Please ensure Javascript is enabled for purposes of website accessibility
חדש! מרץ 2024

גליון

"עוד מעט אלך ואקח איתי את השתיקות"

פרידה מחווה פנחס־כהן

מאת: יהושבע סמט שינברג

סלחי לי חוה על אותו ערב ירושלמי גשום שבו הנחת בידי את ספרך האחרון. סלחי שלא הבנתי את פשרה של רעדת היד שבה ניתן לי הספר, ושלא קראתי בהקדשתך מיד. ואילו קראתי בה, מה הייתי מבינה? ועוד סלחי לי שבקשתך שאקרא בו ואתקשר להגיב, או אפילו שאכתוב עליו ביקורת "לאיזה כתב עת או עיתון" (וכמה סייגים סייגת לפני בקשתך, נזהֶרֶת שלא להעיק) נותרה בלא מענה. וסלחי לי שקראתי לראשונה בספר מתוך חובה, רק כדי לענות לך על התזכורת העדינה ששלחת לי, שאת עדיין מבקשת את התרשמותי.

עכשיו אני קוראת בספרך קדם ואחור, רצוא ושוֹב, ומבינה את פשר ההקדשה, ואת המוטו שקבעת לספרך, וגם את רעדת היד. עכשיו אני כותבת עליו לאיזה כתב עת או עיתון.

כמוטו לספר קבעת את המילים "משורר מת אינו כותב עוד. לכן חשוב להישאר בחיים", מתוך להישאר בחיים של וולבק. ובעמוד הפנימי, לאחר המוטו, כתבת לי בעט שחור נובע: "ליהושבע, אני נשארתי מאחור, בשורות ובין השורות. שלך, חוה."

כאילו התמרדת נגד המוטו שקבעת לספרך, וכאילו אשררת אותו גם יחד. כאילו ידעת באותו ערב ירושלמי דבר־מה על מותך הקרֵב – וכאילו ניחשת בי שאגיע לבסוף לקרוא בספר גם קריאה שנייה, ושלישית, ורביעית: קריאה שאין בה מילוי חובה טורדנית, אך יש בה אשמה. קריאה שיש בה החמצה, אך יש בה גם גילוי.

סלחי לי חוה שרק עכשיו נפניתי לִשְׁנוֹת בך, כשאת משוררת מתה שאינה כותבת עוד. נשארת בשורות ובין השורות, ואת הרשימה הזו היית צריכה לקרוא בעיני הבשר שלך. הרי חשוב, חוה, חשוב להישאר בחיים.

***

במרוצת השנים נכתבו על שירתה של פנחס־כהן מאמרים ומחקרים רבים שלא פסחו על הצורך האוטומטי לסווג את יצירתה על רצף הקשריה בתור שירה אמונית־דתית, שירה פמיניסטית ושירה המקיימת זיקות בין דוריות.

נחשוניותה של פנחס־כהן היא שהזינה את העיסוק האינטנסיבי בהקשרים הללו של שירתה: כמשוררת כמעט בודדה במועדה, שהובילה גל חדש של 'שירה דתית' נשית, וכמוציאה לאור של דימוי – כתב עת ששימש כקטליזטור בתהליך חילופי הנורמות בספרות – הייתה פנחס־כהן יוצרת פורצת דרך.

בצדק עסקו במיקומה בשדה השירה העברית, ובדין הכתירוה כ"אם הגדולה של הגל החדש בשירה הדתית". ספריה הקודמים נענים בטבעיות להגדרות הללו ומצדיקים אותן ללא הרף: השפה הספוגה בהוויה הבית מדרשית; התמות התנ"כיות־משנאיות־תלמודיות; נוכחותו הבלתי פוסקת של הגוף הנשי בתשוקותיו; האקספרסיוניזם הלוהב בטעמים ובניחוחות ובצבעים; המיסטיקה שְׁכוּרַת ההיכלות.

אולם ספרה האחרון (גשם בשפה זרה, 2021) איננו מחייב דיון בכל ההקשרים הללו. למעשה, אולי לראשונה במכלול יצירתה, הוא כמעט שולל דיון הקשרי־קטגורי: כאן מנערת פנחס־כהן מקולה השירי כל ממד נחשוני, מְדַהָה את התנועה האקספרסיבית, כולאת את הדיהם של המקורות שהיו לה לשפת שיר, ושבה לשפת האם. בשיריה האחרונים מתכנסת פנחס־כהן ליצירה לירית ומינורית של פרידה חרישית ומפוכחת, הנשמטת מכל חומרי העולם שהיו לבסיס שירתה. גשם בשפה זרה תובע לשכוח את השיוך והרקע, את פריצוֹת הדרך והכוונות הגדולות. לפיכך טוב להשהות לגביו כל טיעון עקרוני־הקשרי ולפנות לקרוא בשירים עצמם: קיבוץ צנוע של רגעי שיר על סף הפרידה.

על סף זה עומדת פנחס־כהן כשרגלה האחת עוד נטועה בעולם השירה ובאחריותה כמשוררת נושאת בשורה, ואילו רגלה האחרת כבר מגששת אל עולמם של המתים, כשה"מבשר" מביא לה את בשורת האיוב על עצמה:

"אֲנִי יוֹדַעַת מָתַי מַגִּיעַ הַמְבַשֵּׂר. זֶה מַתְחִיל / בִּכְאֵב בָּעֶצֶם בְּתַחְתִּית הַגַּב, בִּנְקִישׁוֹת קַלּוֹת עַל / הַחַלּוֹן וּבְטֶּלֶפוֹן שֶׁשּׁוֹבֵר אֶת הַשֶּׁקֶט. אֲנִי בּוֹרַחַת, / מְכִינָה לִי כּוֹס תֵּה עִם לִימוֹן וְעוּגִיָּה, מְסַדֶּרֶת / אֶת הַשֻּׁלְחָן וְאֶת הַמִּטָּה, תּוֹלָה כְּבִיסָה, וּלְעִתִּים / נִכְנֶסֶת לַמִּטָּה וּמְכַסָּה אֶת רֹאשִׁי בַּשְּׂמִיכָה…"

אלא שבשׂורת מותה הקרב של המשוררת מוכחשת על רקע הידיעה כי בתחומה של היצירה השירית היא נותרת ויטאלית, ועוד כוחה לפרייה והולדה:

"שֶׁתְּחַכֶּה הַבְּשׂוֹרָה, יֵשׁ לִי דְּבַר מָה חָשׁוּב לַעֲשׂוֹתוֹ, / לְמָשָׁל, הַגָּהָה שֶׁל סֵפֶר הַנִּמְצָא עַל מַשְׁבֵּר"  ("המבשר", עמ' 61)

משולש המוות־הלידה־והשיר עומד ברקע שירים רבים בספר, ובתוכם השיר "נבראה בטרם בריאה", שבו מעלה פנחס־כהן שאלות מן הסדר הפילוסופי־מורפולוגי העוסקות בהיווצרותה של המילה: בראשית השיר היא מתארת את יצירתה של המילה מתוך התוהו, תוך שהיא מפרקת את תיבת 'תוהו' להברות שקדמו לה, ובכך מזככת את נקודת הראשית שקדמה להיווצרות המילים כולן:

"אֲנִי הָיִיתִי וְרָאִיתִי הֶרְיוֹנָהּ מִתּוֹךְ הַתֹּהוּ / כִּי הַהוּ שֶׁבַּתֹּהוּ הָיָה בְּפִי הַתִּינוֹק, / גַּם הַתֹּ, הוֹפִיעַ לְבַדּוֹ…"

העיסוק ברגעי ההולדת מסתיים בהתבוננות ברגע האחרית, שבו חוזרות המילים לתוהו, וחדלות להתקיים:

"רָאִיתִי אֶת אִמִּי / מַחֲזִירָה אֶת הַמִּלִּים לְבוֹרְאָהּ / וְחוֹזֶרֶת לַתֹּהוּ. מִמֶּנּוּ / בָּאָה וְאֵלָיו תָּשׁוּב." (עמ' 16)

כך מעמידה עצמה שוב פנחס־כהן על סף שבין יצירה לכליה: ואת מהות השיר ונשמת אפו – המילה בהיווצרותה – היא שוזרת אל חדלונה של האם.

הדיאלוג של פנחס־כהן עם מתיה נמשך למעלה מעשרים שנות יצירה. שירי האלמנות הרבים שלה, או שירים על מות הוריה ואחִיה, נמצאים בכל מרחבי יצירתה – ויש בהם איכות מיוחדת. פעמים שזהו דיאלוג המתקיים בחלום ופעמים זוהי פנייה ישירה של הדוברת אל אהובה המת, פנייה המתאפשרת רק בשפת השיר. אך יש והדיאלוג של פנחס־כהן עם מתיה מנוסח כווידוי אישי מפוכח, המכיר בהיעדרו של הנמען – ונותר להדהד בשיר ללא מענה.

בשיר "מלמטה הם מביטים" מתארת פנחס־כהן את כל מתיה כעדת נועצי מבטים אשר נשקפים אליה מכל מקור מים חיים:

"מִתּוֹךְ בְּאֵר, בִּנְחָלִים, בַּאֲגַם, בִּשְׁלוּלִיּוֹת, / מִכָּל מָקוֹם מִסְתַּכְּלִים בִּי הַמֵּתִים, מִתּוֹךְ חַלּוֹנוֹת / הַמַּיִם מִסְתַּכְּלִים בִּי מִתּוֹךְ מֵי הַתְּהוֹם וְהַמִּקְוָאוֹת, / מִתּוֹךְ הַנְּהָרוֹת הַקְּפוּאִים אֵי שָׁם בַּחֹרֶף אוֹ מִ / תּוֹךְ הַכִּנֶּרֶת. מִלְּמַטָּה הֵם מִסְתַּכְּלִים בִּי / וּמַקְפִּידִים בִּי, אִם אֲנִי שׁוֹמֶרֶת עַל / הַיְּלָדִים וְאִם קוֹרוֹת / הַבַּיִת עוֹמְדוֹת." (עמ' 11)

והנה, ברבים משירי ספרה האחרון של פנחס־כהן הופך הדיאלוג המוכר שלה עם המתים לשיח של שותפי גורל, כאשר היא חוצה את המתרס ומצטרפת בתודעתה אל מתיה. בכל ספריה ניסחה המשוררת את כאבה של מי שמבינה שמתיה "לא ישובו אליה", ואילו בספר זה היא מנסחת ביתר שאת את ההכרה כי היא "הולכת אליהם". כך בשיר ״לאדינו", שהוא ניסיון אקטיבי ומודע לבסס דיאלוג עם המתים בשפתם, לכשיגיע זמנה להיאסף אל אבותיה:

"לָמָּה לִי לִלְמֹד בְּגִילִי שָׂפָה חֲדָשָׁה שָׂפָה עַתִּיקָה / שֶׁאֵין לִי עִם מִי לְדַבֵּר בָּהּ, אֶלָּא לִקְרֹא בָּהּ בִּלְבַד? / כְּשֶׁאָמוּת יוֹפִיעוּ עַל תַּכְרִיכַי אוֹתִיּוֹת עִבְרִיּוֹת / וְיִבְלְלוּ אֶת כָּל הַשָּׂפוֹת שֶׁלָּמַדְתִּי וְלֹא יָדַעְתִּי עַד הַסּוֹף… אֲנִי לוֹמֶדֶת לָאדִינוֹ…/ כְּדֵי לְדַבֵּר עִם הַמֵּתִים בַּשָּׂפָה שֶׁהֵם מְבִינִים" (עמ' 19)

הכרה זו, כי היא שייכת לדורות הקודמים, לזמן עבר, עולה גם מהשיר "לילות הדור השני". כאן עולה תובנה שבאה לאחר שהורגלנו כבר בפרידה מדור ניצולי השואה: שכעת אנו עומדים גם על סף פרידה מהדור השני לשואה:

"אֲנַחְנוּ יַלְדֵי הַדּוֹר הַשֵּׁנִי, מִתְעוֹרְרִים בַּבֹּקֶר וְרוֹאִים שֶׁיָּרַשְׁנוּ קַעֲקוּעַ, / מִסְפָּר בִּלְתִּי נִשְׁכָּח עַל הַזְּרוֹעַ. יַלְדֵי הַדּוֹר הַשֵּׁנִי, שֶׁאַחֲרֵי הַדּוֹר / הָרִאשׁוֹן, יוֹדְעִים שֶׁלֹּא יִהְיוּ פַּעֲמַיִם דּוֹר שֵׁנִי…"

מתוך ההכרה הקולקטיבית על אובדנו של הדור השני, שנשא את פצעי הוריו, מהרהרת פנחס־כהן במותה שלה – ובכל משא הדור השני שיאבד בלכתה:

"עוֹד מְעַט אֵלֵךְ וְאֶקַּח אִתִּי אֶת הַשְּׁתִיקוֹת, / וְאֶת יַלְדוּתִי שֶׁאֵין שְׁנִיָּה לָהּ וְאֶת בַּגְרוּתִי הָעֲשׂוּיָה / מִכָּל חָמְרֵי הַפַּחַד." (עמ' 64)

***

אחד מחומרי הפחד של חוה היה יום השבת. פעם נפגשנו, בעת ששקדתי על עריכת אנתולוגיה של שירי שבת, והיא הכריזה לפני בפסקנות שהיא שונאת את השבת. היא נזפה בי על בחירת השירים, שהייתה בעיניה חד־ממדית: העדפתי שירי שבת חגיגיים ואידיליים. באותה שיחה ערכה לי חוה היכרות שבעל־פה עם שבתם של הבודדים והמתגעגעים, שבת של שבורי הלב. אחר כך פניתי לשיריה, וגיליתי את העיסוק האינטנסיבי שלה בשבת, היום שבו נפרדה מאישהּ: שירים רבים שלה קשרו בין הווית השבת ובין האובדן.

"סִלְחִי לִי שַׁבָּת

שֶׁאֵינִי יוֹדַעַת גְּבוּלוֹתַיִךְ…

סִלְחִי לִי שַׁבָּת שֶׁבַּבַּיִת הַזֶּה הַחֹל מִתְפָּרֵץ דֶּרֶךְ הַחַלּוֹנוֹת

וְהַדְּלָתוֹת נִדְבַּק לַסוּלְיוֹת וּמְלַכְלֵךְ מִרְצָפוֹת

סִלְחִי לִי שֶׁאָנוּ מְדַבְּרִים עָלַיִךְ כְּאִלּוּ אֵינֵךְ

וּכְכָל שֶׁמְּדַבְּרִים הֲרֵי הִנֵּךְ"

("שבת", מתוך: וחצי תאוותי בידו, עמ' 78)

באותה שיחה עם חוה, שבה הכרתי פנים חדשות בשבת, הפטירה: "גם אני אמות בשבת"…

סלחי לי חוה שאנו מדברים עליך כאילו אינך. וככל שמדברים – הרי הִנֵּךְ.

עוד במעלה...

אסתטיקה של הפצע

דבר המערכת – מעלה 5

אנטי־מחיקון: על שירי המחיקה של אלכס בן־ארי ב"מים מים"

אמנות אחת

ענפים סביב האין

מוסקוביאדה – רוחות הרפאים של ההיסטוריה או הביוב של השאול

והלבן היום לבן מאוד קצת אדום

מים אחרים באותם הנהרות

צפון ברך | בפונט אהרוני

מה מצאתי בכיס

הספר הלא פשוט

מות החתול ותחיית האנושיות

בִּמקום בַּמולדת אוחזת אני בגלגולֵי עולם

כולנו יצאנו משולי האדרת של גוגול

במקום בו עמדת נשאר רק אוויר

צָפוּן בָּרֵךְ | ספר הוא בית הוא עריסה

"האם צריך כאן איזה שיר, ועוד ביידיש?": על תרגום היהודית לישראלית

שהכל נברא בלשון

לא הכול שחור לבן – התעוררות השירה החרדית

גם זו קריאה באודיסאה

פס האטה

על היפה והנכון

אסתטיקה של פצע

תמציות רישום

נשיקות על המצח

צָפוּן בָּרֵךְ | השירה כצֵיד החד־פעמי

קנה־נשימה

"אֵיפֹה הַצַּדִּיק שֶׁיַּחֲזִיק אֶת הָאָרֶץ"

איך נשיר: שירה ופרוזה כשני אופנים של מסירת עדות

"תֵאַטְרוֹן הוֹוֶה מֻפְרָע"

רומן עתידני מופרע במיוחד

חד אבל לא משמעי

ההיקסמות או התוגה על מה שיש

דילטנטיות שלא בעיתה

בַּפְּסָגוֹת הֵיטַבְתִּי לִשְׁכֹּחַ יוֹרְדֵי גַּיְא וּמִדְבָּר

"איזה סקסאפיל יש למשוררים זקנים?" על שלוש אסופות של שירת זקנה

תלישות בעולם נטול בית

הנחתי רגל איפה שעמדה הרוח

מתוך המחברות

לתפוס את הולדן

התרסקות או הארה

״המזל הוא לפעמים שותף מופלא לפשע״

עוד סיפור אחד

קרקעיתה השקופה של הנפש

הזר והפרפר, המדען והסופר

איך לספר סיפור

רומנים מטופשים שכותבות נשים

צָפוּן בָּרֵךְ | "באיזה אופן יכול ספר להיות אינסופי"

“התכירני אבא?״ על מקומו של הרומן צל ידו ביצירת חיים באר

ארנב־ליצן, או: מסה בעקבות לא ממואר מאת מוטי פוגל

העובדה הפשוטה, החותכת

עגלת תינוק ריקה סובבת עיר

אמילי של זנדבנק

גילוי דעת

איך תודעה נולדת מחדש

אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות

גשם על הקבר

דבר המערכת – מעלה 2

"דבר אנושי אינו זר לי", האומנם?

צָפוּן בָּרֵךְ | צליל של נייר ישן

מלחמת הגרילה של סמי ברדוגו נגד רפובליקת הספרים העבריים

הזהו אדם?

"ואיך נעבור, ללא הגשר?"

כאוס ירוק: "הגרסה המודרנית לגיהינום היא היעדר תכלית"

האימה שבאימהוּת – שאי אפשר דבר לומר עליה

בשבח הארוס

קלוז־אפ עצבני

עוד אחר צהריים ספרותי

סוד השעמום הוא לומר הכל

"אם העולם הזה נראה לכם רע, אתם צריכים לראות חלק מהאחרים"

"נוֹלַדְתִּי בְּהַצָּגַת חֲצוֹת"

לראות את הדברים באינסופיותם

להגנת הסוגה הבזויה

מעבר לסטיגמה

מלכת הדרמה – כיצד לקבל ביקורת שלילית

טלטול הפעמון

קונספטואליות וגותיקה

מינימום כסף, מקסימום אגו – הטיפים הפואטיים של דוד אבידן

״עשית אקזיט, לך זקוף״

המסע אל השינה

חוש הביקורת

חיים שראוי לספרם

"הַיָּרֵחַ מְלַמֵּד תַּנָ"ךְ" – מסה על שירת זלדה

צריך לחזור מהנסיגה

צָפוּן בָּרֵךְ | דמעה נופלת על מכתב לא מוחקים

האם חוסר אמינות הוא deal-breaker?

בין רומן ליומן

שבריריות החלום

לא הספר שאנחנו צריכים, הספר שמגיע לנו

אפשרות של X

מפלי מים שקפאו

טקסטים שיש להם צורה של תבונה

כיצד להפסיק לפחד ממוות, להתחיל להתאבל על המתים ולאהוב את החיים

דבר המערכת – מעלה 3

קטלן א'

חוה האחת בקינתה אל האהוב החצוי

לכל שיר יש תולדות חיים

על הכמיהה היסודית ביותר: גאולה

הסימנים הכחולים של השפה