הגיבור והמספר נטול השם של הנובלה מנהל בית הספר לא רוצה להיות מנהל, גם לא מורה. מיואש וציני, הוא בעיקר רוצה שיעזבו אותו בשקט כדי שיוכל לשקוע בדמדומים מתמשכים וחסרי דאגות, אגב עישון בלתי פוסק, הומור גרדומים מריר ותחבולות לשוניות. הוא עוזב את משרתו כמורה ו"מקודם" לתפקיד מנהל בית ספר יסודי קטן ונידח. תוספת השכר הצפויה, כך הוא מקווה, תעזור לממן את הרגלי העישון הדחופים שלו. הסיפור, בחלקו ״ממוארי״ ובחלקו בדיוני, מתבסס על חוויותיו של ג'לאל אל־י אחמד, שכמו גיבורו עבד במשך שנה אחת כמנהל בית ספר באיראן, באמצע שנות החמישים.
אל־י אחמד נחשב לאחד מחשובי ההוגים והסופרים האיראנים במאה העשרים, וידוע בין היתר בשל המסה מכת המערב, שבמסגרתה הוא בא חשבון נוקב עם האימפריאליזם האירופי־אמריקאי ונצלנותו המשעבדת. מנהל בית הספר ראה אור לראשונה ב־1958, "בזמן אמת", ולא באיחור ניכר כמו ספרי מחאה אנטי־ממסדיים אחרים – ואף זכה להצלחה יחסית באיראן של זמנו. זהו ספרו הראשון של אל־י אחמד המתורגם לעברית. על המלאכה החשובה אמונה אורלי נוי, וזהו הכותר הראשון מפרסית שיוצא במסגרת סדרת מכתוב, שהתמקדה עד כה בתרגומים מערבית בלבד.
הימים הם ימי משטר השאה הדכאני, שכפה על האומה האיראנית קירבה מאולצת לארצות הברית ולמערב. הספר עמוס בביקורת כנגד השלטון ודרכי פעולתו – אותו שלטון שישראלים לא מעטים עורגים אליו בסתר, זכר לימי האידיליה בין המלוכה הפרסית לבין מדינת ישראל בפרט והמערב בכלל. קברניטיו, כך אנו למדים מהטקסט שלפנינו ומאינספור עדויות אחרות, היו מרושעים, שרירותיים, ומפלים לא פחות מכהני הדת של ממשטר האייתלות האיסלמי שהחליפו אותם באלימות במהפכת 1979: "עוד באותו היום למדתי שהמנהל הקודם של בית הספר יושב בכלא, ודאי נחשד בפעילות אופוזיציונית, והוא מכפר עכשיו על פשעים שלא ביצע" (עמ' 10).
כמו במשטרים דיקטטורים אחרים, נאלץ אל־י אחמד, בשל הנסיבות, לבחור בטון סיפורי פתלתל, המכסה ומגלה חליפות. וכך, מתחת לבוז וחוסר התוחלת מסתתרת ביקורת נוקבת אך זהירה על מערכת החינוך ועל המשטר האיראני. מראית העין של ההתמערבות, והשפע שהיא לכאורה מציעה, מתנגשת שוב ושוב עם העזובה וההזנחה שפושים בבית הספר: "בצד שמאל היו חמישה תאי שירותים, כולם נטולי דלתות ותקרות, מופרדים זה מזה על ידי מחציות דקות. החורים בתחתית אגן השירותים היו גלויים עד הקצה ורחבים כל שהיה אפשר לדחוף לשם פרה.[…] ועדויות לפחד של הילדים מפני נפילה אפשרית ניכרו בכל פינה מסביב" (עמ' 15).
מחאה נגד משטר טוטליטרי היא תופעה יחסית שגורה. מה שהופך את הפואטיקה של אל־י אחמד למובחנת הוא שילוב נדיר בספרות ובכלל בין ביקורת מטריאליסטית־מרקסיסטית לבין ניהיליזם שפוף. בעוד שתפיסת העולם המרקסיסטית גורסת שהפתח לשינוי מצוי באמצעי הייצור, בשינוי הסדר הקיים ובהשתלטות על האמצעים החומריים באמצעות מאבק מעמדי, מוצאה של העמדה הניהיליסטית היא בתפיסת עולם פסימית, ששוללת את האפשרות לשינוי וגאולה. כך למשל, כוכבות הספר הן הנעליים. הן משמשות באופן סמלי כחפץ המפריד בחדות בין מי שאין לו לבין מי שיש לו קצת יותר: "ברגע שהגיעו היו מתקבצים סביב התנור ומייבשים את נעלי הבד שלהם. קצתם נשארו לארוחת צהריים, ועד מהרה הבנתי ששאלת ההישארות בבית הספר בצהריים היתה קשורה גם היא לסוגיית הנעליים. מי שהיו לו נעליים לא נשאר. כלל זה היה תקף גם למורים" (עמ' 39). הכסף והיעדרו נוכחים כל העת, לצד רתיעה עזה מהתפלשות אקטיבית במדמנת האינטרסים שדרכה אפשר לשפר את המצב.
בהעדר תנאים מינימליים, נדחקים הממונים להשיג את הכסף בדרכים עקלקלות ועקומות, ולאורך הנובלה מוצגים אירועים של בקשה מפורשת או מרומזת למתן שוחד, מהלך הכרחי כדי לספק ביגוד והנעלה לתלמידים וציוד לבית הספר. הגיבור מביע את שאט הנפש מהצורך בחיזור חנף אחר בעלי המאה והשררה ומעדיף לתפוס מרחק, להיעלם ולהיאלם: "באותו היום הגיעו לבית הספר שלושה אנשים, רואה החשבון של משרד החינוך ושני העוזרים חדלי האישים שלו. הם אכלו ארוחת צהריים על חשבונו של הסגן והתלוננו על היעדרי […] שלוש מאות טומאן מתקציב ממשלתי היו תלויים בשאלה אם תלך לאירוע כזה וכזה או לא" (עמ' 77). כפי שאפשר לראות, לא רק שמו של הגיבור אינו מוזכר. גם שמותיהם של יתר הדמויות נעדרים כליל מהספר, ואת מקומם תופסת מעין הצגה פקידותית, למשל "המורה של כיתה ד'", "המורה של כיתה ה'", "השרת" ו"סגן המנהל". לצד שמות תיאור יבשושיים כביכול אלו, מתאר המספר לא פעם את צוות בית הספר כאוסף חובבני וגרוטסקי של חדלי אישים: "המורה של כיתה א היה איש שחור וצנום, פניו מכוסות זיפים, הוא נראה כמו בעלי העט שהיו יושבים ליד משרד הדואר וכותבים מכתבים עבור אנאלפביתים […] המורה של כיתה ב' היה גוצי ושנמנמן והוא צווח במקום לדבר […] עם כל צווחה קצרה היה פורץ בצחוק, וניכר שהיה הליצן של המורים. […] המורה של כיתה ג' […] מגולח למשעי, וצווארנו גבוה ומעומלן. כשהתהלך לא היית יכול להיות בטוח שרגליו לא תמעדנה והוא ייפול, אבל הוא היה חסר מנוח כמו סביבון" (עמ' 13).
היעדר השמות והגדרתן של הדמויות דרך התפקיד שהן ממלאות הוא תעלול ספרותי שמטרתו ליצור ריחוק וניכור לצד יכולת הזדהות אוניברסלית. המורים ונושאי תפקידים אחרים משויכים באופן ארכיטיפי וכולל, ומיד לאחר מכן "זוכים" למפרט ספקטקולרי של אישיותם, מבנה גופם ומחוותיהם המביכות והקרתניות. כך מציג המנהל־מספר לקוראיו את הכפופים לו: "הם לא היו מסוגלים לחלץ מפיהם שתי מילים על כלום; על העולם על תרבות, על אמנות, היו בורים גמורים […] אפסים מוחלטים" (עמ' 65). על אף סלידתו של המנהל, וההבנה שהצוות שעומד לרשותו דל מאד ביכולות הארגון והפדגוגיה הנדרשים לקיום רמת לימוד נאותה, הוא לא נוקט בשום צעד לשפר את הכשרתם או להחליפם.
המנהל נמלא חמלה לנוכח המחסור, העוני והעליבות, ואף רואה את חוסר הצדק המשווע שבמצב יחסי הכוחות מול משטר השאה. עם זאת, הוא מסרב לנקוט עמדה אקטיבית כדי לפתור זאת. יתרה מכך, הוא מתנגד לשתף פעולה עם המשחק החברתי שנכפה עליו. זוהי הנקודה שבה המתח בין התפיסה המרקסיסטית לניהיליסטית מגיע לשיאו. היום־יום הופך לחסר משמעות ותוחלת וכובל את יכולתו של המנהל לפעול – אם אי פעם הייתה כזו: "אני הייתי חומק בשקט לחדרי, נועל את הדלת ואוטם את אוזני עד שהמולת התלמידים תשכך […] אבל למה? למה המשכתי בכלל? בעצמי לא ידעתי להשיב על כך. […] על כורחך תשקע אט אט אל תוך שגרה מנוונת זו שתסרס בך אפילו את הרצון לצעוק" (עמ' 79).
