מעולם לא הבנתי מחמאות כמו "לא הצלחתי להוריד אותו מהיד" או "קראתי בנשימה אחת" שנוהגים לתת לספרים. בקריאה בספרים אני מרוויח נשימות כאילו הייתי ביוגה; בקריאה בספרים אני צובר בהִיות באוויר, קיפאון של הזמן; בעודי מחזיק את הספר למספר שניות והמחשבות מתעופפות בראשי בעקבות הדברים שקראתי. עם זאת, אני מודה, יש משהו סוחף בקריאה רציפה ובלתי פוסקת.
נעדרים קרים, רומן בלשי מאת אסף קוגלר, הוא כזה: סוחף, קולח, ומספר בכתיבה חסרת מעצורים את סיפורה של שירה שיף, בת 19 מבאר שבע, אינטליגנטית, חריפה, חצופה וחסרת פחד. שירה מגיעה מבית דתי־לאומי ובוגרת אולפנה, הבוחרת לוותר על שנת השירות שלה לטובת שירות בשח"ם, שם היא מגויסת ליחידה המיוחדת "נעדרים קרים" (נ"ק) הממוקמת בירושלים. יחידה זו מנסה לפענח תיקי נעדרים סגורים, כאלה שלא פוצחו בזמן אמת.
אפשר לחלק את סוגת הרומן הבלשי הישראלי לשניים. מצד אחד, זה הבידורי, הסביל והקליל. נציגיו הבולטים יהיו חוברות הבלש "ספריית הבלש" ו"ספרייה בלשית", חוברות שיצאו בשנות השלושים בתקופת המנדט הבריטי. אביגדור המאירי כתב בהקדמה לכל אחת מהחוברות שיצאו על הצורך בספרות עברית קלה שתיכתב ב"שפת האוזן" ולא ב"שפת העין", כלומר בשפה דיבורית וישירה ולא בשפה מליצית, תיאורית או פואטית. ומהצד השני, יעברו חמישים שנה עד שהספרות הישראלית תוציא מתוכה ספרות בלש שתדבר גם את שפת העין, את שפת הלב, ויותר מזה – שפה שיש לה גם תת־שפה (סאבטקסט). נציגיה הבולטים יהיו שולמית לפיד (סדרת הספרים של השוטרת־החוקרת ליזי בדיחי) ובתיה גור (סדרת הספרים של הבלש החוקר מיכאל אוחיון), ומאוחר יותר דרור משעני (פקד אברהם אברהם) ושמעון אדף (עם החוקר הפרטי אליש בן זקן). האם שירה שיף היא אכן ממשיכת דרכם כפי שהובטח בגב הספר?
במרכז הספר עומדות שתי פרשיות בלתי פתורות. הראשונה, היעדרותו של אביתר לימור שנעלם באמצע שנות התשעים ביום שחרורו מהצבא עקב חוסר התאמה. אימו של אביתר, ברכה, לא מוותרת, ממשיכה באובססיביות – גם עשרים שנה אחרי – לפעול למען מציאתו. הפרשה השנייה היא סיפור היעדרותה של שני הרצפלד, שאת סיפורה מכירה שירה מהבית, שכן שני למדה באותה אולפנה ששירה למדה בה, וסיפור היעדרותה הפך למיתוס בקרב כל בנות האולפנה. בניגוד לאימו של אביתר, שממשיכה לחפש את בנה, אִימה של שני מזמן ויתרה על מציאת בִּתה.
אסף קוגלר בחר לעסוק בנעדרים ברומן הביכורים שלו. לאחרונה ניתן להבחין בעיסוק גובר בפרשיות מן העבר שלא נמצאו להן פתרונות, והן עולות לדיון מחודש באמצעות סרטים בעלי גוון דוקומנטרי ובסדרות מתח למיניהן: "הנעדר" ו"הנעדרת" של ה־BBC, ו"אין קליטה" של נטפליקס. העיסוק בנושא נובע משלוש סיבות. הסיבה הראשונה, בפשטות, היא ההתפתחות הטכנולוגית המאפשרת לפענח פרשות פליליות שנותרו סתומות בעבר. הסיבה השנייה היא סיבה חברתית, היינו הניסיון למלא את החלל שנוצר בעקבות אוזלת היד של הרשות השופטת והמבצעת.
הסיבה השלישית והעיקרית היא פסיכולוגית: במרכז נעדרים קרים עומדת סוגיית ראייתו וקבלתו של הסובייקט, כלומר האם אנו מסוגלים להבחין בכאבו של הזולת או זה של יקירנו? האם הפכנו עם השנים לאגוצנטריים יותר ויותר? ברוב הסיפורים על נעדרים ואלה המחפשים אותם, יודגשו הסוגיות הללו ברכיבי אישיותם של הגיבורים: כששירה תמצא קצה חוט לפתרון היעלמותו של אביתר לימור, היא תשאל את אימו אם היא ידעה שהוא מצייר; היא תענה שלא, שהיא לא ידעה, שהיא מעולם לא ראתה אותו מצייר ואיך זה קשור בכלל לפרשה; או במקרה השני שבו הוריה של שני לא התייחסו כלל אל בתם, דאגו להתעלם, להרחיקה ולרמוס אותה באמצעות אלימות מילולית ופיזית. ההורים של שירה החוקרת, לעומת ההורים הללו, הם ההיפך הגמור – ואסף קוגלר יוצר דיכוטומיה חד־ממדית בין שני הסוגים הללו.
אפשר לראות בבירור שני טיפוסים של הורות בארבעה פרקים רצופים. בפרק שבו שירה מונעת פיגוע דקירה בירושלים, הוריה מגיעים מבאר שבע לירושלים עוד באותו הערב כדי להיות קרובים לבִתם באירוע גדול שכזה, ובפרק הבא שירה קוראת תמלול חקירה בפרשת ההיעלמות של שני הרצפלד, ובה אימה עונה בלקוניות לשאלה מתי פעם אחרונה ראתה את בתה: "זו הייתה מקריות כזאת, אני לא האמנתי, היא הרבה זמן לא הייתה, באה פתאום עם תיק גדול וצריכה לעשות כביסה" (עמ' 254). בעדותה אומרת אחותה של שני על הוריה־שלה: "לי טוב רחוק מהם, והם מבינים את זה" (עמ' 274). בפרק אחריו שירה מגיעה לשבת אצל הוריה שמקבלים אותה כגיבורה חרף נסיונותיה להדוף את זה; "זה היה כלום", אומרת לאימה, וזו עונה לה: "לא. אני לא מרשה לך להמעיט מהמעשה שלך, תגידי בבקשה אני אמיצה וגיבורה" (עמ' 289). אימה מאשררת אותה, רואה אותה ומחזקת אותה.
אסף קוגלר מנסה להציב את הגיבורה שלו כמראה למציאות בישראל במאה ה־21, מציאות שבה הציבור הדתי־לאומי עבר תהליך: מהשוליים של החברה, מרעיון אוונגרדי, אל המיינסטרים שנושא את דגלי הרעיונות והמחשבות בישראל. בימים אלו משודרת בערוץ 8 הסדרה הדוקומנטרית "מלחמת היהודים" בבימויו של רון כחלילי, שמנסה לשאול ולתאר את מקומם של החרדים, הדתיים הלאומיים, המסורתיים והחילונים בחברה הישראלית בשנת 2021. באחד הפרקים של הסדרה מתואר התהליך שעבר הציבור הדתי־לאומי בחברה הישראלית: כיצד הפכו מחבורה של "נחמדים" לחבורה מובילת דעת קהל. יש שיקראו לזה "הדתה", דרך פעולות כגון התמקמות בפריפריה באמצעות מנגנון ישיבות ההסדר, חיזוק נוכחות בעמדות מפתח בצבא, החדרת מסרים דתיים במוסדות החינוך ושילובם של תכנים דתיים במוסדות התרבות כמו הטלוויזיה, הרדיו והמוזיקה.
דוגמה בולטת הממחישה תהליך זה ניתן לראות במערכת היחסים החברית והכנה המתפתחת בין שירה ובין יוראי, הדייר מהחדר הסמוך בפנימייה שבה הם לנים. יוראי הוא הומוסקסואל מוצהר שמייצג בספר את התרבות החילונית, הליברלית, החופשית, אבל בנימה מעט ביקורתית של "תראה מה החופש הזה גורם לך". אפשר לראות את זה בסצנה שבה יוראי משתף את שירה בחיי המין הסוערים שלו, ושירה מגיבה: "זה נראה לי לא בריא לנפש שלך, אני מתכוונת, כל האנשים האלה. אני יודעת שזה לא ענייני, אבל אני כבר מרגישה חברה שלך. וזה לא עניין דתי, זה נראה לי בשבילך יהיה יותר טוב". והוא משיב: "'לא עניין דתי', יוראי צחק… 'את בתולה, נכון?.. אז איך את מומחית בנוגע לקשר בן סקס לנפש?'" (עמ' 69). לא יעברו דפים רבים ושירה תספר לו סיפורי סקס מהגמרא, ויוראי יתלהב מאוד ואפילו ייסע לשבת בבית הוריה וימצא את עצמו מרכל עליה עם אִימה. יוראי במהותו לא ישתנה, הוא ליברלי ופתוח, ודרכו נוכל להיחשף לרעיונות הדתיים המתחזקים בחברה הישראלית.
אלא שלמרות הרלוונטיות הסוציולוגית שלו, נעדרים קרים סובל מכמה פגמים. חולשתו העיקרית היא ההישענות המובהקת שלו על מסורת ספרות הבלשים הישראלית המאוחרת דווקא, מסורת של גיבורים מתחבטים, מתוסבכים ואקספרסיביים, שמה שקורה בסביבתם הוא תפאורה בלבד. למעשה נוצר מעין שעטנז סגנוני לא מהודק ומפוזר הנוטה יותר לכיוון הבידורי של חוברות הבלש משנות השלושים. זה לא שספרים לא יכולים להיות מבדרי־מחשבה, מפזרי־דאגות וקלילים, אך לדעתי – בייחוד בעידן הכל כך ויזואלי שאנחנו חיים בו – הם מחויבים להיבדל מז'אנרים אומנותיים אחרים כמו הטלוויזיה והקולנוע; וכשלא נוצר הבדל כזה, אני שואל את עצמי מה הטעם בלקרוא ספר. וזו שאלה ששאלתי את עצמי לא אחת במהלך הקריאה: האם ספרים יכולים רק לבדר?
חולשה נוספת נובעת מכך שבנעדרים קרים העלילה מעל הכול; היא מקדשת את כל האמצעים מבלי להתעמק אפילו בנושא אחד. כל מרכיביה של העלילה מופיעים ככותרות, כמופעי זרקור בודדים, ודמויות המשנה פלקטיות ביותר. כך למשל מתוארות הפגישות של שירה עם הקבצנית בשוק מחנה יהודה (שמקבצת נדבות למטרות צדקה ולא לכלכלתה) ועם אוהדיה הגסים של בית"ר ירושלים ברכבת, והעימות שלה עם מפקד בסיס בזמן משמרת לילה בעמדת השמירה המטריד אותה מילולית וכוונותיו ברורות וקיצוניות יותר. ושתי הערים – באר שבע וירושלים – מתפקדות כדמויות משנה לכל דבר, שמלבד תיאורי רחוב בודדים וציונים גיאוגרפיים כמעט נפקדים מתוך הסיפור. אלפרד היצ'קוק אמר שתמיד חייבים לתאר את הלוקיישן; הוא חלק בלתי נפרד מהעלילה, בייחוד במותחנים.
ועניין אחרון: הספר ארוך מאוד. לדעתי שתי פרשיות היעלמות הן יותר מדי בשביל ספר אחד; האם לא מספיקה פרשה אחת? בשל אורכו, סופו מאכזב מעט. אין כאן בנייה נכונה של הסיפור, אלא שיאים רבים וקטנים במעברים חדים. אם עד לאמצע הספר כל מה שרציתי לדעת זה איך תיפתר התעלומה ואם ימצאו את הנעדר, פתע נעשיתי אדיש לו, וכך אבד כוחו העיקרי של הספר – הבידור.
