Please ensure Javascript is enabled for purposes of website accessibility
חדש! ספטמבר 2023

גליון

״עשית אקזיט, לך זקוף״

אורלי קסטל־בלום | ביוטופ | הספריה החדשה, 2022 | 233 עמודים

מאת: חן אדלסבורג

הספר אמנם מתרכז בבעלות מטריאליסטית, אך מצליח תוך כדי כך להגחיך גם את תחושת הבעלות על ההון הסימבולי של מגדל השן האקדמי.

בספרה החדש ביוטופ מנתחת אורלי קסטל־בלום את התנאים המאפשרים להתהלך ״בזקיפות קומה״ בחברה הישראלית. גיבור הרומן הוא ״מר ז׳וז׳ף שימל (לא דוקטור ולא פרופסור)״ (עמ׳ 9), מרצה לשעבר בחוג לתרבות צרפת באוניברסיטת תל אביב. מאז פיטוריו מתקשה מר שימל ליצור לעצמו זהות חדשה ולכן נאחז בהישג היחיד של חייו – בעלותו על דירה בשדרות שאול המלך פינת אבן גבירול במרכז תל אביב. אף שהדירה נמצאת באופן קבוע בליבו של פקק, שאי־ אפשר לפתוח את החלונות שלה כל ימות השבוע בגלל עשן האוטובוסים ואדי הדלק, אי־אפשר להוציא את האוטו מהחניה, ואי־ אפשר לבשל במטבח כיוון שהאוטובוסים מרעידים בחולפם את אמות הסיפים של הבניין כולו, שימל רואה בהישג הנדל״ני שלו את מקור גאוותו הבלעדי. גאווה זו היא המאפשרת לו ללכת זקוף, אם כי מאז פיטוריו הקולגות שלו לא מזהים אותו כי ״קומתו קצת שחה״ (עמ׳ 97).

נושא הנדל״ן העסיק את קסטל־בלום כבר בספרה הקודם "הרומאן המצרי", שבו מתוארות קורות הגרעין המצרי שגורש מקיבוץ עין שמר. לאחר הגירוש הציונות של בני ובנות הגרעין מתורגמת להיאחזות בקרקע באמצעות דירות ומרפסות שמש המאפשרות להם חיים מוגנים בבטון. הקשר עם החוץ המדיר והעוין מוגבל לישיבה במרפסת השמש, אשר רחוקה מספיק מן הרחוב כדי שיתאפשר לדבר בה בערבית בלי שהשכנים האשכנזים ישמעו (והשכנים חייבים להיות אשכנזים כי הם מעלים את מחירי הנדל"ן). בעלות על דירות היא מה שמאפשר לנשות הגרעין עצמאות, וכן מרד בסוציאליזם הגברי של בעליהן. כך הופכת קניית נדל״ן ב"רומאן המצרי" למרד פמיניסטי המאפשר תחושת שחרור.

לעומת תפקיד הנדל״ן בספרה הקודם, בביוטופ מה שנדמה כהישג מתגלה כניסיון עקר לפצות על אובדן זהות מקצועית. כשעבד כמרצה באוניברסיטת תל אביב, לא נזקק מר שימל להישג נדלנ״י כדי לעמוד זקוף. למעשה, הוא כלל לא היה צריך לעמוד זקוף, כיוון שהזקיפות הוענקה לו מעצם המעמד (המעמד במובן המילולי, החומרי – עמוד שנאחזים בו): ״פודיום מעץ מלא ומשובח המציג לראווה מי למעלה ומי למטה. כמה התעלות וחוסן מעניק לך הפודיום! אין צורך כלל לעמוד זקוף. אהבתי להיאחז בפודיום משני צדדיו, וכך הייתי חש בטוח ומוגן, ומוכן לירות את הטקסט שלי״ (עמ׳ 58). כיוון שמאז פיטוריו קומתו שחה מעט, שימל משווה את זקיפות קומתו (הנעדרת) לזו של חסרי הבית המאכלסים את אזור הלונדון מיניסטור, ובאמצעות ההשוואה אליהם מצליח לחוש זקיפות מסוימת.

רבים מההומלסים מגיעים לאזור בגלל מרפאת שלדון ומרים אדלסון, המטפלת בשלוש מאות צרכני מתאדון מכל רחבי העיר: ״בעיקר מגיעים לאזור הגברים הגרומים, אלה שכתופעת לוואי של תחליף-הסם מרזים והולכים, והשלד שלהם הולך ומתעקם״ (עמ׳ 12). מר שימל שם לב במיוחד לשני חסרי בית שלהם שלד עקום בצורה קיצונית, וממציא להם כינויים המבוססים על עמוד השדרה שלהם (וכאן מתגלה כי מר שימל ניחן בהומור קסטל־בלומי): ״לאחד מצרכני המתאדון יש ראש גדול מאוד. הוא הולך מקופל לשניים החל מחלקו העליון של האגן ויוצר בכך זווית של תשעים מעלות. כשאני הולך מולו, אני רואה רק את ראשו הגדול עולה ויורד בלי שום גוף מאחוריו. איש אומלל זה, שאני קורא לו ׳תשעים מעלות׳, מפעיל בהליכתו לחץ רב על הגב, וכתוצאה מכך כנראה התכווץ״; גם ההומלסית המכונה קווין ג׳ובנה הולכת ומאבדת את זקיפותה שכן ״עם השנים הולך ראשה ושוקע בתוך בית־החזה שלה, בשל אוסטאופורוזיס״ (עמ׳ 21).

כפי שמדגישה כפיפותם של ההומלסים, עבור שימל  זקיפות קומה היא מונח המחבר בין הגוף הביולוגי, על בריאותו או תחלואיו, לבין הזהות המעמדית והנדל"נית. הבריאות הגופנית היא נחלתם של בעלי הנחלה והבית, ורק להם יש הן סיבות להלך בזקיפות, והן אפשרות ביולוגית לעשות זאת. לאורך הרומן מגלה שימל כי הזקופים ביותר, לבד מן התיירים העשירים, הם המתנחלים, אלו שמרגישים בעלות גם על בתים שאינם שלהם. עניין זה מתברר עם כניסתו של דביר שוהם לחייו. דביר, המציג עצמו בכרטיס ביקור שעליו כתוב ״איש עסקים, קונה ותורם ספרי תורה״ (״יפה מאוד, מכובד מאוד, כל הכבוד״, עמ׳ 74) הוא מתנחל ממעלה אדומים הזוכה מסביבתו (חבריו, שותפיו העסקיים ואף מעריציו) לכבוד רב כיוון שאיבד את משפחתו בפיגוע בליל הסדר במלון פארק בנתניה בשנת 2002. דביר מנצל את הכבוד הרב הניתן לו בכל מקום, וגם את הרחמים, כדי לגייס כסף לכל מיני מיזמים גרנדיוזיים ומפוקפקים. הוא נעצר לעיתים קרובות, מסתבך בהימורים, ואף מפסיד את כל כספה של סבתו. תחושת הבעלות של דביר כה חזקה, עד כי בעת שהותו של מר שימל בנורמנדי דביר משכיר את דירתו של שימל ללא ידיעתו לתיירים המגיעים לתל אביב כדי לצפות באירוויזיון. לתחושתו של דביר, הוא וביתו הם מרכז העולם, או ליתר דיוק, מרכז הסחר העולמי: ״אני הגראונד זירו של המדינה״ (עמ׳ 83). כינוי זה לוכד הן את עסקנותו המגלומנית של דביר והן את היותו קורבן של פיגוע טרור. ההשוואה בין הגאווה הנדל״נית לגאוות השכול מאירה את האבסורדיות של שתיהן.

הספר אמנם מתרכז בבעלות מטריאליסטית, אך מצליח תוך כדי כך להגחיך גם את תחושת הבעלות על ההון הסימבולי של מגדל השן האקדמי. הדוקטורט שמתחיל לכתוב הגיבור על אונורה דה בלזק לא מאושר על ידי המנחה שלו בטענה כי ״יש בלבול בין תזונת הסופר לתזונת גיבוריו״ (עמ׳ 34), אך פסקאות שלמות מתוכו מתפרסמות לפתע כחלק ממאמר שלה בכתב עת אקדמי. גם הרוח עצמה מוצגת כהון שיכולים להרשות לעצמם רק בעלי הממון. ולראיה, כאשר הגיבור מנסה לסרב להשקעה במיזם החדש של דביר בטענה ״אני איש־רוח, אני לא מטריאליסט״, דביר עונה לו ״כמה יורו בחשבון ואתה נהיה איש־רוח״ (עמ׳ 209-210).

בכל חמישה עשר ספריה נוגעת קסטל־בלום באבסורדים הגדולים והקטנים של הזהויות הישראליות השונות (זהות האם החרדה ב"דולי סיטי", זהות הרעייה הנאמנה ב"מינה ליזה", הזהות המזרחית־מצרית ב"רומאן המצרי", הזהות ה״צפונית״ ב"טקסטיל" ועוד), כאשר כל זהות מגוחכת בדרכה שלה, וכל היאחזות בסמן זהות אחד ויחיד מוצגת כמשעבדת וכהרסנית (״הנכסים אמורים להיות משועבדים לבעלים ולא להיפך״ עמ׳ 154). ביוטופ בוחן בהומור וברגישות את הרצף שבין הומלסיות לבין בעלות נדל״נית ומאיר את השבריריות של הבעלות ואת הרעות החולות של תחושת הבעלות (האמיתית או המדומיינת) והשפעתן על החברה והפוליטיקה הישראלית (בעיתוי מצמרר). זהו ספרה הריאליסטי ביותר של קסטל־בלום, אך גם בכתיבה ריאליסטית יחסית (אם כי לא לחלוטין) מצליח הרומן להיות מצחיק וחד, ולנתח את אופייה הטרגי־קומי של הישראליות.

עוד במעלה...

מורה נבוכים: שירה וקרינג' למהפכת החובבים בשירה העכשווית

צָפוּן בָּרֵךְ | שער של ספר שמתחפש לטור בעיתון

פס האטה

תמציות רישום

על קרקע המציאות גדלות הבדיות הכי טובות

"אנחנו / צריכים מלחמה להשכיח את המלחמה / בעצמנו"

דבר המערכת – מעלה 7

מועכת את גבולות הדאחקה

חיה פוליטית, מזדהה עם מיעוטים

רומן עתידני מופרע במיוחד

גילוי דעת

קטלן א'

דבר המערכת – מעלה 3

צָפוּן בָּרֵךְ | "באיזה אופן יכול ספר להיות אינסופי"

דבר המערכת – מעלה 11

טקסטים שיש להם צורה של תבונה

פה ובמקום אחר

איך לספר סיפור

אני הכי עצמי כשאני מבזיקה בחופזה

דברי פרידה

דבר המערכת – מעלה 5

במקום בו עמדת נשאר רק אוויר

Yes, I Do

הביוגרפיה הראשונה של דנטה

נקב־הצצה

לא הכול שחור לבן – התעוררות השירה החרדית

שבריריות החלום

למה לאה?

אלו שרואים, אלו שרואים כאשר מראים להם ואלו שאינם רואים

על הראייה

הזהו אדם?

מה מצאתי בכיס

גלות מזהרת

על הכמיהה היסודית ביותר: גאולה

מה שוות המילים אם אי אפשר לשלוט בהן?

הסיפור שלא נגמר

להוציא חלום לאור

בטן ופצע בברך

איך הפסקתי לצקצק והתחלתי לאהוב: על ביקורת ספרים בטיקטוק

מלכת הדרמה – כיצד לקבל ביקורת שלילית

לחזור אל השקול

"ואיך נעבור, ללא הגשר?"

סוד השעמום הוא לומר הכל

המלצת שבוע הספר – יואב רייס

Handle with Care – קריאה ב"בן המקום" מאת חיים הזז

שה האלוהים

והלבן היום לבן מאוד קצת אדום

לאן ללכת מכאן

מפלי מים שקפאו

בְּבַקָּשָׁה, שֶׁאֶהְיֶה הַכְּלַבְלָבָה שֶׁלֹּא רְצִיתֶם לָקַחַת

לא הספר שאנחנו צריכים, הספר שמגיע לנו

מזרח תיכון חדש?

השלג נתלה על קולב העצים

כי צריך לשטוף הכל

על היפה והנכון

צָפוּן בָּרֵךְ | להתבונן במקום מבעד לזמן

קנה־נשימה

המלצת שבוע הספר – אמיר אשל

שהכל נברא בלשון

א. א. מילן / מסמכים סודיים

העובדה הפשוטה, החותכת

תיאטרון הבובות של הנפש

הצד החשוך של החיים

החוש השישי

ומה אם פשוט נבטל את המפלגות? סימון וייל נגד התנועות הפוליטיות והחשיבה הסקטוריאלית

בִּמקום בַּמולדת אוחזת אני בגלגולֵי עולם

דבר המערכת – מעלה 6

הסימנים הכחולים של השפה

לֹא נַחְתִּים שָׁעוֹן כִּי אֵין שָׁעוֹת

המלצת שבוע הספר – יורם עשת

האב, הבת, ורוח הקודש

ילד עם אבא

לפעמים הבלחה כבדה חולפת כתאווה

בין as if ל־hollow center

חוה האחת בקינתה אל האהוב החצוי

איך לכתוב תחת צל

האמונה כקונפליקט

מָגוֹל עצמי – השירה הווידויית של רון דהן

תריסים קדושים – היומיומי הוא הנשגב

עוד סיפור אחד

צָפוּן בָּרֵךְ | ספר הוא בית הוא עריסה

מוסקוביאדה – רוחות הרפאים של ההיסטוריה או הביוב של השאול

שתיקה יודעת קול

כולנו יצאנו משולי האדרת של גוגול

"נוֹלַדְתִּי בְּהַצָּגַת חֲצוֹת"

צָפוּן בָּרֵךְ | דמעה נופלת על מכתב לא מוחקים

איך לכתוב על הפוליטי?

לכל שיר יש תולדות חיים

לשון נופל על לשון

אמנות אחת

פינוק בשירה הישראלית

גם זו קריאה באודיסאה

מכניקת השבר

דבר המערכת – מעלה 2

אמילי של זנדבנק

כמה מילים אחרי הלוויה של מאיר ויזלטיר

איך תודעה נולדת מחדש

אמונה בקריאה, קריאה באמונה

מכתב מן העורף