Please ensure Javascript is enabled for purposes of website accessibility
חדש! דצמבר 2023

גליון

כך החל סבא לכתוב

הרב שמואל הכהן וינגרטן | פירורים משולחנם של גדולי ישראל | הוצאת המכון התורני גילוי וישיבת ההסדר עתניאל, 2023 | 551 עמודים

מאת: איתיאל קריספין

"צוללים קדימה" של דבורה עומר, ספרי "מנהרת הזמן" של גלילה רון פדר, "האי ברחוב הציפורים" של אורי אורלב – ספרי ילדים חרדיים ואנציקלופדיות מטוסים שונות ליוו אותי במשך תקופת הפיכתי מילד לנער צעיר ונכחו דרך קבע על המדף שליד מיטתי. לצד הקלאסיקות האלו, נכחו באופן קבוע ספרים משני ז'אנרים דומים על המדף. הז'אנר האחד הוא ספרי זיכרון, בדרך כלל לחלל צה"ל או לקורבן טרור. הספרים האלו יצאו לרוב בהוצאה עצמית של המשפחה ובמהדורות קטנות. חוברת זיכרון לקצין הראשון של היישוב איתמר, שבו גדלתי, שנהרג בקרב בצומת אריאל, ספר זיכרון לחבר של אבא שנרצח בפיגוע בעליות מהכפר לכיוון היישוב ואחרים. הז'אנר השני הוא סיפורי צדיקים, ביוגרפיות על רבנים וספרי זיכרון לתלמידי החכמים, סיפורים קטנים וגדולים, במיוחד ספריו של הסופר שמחה רז, שכתב והוציא עשרות ספרים על גדולי ישראל, כולם בעלי חן מיוחד.

אם נשאל איפה למקם את תת־הז'אנר של ספרי הזיכרון הביוגרפיים־דתיים האלו על ציר הז'אנרים הספרותיים, תעמוד בפנינו מלאכה מורכבת. יש בהם ביוגרפיה שמאגדת פעמים רבות סיפורים קטנים וגדולים יחד, יש בהם ממד דתי ולעיתים הם מספרים על ארץ ועל נוף, וכיוון שמושאי הספרים האלו עצמם מצוטטים בהן בלי סוף, יש בספרות הזו גם ממד "ממוארי". אפשר להבין מהציטוטים של דברי הרב או הנופל פרטים לגבי הסביבה הפוליטית, החברתית, הדתית והמשפחתית. והכל מלווה באמונת חכמים ופעמים רבות בדיוק מתוק ועצוב. הז'אנר הנישתי הזה אינו נפוץ בחנויות הספרים, הוא נסוב בעיקר סביב סיפורים אישיים ונמצא על מדפי הספרייה של מגזרים דתיים שמרניים.

הרב שמואל הכהן וינגרטן (1899–1987) היה איש ציבור, עסקן ציוני וראש המועצה הדתית בעיר ירושלים. הרב וינגרטן נולד במונקץ' שבקרפטים, גדל במחיצתו של האדמו"ר ממונקאטש, שהיה ידוע בעמדותיו האנטי־ציוניות. לאחר מכן למד בישיבת פרשבורג והתגלגל להיות ראש אגודת המזרחי בחבל טרנסילבניה. במסגרת תפקידו הסתובב בין תלמידי חכמים ואנשי רוח. הרב וינגרטן שמע, הקשיב, הקשה וחיטט. לימים "חטא" בכתיבה עיתונאית ובכתיבה בכתבי עת שונים. כתב על הנהגות, על ציונות, על תיאולוגיה ועל אנשים. על אנשי רוח כמו אברהם אבן שושן וש"י עגנון, ובעיקר על רבני דורו ויחסם לציונות. מלבד הכתיבה, סיפר לנכדיו סיפורים אמיתיים על התנצחויות בית מדרשיות ועל הנהגות קטנות של רבנים גדולים, וסיפורי פוליטיקה אירופאית יהודית של הימים ההם: "כך החל סבא לכתוב את ספר סיפוריו שכלל שלושה קלסרים עבי כרס שלהם קרא סבא 'פירורים משולחנם של גדולי ישראל'." (עמ' 14, מתוך הקדמת נכדיו).

פירורים משולחנם של גדולי ישראל נגאל אחרי כ־40 שנה מכתב היד ומגִזרי הנייר המפוזרים ויצא לאור לציבור הרחב לפני זמן קצר בהוצאת גילוי, שהיא הוצאת הספרים של ישיבת ההסדר בעתניאל. את הספר ערכו נכדיו, שאחד מהם הוא ראש ישיבת עתניאל, הרב רא"ם הכהן. הספר מחולק לפרקים וכרוך בכריכה קשה. כל פרק עוסק בדמות רבנית שפעלה אז, בחיבור של המחבר לדמות הזאת ובפעמים רבות גם ביחסה לציונות. חלק מהדמויות מוכרות יותר, כמו הרב אברהם יצחק הכהן קוק, הרב צבי פסח פראנק והרב שלמה זלמן אויירבעך, וחלק מהדמויות מוכרות פחות, אדמורי"ם ורבני קהילות שהמחבר הסתובב בחצרותיהם, אם כתלמיד ואם כחלק מהתפקיד. הספר הזה הוא איזה זיקוק גס של הז'אנר הספרותי שכתבתי עליו לעיל. הוא מאגד סיפורים קטנים על רבנים גדולים וסיפורים גדולים על רבנים "קטנים", והכול מלא בריח משכר של זיכרון. וכמובן, הממד הממוארי, שהקורא עובר עם המחבר לאורכה ולרוחבה של הקריאה בספר.

ה"חטטנות" החיננית של המחבר כשהסתובב בחצרות הרבנים מגלה צדדים שונים של הומור. לפעמים זהו הומור פשוט, כמו הסיפור המתוק על רבי עקיבא סופר, אב"ד פרשבורג והסיגריה: "באחד הימים, ואני יושב על יד מורי ורבי הגאון מפרשבורג זצ"ל. חפצתי להדליק על סיגריה […] ענה לי: אספר לך סיפור שקרה עם סבי הכתב סופר זצ"ל: כידוע היה הכתב סופר מעשן בשרשרת. הדליק ממש סיגריה בסיגריה […] והנה נכנס אליו אחד מבעלי הבתים שבפרשבורג לרגלי איזה עניין, גם ההוא היה בעל נטייה לעשן הרבה, אך התאפק קצת, מתוך דרך ארץ. אך כאשר הכתב סופר הדליק את הסיגריה השלישית, התאושש גם הוא וביקש רשות שידליק עם הוא על סיגריה. וענהו הכתב סופר 'עשה כמוני'. הוציא האיש סיגריה מקופסתו והדליקה. פנה אליו הרב:'הרי אמרתי – עשה כמוני!', 'מורי ורבי' ענה האיש, הרי כל עשיתי?!'. 'ואמנם […] אמרתי 'עשה כמוני'. אני מעשן בביתי – תעשן גם אתה בביתך!'" (עמ' 312). מעבר להומור הפשוט, כמו בסיפור הזה, יש גם הומור מתחכם ולמדני שבא לידי ביטוי בסיפורים שנוגעים לענייני הלימוד וההלכה. ספר על תלמידי חכמים, אי אפשר לו בלי סוגיות אזוטריות הלכתיות. יש מי שזה ירענן אותו ויש מי שזה יעייף אותו, תלוי אולי בשעה ביום, או במצב הרוח.

השאלה הציונית היא גם עמדה אידיאולוגית של המחבר, ושורש מעניין ומרענן לעמדת ציונות הדתית. ויחד עם זאת, היא מספרת סיפור פוליטי, מלא בתככים, מזימות ועוקצנות. ואם הסיפור חריג בעוקצנותו, הוא אינו הופך את התלמיד החכם לחריג, אלא לאנושי.

הספר נע בין היותו ממואר מרובה דמויות ובין דמות המחבר, המתגלה בפני הקורא בדרכים שונות: פעם סמוּך על שולחן הרב, פעם שואל שאלה הלכתית ופעם שומע שמועה חסידית שעוברת מחסיד לחסיד. מצד אחד המחבר צדדי, כי הנושא הוא התלמיד החכם שלמולו. אבל המיקוד ושימת הדגש הם חלק ממלאכת המחבר. בממואר המוזר הזה יש גם עוקצנות ובירור נוקב, והכול מלא בכבוד, מתוך החובה לנהוג כבוד בחכמים, שזה דבר שחסר בספרות באופן כללי. בדרך כלל, "הדמות הרעה" נשארת "דמות רעה". כאן אין כאלו. גם הרבנים האנטי־ציוניים, שהם לכאורה הצד המורכב שבסיפור, הצד שיש לשכנע אותו להשתנות (וגם המחבר עושה כן), מוצג תמיד בחן ובמלוא הכבוד.

זה ספר מעט מבולגן, ומעורבבים בו יחד חינניות של סיפור לפני השינה לנכדים, רצינות אידיאולוגית, עיסוק בשאלה הציונית, שאלת הקמת המדינה וענייני הקונגרסים. במקומות רבים האמוציות הלמדניות והפוליטיות ושאלת העלייה לארץ גורמות למקרי קצה. לפעמים האמוציות ממשיכות לפלפול, לפעמים לברוגז ולפעמים לכמעט מלחמת עולם. כזה הוא למשל הסיפור רב האמוציות על ראש הישיבה של המחבר, שהיה כהגדרת המחבר "שונא ציונות". כשנמלטו לבית המדרש שבפרשבורג, ראש הישיבה סיכן בחורים יהודים פליטים במסירתם לשלטונות בפולין. חלקם היו חלוצים לקראת עליה, דבר שהעמיד את הבחורים הפליטים ממש בסכנת מוות וזכה למחאה מצד תלמידיו. ולעומת ראש הישיבה, עמד הרב הירשלר, סגן ראש הישיבה, שהיה מעין ציוני אנוס בבית המדרש: "תוך תוכו היה חובב ציון" (עמ' 404). המחבר מתאר איך התנהל שיח בוטה, כועס ומצחיק סביב הציונות בשיעורים ובנאומים בישיבה, בין הגישה החריפה של ראש הישיבה להתפעלות הגדולה של סגנו מילדים שמדברים עברית בעיר החדשה תל אביב (עמ' 407).

תת־ז'אנר זה, שמחייב לתת כבוד לדמויות בסיפור ועם זאת להיות חכם וערמומי, במין שפה ישנה ומלאה בגעגוע, לא נפוץ כל כך בספרות הכללית. הוא נפוץ בספרות הדתית הישנה. בזו החדשה השפה הולכת ומשתנה, הסיפורים הולכים ומשתנים. וכאן פתאום "נוחת" עלינו ספר שנכתב לפני כ־40 שנה, על דברים שקרו לפני כ־90 וכ־100 שנה.

ומהסיפורים הישנים, החביבים, ההלכתיים האלו, אפשר אולי לקחת איזה מאפיין לכתיבת דמות. לתת כבוד לדמות שיצרת, כבוד דתי, מעוגן במעין "מִצווה" ספרותית. כבוד שיכול להיות מתוחכם, ישן, רענן, מליצי, אבל יש בו איזו מסגרת ש"מחייבת" לתת כבוד לדמות. זה דבר שאפשר למצוא אצל עמוס עוז ואצל א.ב יהושע, ואצל ס. יזהר וגם אצל נתן זך, אבל לא תמיד עד הסוף. אם נמסגר את זה לעצמנו כאיזו מסגרת של כבוד "דתי", "מִצוותי", זה יכול להיות, ואולי אפילו רק כתרגיל, דבר מעניין.

 

עוד במעלה...

צָפוּן בָּרֵךְ | השירה כצֵיד החד־פעמי

המלצת שבוע הספר – יואב רייס

דלות ושירה

גלות מזהרת

לא הספר שאנחנו צריכים, הספר שמגיע לנו

האם ביקורת הספרות היא כל־עיקר אפשרית?

עולם חדש מופלא

מכתב מן העורף

על קרקע המציאות גדלות הבדיות הכי טובות

צָפוּן בָּרֵךְ | נהר השירה

לֹא נַחְתִּים שָׁעוֹן כִּי אֵין שָׁעוֹת

חיה פוליטית, מזדהה עם מיעוטים

המלצת שבוע הספר – שרון שקרג׳י

איך לכתוב תחת צל

נקב־הצצה

דבר המערכת – מעלה 4

פינוק בשירה הישראלית

איך הפסקתי לצקצק והתחלתי לאהוב: על ביקורת ספרים בטיקטוק

בְּבַקָּשָׁה, שֶׁאֶהְיֶה הַכְּלַבְלָבָה שֶׁלֹּא רְצִיתֶם לָקַחַת

מה שוות המילים אם אי אפשר לשלוט בהן?

איך נשיר: שירה ופרוזה כשני אופנים של מסירת עדות

על העיוורון

מה מצאתי בכיס

מסע שמאני בין תנוכים מְשֻושּים וקשקשים בשרניים

הזר והפרפר, המדען והסופר

האימה שבאימהוּת – שאי אפשר דבר לומר עליה

האם חוסר אמינות הוא deal-breaker?

דבר המערכת – מעלה 11

והלבן היום לבן מאוד קצת אדום

צָפוּן בָּרֵךְ | דמעה נופלת על מכתב לא מוחקים

דבר המערכת – מעלה 5

איך לכתוב על הפוליטי?

לאן ללכת מכאן

דמיון הוא התשובה

תמציות רישום

שה האלוהים

"אנחנו / צריכים מלחמה להשכיח את המלחמה / בעצמנו"

כזב ובדיון

לכל שיר יש תולדות חיים

חשיפה לצפון

כאוס ירוק: "הגרסה המודרנית לגיהינום היא היעדר תכלית"

צעד בן אלפי־מילין

כך החל סבא לכתוב

טלטול הפעמון

"נוֹלַדְתִּי בְּהַצָּגַת חֲצוֹת"

אפשרות של X

גשם על הקבר

לראות את הדברים באינסופיותם

עוד סיפור אחד

"עוד מעט אלך ואקח איתי את השתיקות"

כי צריך לשטוף הכל

שתיקה יודעת קול

נשיקות על המצח

לא הכול שחור לבן – התעוררות השירה החרדית

קונספטואליות וגותיקה

"הַיָּרֵחַ מְלַמֵּד תַּנָ"ךְ" – מסה על שירת זלדה

חד אבל לא משמעי

ומה אם פשוט נבטל את המפלגות? סימון וייל נגד התנועות הפוליטיות והחשיבה הסקטוריאלית

על היפה והנכון

"ואיך נעבור, ללא הגשר?"

מכניקת השבר

"עוֹד הַכֹּל יִסְתַּיֵּם / בְּכִי טוֹב / בְּכִי טוֹב / בְּכִי / בְּכִי / בְּכִי רַע"

אסתטיקה של פצע

גילוי דעת

מזרח תיכון חדש?

אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות

השבר מתוך האיחוי – השיבה לפנגיאה

לקראת שירה מז׳ורית

תיאטרון הבובות של הנפש

טעמו המר של הזיכרון

חוש הביקורת

א. א. מילן / מסמכים סודיים

צפון ברך | בפונט אהרוני

בשבח הארוס

רומן עתידני מופרע במיוחד

התרסקות או הארה

דבר המערכת – מעלה 10

קלוז־אפ עצבני

המלצת שבוע הספר – פניה חזן

“התכירני אבא?״ על מקומו של הרומן צל ידו ביצירת חיים באר

הסבון בכה מאוד

כמה מילים אחרי הלוויה של מאיר ויזלטיר

אנטי־מחיקון: על שירי המחיקה של אלכס בן־ארי ב"מים מים"

על הראייה

צָפוּן בָּרֵךְ | "באיזה אופן יכול ספר להיות אינסופי"

העובדה הפשוטה, החותכת

בטן ופצע בברך

דברי פרידה

אמנות אחת

אגרוף מונף כלפי מטה

"הענקתי לך את עצמותי / כדי לפסל מהן פסליך"

מלכת הדרמה – כיצד לקבל ביקורת שלילית

גם המשיח קונה ליפסטיק לאימא שלו?

וירדו? וירדו אמיתי?

מועכת את גבולות הדאחקה

הצד החשוך של החיים

"האם צריך כאן איזה שיר, ועוד ביידיש?": על תרגום היהודית לישראלית

לפעמים הבלחה כבדה חולפת כתאווה

צריך לחזור מהנסיגה