על קובץ סיפוריו של פרימו לוי
סיפור חייו של פרימו לוי שזור לבלי הפרד ביצירתו הספרותית הענפה. לוי (1919–1987), כימאי וסופר איטלקי שורד מחנה הריכוז אושוויץ, פרץ לתודעה התרבותית עם יצירתו המונומנטאלית "הזהו אדם" (1948), ממואר המתאר את חוויותיו כאסיר יהודי בשואה. לאחריו פרסם מאמרים רבים, עשרות סיפורים קצרים ורומנים הנעים בין סוגת התיעוד לבדיה, שרובם ככולם עוסקים במלחמה, בהתנהגות אנושית ובשורשי הטוב והרוע. מכאן שהאוטוביוגרפיה התיעודית של לוי היא המנוע המוביל את יצירתו המרשימה.
קובץ הסיפורים אושוויץ – עיר שלווה, שראה אור לאחרונה, מכנס מקבץ נבחר של מסות, סיפורים קצרים שמתפרסמים לראשונה, לצד טקסטים ותיקים שמופיעים בתרגום מחודש. הסיפורים שונים זה מזה בסוגתם ובתצורתם – ביניהם אפשר למצוא סיפורי מדע בדיוני, סיפור הכתוב כמחזה, סיפור משל נוסח ברכט, לצד סיפורי התכתבויות אמיתיות של לוי עם כימאים גרמניים ששירתו איתו במחנה עשרות שנים לאחר המלחמה.
לכלל הסיפורים מכנה משותף וחשוב: כולם כתובים בטון תיעודי ומינימליסטי שתופש את התנהגות האדם במצבי קיצון. בכישרון של סופר גדול שכתיבתו לא עומעמה עם הזמן, לוי מתאר בדייקנות של חוקר מעבדה יחסים בין תוקפנים לקורבנות, שולטים ונשלטים, ואת השטחים האפורים שבניהם שלעולם אינם מוגדרים בידיו כ"טוב" או "רע". נדמה כי הטון הדוקומנטרי והישיר של לוי, הן בסיפוריו הבדויים והן בסיפוריו הביוגרפיים, מתאים לימינו אנו, תקופה שבה אנו עדים להתפתחותם של הממוארים והאוטופיקשן בכלל, וחשופים ללא הרף לסיפורי חיים אמיתיים ברשתות החברתיות.
הסיפורים של לוי מתארים את הזיכרון כחומר יסוד רגשי, כזה שהנפש לא יכולה לנשום ולחיות אלא בזכות חמצן סיטואציות העבר שהוא מייצר. אך אותו זיכרון ממש הוא גם החומר המפריע לנפש להחלים ולהמשיך הלאה, וגורם לשחזור לא פוסק של הטראומות הבלתי נתפשות של המלחמה. אושוויץ, עיר שלווה עוסק בזיכרון. בניסיון לעבד אותו, למצק אותו לכדי צורה הגיונית, ובמחיר הנפשי הכרוך בכך.
הספר המכיל עשרה סיפורי פרוזה, נפתח ונסגר בשני שירים מרגשים וחכמים מאת לוי. בראשון, "להקה חומה", שנכתב בשנת 1980 (שנים ספורות לפני ספק מותו ספק התאבדותו של לוי בגיל מבוגר) הוא כתב: "ובדיוק על פס המסילה" / נתח להקה חומה וארוכה" / ונמלה אל אחותה נדחקת / אולי תלמד לדעת את דרכה, את גורלה." (עמ' 9) השיר, המדמה שיירת נמלים נמחצת על פסי רכבת כמשל לעם היהודי, נחתם במילים: "איני רוצה לכתוב על להקה זאת / איני רוצה לכתוב על שום להקה חומה."
שיר זה הוא מוטו ליצירות הפרוזה שמודפסות אחריו, ומדגיש בפני הקורא את הדילמה הקיומית של לוי: כמי שניצל מהתופת וראה אותה מתרחשת הוא מחויב למעשה התיעוד ולשימור הזיכרון, כאילו היה חומר כימי הזקוק לתנאי מעבדה ניטרליים וברורים על מנת להתפענח. אך לצד זאת, מעשה התיעוד גובה ממנו כאב בלתי נסבל. מכאן שאצל לוי המעשה הספרותי שזור תמיד בכאבים העמוקים ביותר של הנפש, ועל מנת להתפענח עליו להתחכך שוב ושוב בקשיים ובמצוקות, כמעיינות שמהם נובעים הסיפורים. אך בניגוד לסופרים אחרים, שמעדיפים להמציא סיפורים יש מאין, אצל לוי המעשה הספרותי חוזר תמיד אל זירה יחידה: אותה אושוויץ, שממשיכה לחיות ולהיוולד מחדש ולהניע את יצירתו, שנים לאחר שהסתיימה.
בניגוד לסופרי שואה אחרים כגון ויקטור פרנקל או אדית אווה אגר סיפוריו של לוי חפים מכל נימה קורבנית ומתיאורים נטורליסטיים רצחניים. אושוויץ "השלווה" כביכול של לוי אינה מתרכזת בגופות, בדם, ביריות, בהרעבה הברוטלית, ברציחות האכזריות או בשריפת איברים. אושוויץ ניבטת מבעד לעדשת זיכרון אחרת, שולית לכאורה, למשל, רגע שבו אדם נופל על הברכיים בכניעה מול התוקף שלו, רגע האשמה של מי ששרד לעומת אלו שנרצחו, או רגע של ויכוח כימי בין שני מדענים גאונים, שפעם אחד מהם היה חייל נאצי והשני אסיר יהודי.
הסיפור העוצמתי ביותר בקובץ הוא "כוח עליון", מעין משל על תוקפן וקורבן. בעלילה הקצרה אדם תוקף בלי סיבה ממשית אדם אחר ואינו מוותר לו עד שזה נכנע לו. הסיפור מדגים את החידלון וחוסר התכלית של ההתמכרות האנושית לכוח. "האם יש רווחים משניים, כאלה שמי שדורכים עליו יכול להפיק ממצבו?" תוהה לוי כשהוא מזדהה עם צד הקורבן: "רחמים, אהדה, תשומת לב מוגברת, אחריות מופחתת?" (עמ' 110) על פיו, במובהק, התשובה תמיד שלילית. תוקפנות מוחלטת וכניעה מוחלטת אינם מעניקים ערך מוסף לאנושיות. אין מה להרוויח מלהימצא באושוויץ, גם לא ברובד הפילוסופי. הדבר היחיד שיש בו ערך הוא לספר את סיפור המקום.
מכאן שהזיכרון האנושי וחקירתו (לוי העיד על עצמו לא פעם כי כשהתכתב לאחר המלחמה עם מדענים נאצים תמיד הסתקרן לגבי הרוע שנרתמו אליו הרבה לפני שהתחשבן איתם) מונח בין ובתוך המילים של לוי. אך בניגוד לסופרים אחרים, שמעבדים ומפענחים זיכרונות מטרידים עד לכדי התרה קתרטית או אקזיסטנציאליסטית, לוי אמנם מנסה לפענח את הזיכרון, מגלגל ומרדד אותו, מבצע בו עיבודים וטרנספורמציות כאילו היה חומר גשמי בניסיון נואש שזה סוף סוף יגיע לתצורתו הנכונה, אך כפי שנרמז בסיפור "כוח עליון", בניגוד לחומרים הכימיים המשולים לחומרי הזיכרון, הזיכרונות לעולם אינם מתמצקים לכדי צורה אחת נכונה. תכליתם היא לעבור כפשוטם: להעביר הלאה את אשר ארע. מכאן שהזיכרון על פי לוי אמנם ניתן לשחזור, אך לא לשינוי צורני שיעניק לו את הקתרזיס, את תחושת ההתרה והרגש, את אנחת הרווחה של ההשלמה.
בסיפורים אחרים היסודות הכימיים מכוננים את שחזור הזיכרון, כאשר כל אחד מהן מסמל היבט ספציפי בנפש האנושית. "ורסמינים", למשל, עוסק בתערובת כימית בדויה היכולה להפוך כאב וסבל גופניים ונפשיים לחוויות של שמחה ועונג. לוי משווה את התפוגה הזריזה של הוורסמינים על הגוף להשפעתם ארוכת הטווח של מוסדות תרבות ורוח על הנפש, למשל ספריות או מוזיאונים שמנצחים את חלוף הזמן: "את הכאב אי אפשר לסלק כי הוא השומר שלנו. לעיתים קרובות הוא שומר טיפש, כי אינו גמיש, הוא נאמן למשימה שלנו בעקשנות מטורפת ואינו מתעייף לעולם, בעוד כל התחושות האחרות מתעייפות, מתבלות, במיוחד אלה המענגות. אבל אסור לנו לדכא אותו, להשתיק אותו, כי הוא והחיים אחד הם, והוא שומרם." (עמ' 22).
בסיפור זה אושוויץ מתוארת כעיר שלווה מבעד לעיניהם של המדענים הגרמניים שסירבו להכיר באשר מתרחש בה בזמן אמת. גם בסיפור "ונדיום" בא לוי חשבון עם הגרמנים, כאשר הוא מתאר יסוד כימי בדוי, שגורם למיצוק הלכה לציפוי רהיטים. בסיפור הוא מתעמת עם מדען גרמני בנוגע לסיבה שהחומר אינו נקרש. החומר הבדוי משול לזיכרון הממשי – אותן חוויות נעות, רוטטות, משתנות תדיר בעוצמתן ובדיוקנן הוויזואלי, שעדיין חיות בנפשו של הסופר ולא מתקרשות. גם החשבון בין השניים – הגרמני ששיתף פעולה עם הרוע והאסיר היהודי – נותר בדיוק כמו הזיכרון, נזיל ובלתי פתור.
בסיפור "צריום" כותב לוי בדרך שכלתנית וישירה על תחושת הרעב שגרמה לו לאכול מוצרי מעבדה על מנת לשרוד: "הייאוש והתקווה התחלפו בקצב שהיה מוחץ בן רגע כל אדם נורמאלי." (עמ' 70). "הלאגר [כינוי למעבדה שבה עבד במחנה הריכוז, ש"ש] העניק לנו במתנה היכרות קרובה מטורפת עם הסכנה ועם המוות, וההסתכנות בעניבת התלייה כדי לאכול נראתה לנו כמו בחירה הגיונית, אפילו מובנת מאליה." (עמ' 76) רגע מכמיר לב במיוחד מופיע בסוף סיפור זה ונוגע באסיר שלוי שיתף איתו פעולה במכירת חומרי מעבדה תמורת לחם לשם הישרדות. האסיר, ששמו אלברטו, לא שרד את צעדת המוות: "אלברטו לא חזר, ולא נודעו עקבותיו. אחד מבני הכפר שלו, חצי הוזה וחצי נוכל, התפרנס כמה שנים אחרי סוף המלחמה מכך שהיה מוסר לאמו, תמורת תשלום, ידיעות מנחמות כוזבות על בנה." (עמ' 77).
שני סיפורי המדע הבדיוני בקובץ מרתקים ויוצאי דופן, שכן הם כתובים תחת מעטפת כמו־תיעודית כמעט משכנעת בהווייתה. "פרפר מלאכי" עוסק בפרויקט מדעי גרמני הנועד לייצר מעין אדם־על חדש, חף מפגמים, ו"היפהפייה הנרדמת במקרר" מתרחש בברלין של שנת 2115, ובו משפחה בורגנית משכילה מפשירה נערה שהוקפאה למען המדע למשך עשרות שנים. אותה נערה צעירה בשם פטריציה הופכת לחפץ נשי ולסמל סטטוס בחייהם של בני המשפחה: "יש מי שיש להם ציורים ישנים יפים, רנואר, פיקאסו, קארוואג'יו, יש מי שיש להם אורנג־אוטן מאולף או כלב או חתול אמיתיים… אבל לנו יש את פטריציה." (עמ' 49)
לצד הביקורת הגלויה והלגלוג על העדפותיהן של בני החברה הגבוהה – "קסם הנצח וקסם הנעורים משולבים באדם אחד," הם אומרים על פטריציה (עמ' 51) – גם בסיפור זה מתמודד לוי עם מושג הזיכרון מנקודת מבט עתידנית. הנערה המוקפאת שחוזרת לחיים כמו מוצר מזון שהופשר בעבור שימוש מיידי אינה מכירה את אימת המלחמה שכן הוקפאה כל תקופתה. היא נטולת זיכרון, ולכן נטולת כאב. הגוף שלה משומר, אבל הזיכרון שלה נעלם. אם גיבורי הסיפור יתעקשו להחיות אותה ולהכפיף אותה לצורכיהם החברתיים היא תהפוך ליצור פשטני ושקרי, יצור ללא זיכרון, כזה שיכול להתנהל בעולם שבו כמו מעולם לא הייתה שואה.
השיר הסוגר את הקובץ, "מזמור המתים לשווא", שנכתב בשנת 1985, עוסק בכוחם לכאורה של הקורבנות והשורדים. "בלתי מנוצחים אנחנו," כותב לוי, "כי הובסנו כבר / בלתי פגיעים אנחנו, כי כבר כבינו." (עמ' 125) על פי לוי, טעמו המר של הזיכרון הוא הירושה הרגשית היחידה בעלת הערך שניתנה לניצול המלחמה המתעד את קורותיו. אך במהופך, מתוך המעשה הספרותי של לוי, המושתת על כאב כרוני, עולה יכולת אנושית מלאת חמלה ומרשימה בפרטיה להביט על הנפש האנושית ברגעיה המורכבים והשפלים ביותר.
