אולי אנחנו ציפורי נוד/ האוספות מה שמצוי על הארץ/ כדי להשיבו מעלה – / ומסדרות בעקשנות, כמו מתוך זיכרון ילדות,/ עגול/ ענפים/ סביב/ האין" ("משוררים", עמ' 7)
לכתוב על הלל, לסדר עיגול ענפים סביב האין, פירושו בראש ובראשונה לנסות להבין למה כל כך קשה לכתוב על הספר הזה. לכאורה אלה התכנים המחרידים, בעיקר של השער הראשון: התמוטטות נפשית ופיזית, בדידות, דיכאון, טיפול בנזעי חשמל. בריאה עצמית מחודשת מתוך תהום מוּכֶּרת, מוכרת מידי. אבל לא האפלה היא שתובעת כאן שתיקה, אלא הדרך שבה היא נחשפת אל אור כה עז, שהלובן מסמא. צורתם של השירים, אופן הנחתם על הדף, קצרים, רזים עד שקיפות, רפרוף שחור כמו צל על מיטה צחורת מצעים, תנועתם אל הריק, מעלה אדוות רכות של היענות:
רַק רִבּוּעַ הַחַלּוֹן
וְהַשֶּׁלֶג,
רַק רִבּוּעַ הַחַלּוֹן
וּפְתוֹתֵי הַשֶּׁלֶג,
רַק רִבּוּעַ הַחַלּוֹן
וּפְנֵי הַשֶּׁטַח הַלְּבָנִים,
רַק רִבּוּעַ הַחַלּוֹן
וְהַשֶּׁלֶג,
אֲפִלּוּ לֹא רִבּוּעַ הַחַלּוֹן,
רַק הַחֶדֶר, הַמִּטָּה
וּפְנֵי אִמִּי בַּחַלּוֹן,
וְקוֹל אִמִּי, בִּכְיָהּ
בְּשֶׁלֶג, מֵעֵבֶר לַחַלּוֹן.
תחושת האיון באה לידי ביטוי גם בקינה על אובדן השפה: "והימים/ שבהם/ נכרת מהשפה/כמו אדם/שימינו/ נגדעה./ ימים מהוהים./ ממורטים./ מעורפלים./ לוטי עלטה./ ימים שבהם שכבת אלם./ בלי קול./ בלי הד./ בלי מלל./ בלי מלה./ רק רטט/הלשון./ רק רסס/השפה בשיניך." ("כופר", עמ' 18)
בספרה שמש שחורה כותבת ז'וליה קריסטבה: "שוו בנפשכם את דיבורו של המדוכא: חזרתי ומונוטוני. בשל חוסר היכולת ליצור רצף המשפט נקטע, מכלה כוחותיו, נעצר" (עמ' 33). הדיבור המדוכא, טוענת קריסטבה, אינו מאמין באפשרות הדיבור: "'מישהו מדבר אליכם כשהוא כבר משוכנע בכך שהדיבור מזויף ומכאן ש'מישהו' מדבר אליכם ברשלנות, 'מישהו' מדבר מבלי להאמין בכך" (עמ' 41–42). ואמנם, יש בשירים הללו חזרתיות ומונוטוניות וצמצום, קטיעות ופסיחות. אבל רטט הלשון, בעודה מבכה את עצמה, קשוב בכל מאודו למוזיקה החרישית העולה מן השפה, ובתוך הפרפור על גבול האלם מתרחשים מפגשים מרגשים בין מלים (כמו "לוטי עלטה", או מלל/רטט/רסס). עוצמתם האדירה של השירים הללו, האמון המיידי שהם יוצרים, טמונה ביכולתם לבטא חרש את מי שכוחותיו כלו ובכל זאת מאמין בדיבור, נאחז בו כבמעקה גואל.
אלה אם כן שירים חרישיים, נוגהים, תשומת הלב שלהם לאור מרבית, הם קופאים וקורנים ובתוך כך הם בולעים אותי פנימה, אל נהרתם פקוחת העיניים שיופי ואימה נמסכים בה זה בזה, שמגיעה אלי ונוגעת בי בעדינות אין קץ. ודווקא משום כך אני נרתעת. לא מהם. אולי מעצמי. מחפשת ולא מוצאת את התדר הנכון לתהודה על הספר הזה.
הד לתחושות הללו אני מוצאת בתגובות של אחרות: צביה ליטבסקי כותבת: "היופי השקוף […] המאפיין את שירתו של נדב ליניאל בספרו הלל הותיר אותי אילמת. כל אמירה נראתה לי כנגיעה גסה בְּדקוּת בלתי נתפסת, וכמעט ויתרתי על כתיבת הרשימה" (המוסך, 14.4.22). דנה אולמרט: "יש משהו בדייקנות ובעדינות של הכתיבה שמעוררת רצון, כמיהה לגעת בשירים באותה עדינות שהם ראויים לה" (מתוך דברים שאמרה בהשקת הספר) ושרון אס, שגם דבריה לקוחים מההשקה: "יש בספר תקווה סמויה לראות קצת פחות, לדבר קצת פחות". האם לא מוטל עלינו להיענות לתקווה הזאת, לראות פחות, לדבר פחות, להגיב בעדינות, להיוותר באילמות שכל מה שנוסף עליה נדמה כגסות שקשה לשאתה. ובכל זאת אנחנו נענות ומדברות עליו, כי לצד ההצטמצמות, החזרתיות, המונוטוניות, האילמות, יש בספר גם הכרה בקיומו ובחשיבותו של הזולת, בגאולה הטמונה במבטו של האחר ובדיאלוג.
כך פניו של אד, בן הזוג, האהוב, מופיעות בלב תחושת האיון שהשירים כה מיטיבים לתאר: "והימים בהם הייתי ולא/ הייתי, הימים בהם שכבתי/ מרותק, מתחת למים,/ ורק מראה פניך מתוך מסך המלח,/ ורק מראה פניך מתוך הקצף/ ומנוד הגלים והגאות שלא חדלה,/ הציל אותי/ אם בחושך שלחת יד אל לחיי," (עמ' 11). ובשיר אחר, פניה של האם: "פתותי השלג/ נחים על הזכוכית/ כמו על עיניה/ היא מביטה בי/ מעבר לזגוגית/ המחיצה המבדילה/ לרגע בין טירוף/ ושפיות/ אור רך נח/ מבעד לחלון/ על פניה הטובות של אמי" ("המחיצה" עמ' 22). משבר נפשי, כמו מחלות אחרות, מציב אתגר לאדם השרוי בו, אבל גם לקרובים אליו ביותר. לעתים פירושה של ההתגייסות לעזרה היא תביעה להחזיק את היד בתוך להבה כשאיש אינו מביט בך או מכיר בכאבך. בן הזוג והאם, שנשארים במחיצת הדובר, השרוי במצב שבו הוא מבקש "לשלוח יד לעצור את הגופנפש", והיכולת שלו להכיר בנוכחותם ולהיעזר בה, הם בעיני משיאיו של הספר הזה.
הפנים של הזולת, אפילו השתקפות פניו, מגע ידו, הד קולו, הם קרש הצלה המרחף על פני תהום: "לפעמים, בהתבהרות,/ שמעתי את קולך מרחוק,/ קולך הצלול, העמוק,/ קורא בשמי לשוב/ אליך, מתוך החושך./ השתקפות פניך בחלון/ מאור מבטך, מגדלור/ בין גלי החשמל" (עמ' 13). כך גם מבטם והד קולם של הקוראים. אלא שהשירים הללו, הבוקעים ממצב טראומטי ומעידים עליו ישירות, נמנעים מלחולל מה שבשפה מקצועית מוגדר כ"טראומה עקיפה" או "טראומה משנית". הדיבור הטראומטי הוא קול הבוקע מתוך פצע, כפי שהגדירה זאת קתי קרות', ולא חסרים משוררים המבקשים שעדותם תפצע את הקוראים כדי שיהפכו אחים לבעתה. "אני, אליבא דאמת רוצה לגעות ולהגעות אחרים – עד שיצא דם מן הגרונות" כותב אצ"ג. "היודע מבשרו ודמו סוד באו מים עד צוואר – ירגישני בדמו. יקרא לי: אח/ אורי צבי/" ("הקדמה לאימה גדולה וירח", כל כתביו כרך א). עמדתו של הדובר בהלל הפוכה. האימה שהוא נתון בה אינה מזמינה אלימות. שלא כמו מאיר ויזלטיר, הוא אינו מבקש מאיתנו לעשות אלימות בספר הזה. יחסיו עם הזולת מהדהדים פרדיגמה אחרת, פוגלית ("ערב שותק אט יפך/ בעד החלון/ וימלא את החדר.// תחת תלי צללים זרים, אצל דממה שחורה/ אשכב/ ולבי יכאב/יכאב" (כל השירים, עמ' 80). במינימליזם, המסמן את האילמות ושואף אליה, בעודם נתונים לכאב הנפשי והפיזי, השירים מכירים בקיומו של האחר, בחיוניותו ובחשיבותו, ועושים זאת מתוך התחשבות שאינה חותרת לחתוך בבשרו החי, אולי רק להעביר בו רעד: "ידי הכפותות אל/ הבד העדין. הגס./ נחשול החשמל./ מעברי./ הנשלח/ בזרמים./ גלי החשמל/ הבאים/ כשפל. כגאות./ והשקט הרם./ והרעד הבא/ בבשר". הדובר אמנם נמצא בעבר אחד והזולת מנגד, אבל יכולתו להבחין במבט החוזר אליו היא סולם, גשר בין גדה לגדה: "ובעבר האחר פגיעות זוהרת/ ובעבר האחר יתמות/ ובעבר האחר גשם אפל/ ובעבר האחר זיו עמום/ ובעבר האחר משברים/ ובעבר האחר קולות קוראים/ ובעבר האחר בכי אפל – // וכנגד כל זה מזור מבטך/ הרך, הפתוח." (עמ' 36)
השורות הקצרצרות, והחלל הלבן שמקיף אותן, ממחישים את הריק שבתוכו צפה התודעה, מחקים את הזרם החשמלי הבוקע "מבעד ליריעת ההכרה". ודווקא משום שאין כוונתם לפגוע, דווקא משום שהם רק מכירים תודה על נוכחותנו, על פנינו, הצפים מתוך הקצף, השירים בהלל שולחים אותנו, אותי, לחפש תדר נכון לתגובה, מסמנים דרך לעדינות אפשרית גם בתוך המהומה.
