Please ensure Javascript is enabled for purposes of website accessibility
חדש! דצמבר 2023

גליון

קונספטואליות וגותיקה

דוד ניאו בוחבוט | ינוקא |  הבה לאור, 2022 | 51 עמודים

מאת: גלעד מאירי

ינוקא הוא ספר קונספט המתמקד בסיפור החיים הטרגי של הדובר־מחבר. הקונספטואליות נרמזת כבר משם הספר. הכותרת מדגישה את התכונה העיקרית של הדמות המרכזית – היותו ילד.

ינוקא (2022), ספרו השני של דוד ניאו בוחבוט, מציף מבחינה רגשית. הסיבה לכך היא שכולו מוקדש לתיאור הזנחה הורית קשה של גיבור הספר, יָנוֹקָא (תינוק בארמית), ולשחזור טראומת הילדות באמצעות קשר זוגי שקיים כנער עם אישה בוגרת שניצלה אותו מינית. שתי עלילות מתעללות אלו כרוכות זו בזו: "אִמָּא קְנִי תַּקְנִי לִי אִמָּא / קְנִי וּתְתַקְּנִי לִי אִמָּא / קְנִי זְמַן חָדָשׁ לִי / סְתָם וְלֹא יָרֵחַ / קְחִי מִמֶּנִּי רַחֲמִים / לִמְחֹל לָךְ עַל הָרֶצַח." ("תחריט", עמ' 14); "וְכַמָּה זֶרַע יִהְיֶה עוֹד נִתָּן לִסְחֹט מִן הַיֶּלֶד הַזֶּה" ("מן האבל הזה", עמ' 35).

זהו ספר צנום שכולל רק 19 שירים (ובהם חמישה מחזורים), אך המינימליזם שלו חיוני כי הוא מאפק ומאזן פואטיקה היפרבולית ואינטנסיבית. זו פואטיקה הרמטית, היוצרת עולם קלסטרופובי אניגמטי ואפל הודות לכך שהיא מבוססת על מוטיבים מז'וריים שחוזרים על עצמם שוב ושוב כמו בסיוט; למשל דמות הילד, גיבור הספר, והמוטיבים המאיימים של מוות (כולל יתמות ורצח) ולילה נמצאים כמעט בכל שירי הספר, לצד מוטיבים חוזרים של פחד, בכי והפרשות (זרע ודם); מן הסתם, די בשילובים אלו כדי להמחיש שלפנינו ספר אימה גותי.

ינוקא הוא ספר קונספט המתמקד בסיפור החיים הטרגי של הדובר־מחבר. הקונספטואליות נרמזת כבר משם הספר. הכותרת מדגישה את התכונה העיקרית של הדמות המרכזית – היותו ילד. ינוקא נוכח כמעט בכל השירים ומופיע תחת כינויים שונים: ילד, בן, נער, גבר. כלומר, הוא נותר ילד בכל שלבי חייו – ילד נצחי. לנצחיות של ינוקא יש פני יאנוס: פגיעוּת ופלאיות. ינוקא הפגוע חווה נטישה בילדות ולכן עליו להיות מבוגר אחראי כבר בגיל צעיר. הפגיעה חרצה את גורלו, להיות ילד נצחי, כי הוא מוצא את עצמו משחזר בבגרותו את ילדותו בניסיון לפצות על אובדנה, אלא שיש לכך גם השלכות כואבות ומעכבות בגלל העיסוק בזיכרונות מייסרים. לדוגמה, השיר המכונן בספר, "ממבט האחות מתוך בועת חור של מנעול בחדר מלון", מתאר סיטואציה טראומתית של חופשה אנטי־משפחתית. ינוקא ואחותו חוזים דרך חור מנעול דלת במלון באימם מקיימת יחסי מין עם משה, אדם מוכר לילדים שזהותו אינה מוסגרת בשיר, ומסניפה עימו הרואין: "שָׁלְפָה בְּטַחַב צִפָּרְנָהּ שַׂקִּיק שָׁקוּף, אַבְקָה לְבָנָה" (עמ' 9).

ינוקא הוא גם ילד פלאי, יתום פיזית ורגשית, ששרד את התופת כדי לשורר את קורותיו: "וְאָז, בְּחֻלְשָׁתוֹ, הוּא מִזְדַּקֵּף לַהֲנָאַת / יֶלֶד־גֶּבֶר, מְשׁוֹרֵר, כִּמְעַט אָדָם" ("מן האבל הזה", עמ' 35). הילד המתגבר על מצוקתו הוא גיבור ואף פלאי מעצם היותו משורר ושליח ציבור. נדרש אומץ ממשורר, משורר גבר בפרט, להתוודות בשיריו על פגיעה מינית ולתאר פרטים אינטימיים מחיי המין וההתמכרויות של אימו. לכן זהו גם ספר שירי מחאה המעלה למודעות ציבורית את הצורך להגן על המוחלש בכלל והילד בפרט. ברם יש לינוקא תפקיד קהילתי ורוחני, אשר נרמז גם באמצעות ההקשר היהודי של המושג "ינוקא". בקרב חסידי מזרח אירופה של ראשית המאה ה–19 זה היה כינוי ליתום היורש את מקום אביו הצדיק כראש שושלת צדיקים אף שהוא מתחת לגיל בר מצווה. החסידים שאלו את המונח ינוקא מספר הזוהר, שם הוא מתאר ילד פלאי, קדוש, בעל יכולות רוחניות מופלאות.

אחד הביטויים הצורניים האותנטיים של הילדי הוא הפנייה של הדובר לעצמו בשמו. הרי ילדים מדברים עם עצמם בקול. זהו קסם שיש רק בילדות: אדם בוגר שמדבר עם עצמו בקול בפומבי נחשד בהפרעה. כלומר, הפניה של ינוקא אל עצמו ממחישה גבולות לימינאליים של מצב נפשי ואף ביטוי מקורי של פואטיקה וידויית; זו אף דרכו המתוחכמת של המשורר להכתיר את עצמו כילד פלא. לדוגמה, השיר "[לֹא קִינָה, חָסַךְ]" מתאר מהלך תרפויטי וטרנספורמטיבי ששירתו מחוללת ביחס לאימו: "וּבְשִׁירַת סְלִיחָה / כְּנַזֶּלֶת־חֹשֶׁךְ / דִּמְעוֹת אִמְּךָ/ מִמְּךָ בּוֹרְחוֹת; / לֵךְ דּוּדוּ קְרַע / פִּסַּת שִׁירְךָ / לְאֵם־אָחוֹת" (עמ' 44).

כאמור, ינוקא הוא ספר בעל סגנון ייחודי: גותי־וידויי. הספרות הגותית היא תת־סוגה של הרומנטיקה. יש כ־260 שנות ספרות גותית, אשר החלה להתפתח באמצע המאה ה־18. דוגמאות לסופרים גותיים חשובים במאה ה־19 הם אדגר אלן פו, מרי שלי ("פרנקנשטיין") ובראם סטוקר ("דרקולה"). בשירה העברית המודרנית יש מעט שירת המושפעת מספרות זו, למשל דוד פוגל, יהודית מוסל־אליעזרוב, טל ניצן ודניאל עוז.

על אף שגיבור הספר של בוחבוט הוא ינוקא, כלומר, ילד, הוא לבוש באופן לא צפוי ומבעית במיטב מחלצות הסגנון הגותי. הגותיקה איננה ידידותית לילדים כי ביסודה היא ספרות אימה. מכאן שהבחירה בעיצוב גותי מקורית ונועדה לזעזע. ראוי לציין שהגותיקה של בוחבוט היא תיאור אקזיסטנציאלי של העולם כמקום נורא ומתבססת על ניסיון חייו של המחבר, ולכן היא חפה מרומנטיזציה או מתיאור פנטזמטי של האפל.

אפלוליות וקדרות הן תכונות גותיות מובהקות. תיאורי לילה, אפלה וירח מופיעים כמעט בכל שירי הספר. לא בכדי כריכות שני ספריו של בוחבוט מבוססות על צבעי שחור, אפור ולבן. האפלה משרתת הסתרה של סודות נוראים, של פגיעה בטאבו; כאמור, מופיעות בו אם נרקומנית ומזניחה הסובלת מפיזור מיני ותלמיד שנוצל מינית על ידי מורתו: "עוֹדְךָ יוֹרֵד / בְּמַעֲלִית נַפְשָׁהּ / מֵעֲרִיסָה וְעַד הֲרִיסָה; / אֵיךְ־גּוּף־לוֹכֵד / בְּךָ אִשָּׁה. בְּכַעֲסָהּ / יֵשׁ מֶרִי וְאַתָּה פּוֹחֵד / בַּכִּתָּה לִהְיוֹת לָהּ עֵד / וְצֵל־פִּשְׁעָהּ." ("לידיעת המוות שלך", עמ' 35). הגותיקה מאופיינת בדמויות פסיכולוגיות מורכבות וטרגיות, לעיתים מעוותות (למשל, "הגיבן מנוטרדם" של ויקטור הוגו) כמו נשים אלו. ראוי גם לציין את ההומור השחור־אפל, המורבידי־גרוטסקי, האופייני לגותיקה וקיים במשחקי הלשון בספר, כמו זה שלעיל: "מֵעֲרִיסָה וְעַד הֲרִיסָה".

הסגנון הגותי מאופיין בדמויות וביסודות על טבעיים, פנטסטיים, מיסטיים ואימתיים. בינוקא הם מופיעים לרוב בזיקה למוות. הדמות העל־טבעית המרכזית בספר היא שטנית (מופיעה בכמחצית משיריו). לעיתים היא שטן, אשמדאי, קטב מרירי, שד או מיוצגת באמצעות הגיהינום (עמ' 9, 10, 16, 20, 24, 25, 35, 37, 46, 48, 49). יש והתיאור השטני איננו ישיר, אלא נובע מהתנהגות אלימה, למשל של דמות הפאם פאטאל המסווה עצמה בתחפושת למלאכית: "תִּרְאוּ אֶת זֹאת הַמַּלְאָכִית אֵיךְ מִתְפַּחֶמֶת / בְּהֶרְיוֹנָהּ הַשַּׁקְרָנִי וְאֵין לָהּ קֶמֶט / אֶחָד שֶׁל אֱמֶת בַּפַּרְצוּף. הִיא מְחַרְחֶרֶת אֱמֶת כְּמוֹ נֶמֶק / עַל בְּלִי גּוּף." ("חותמת", עמ' 39). בעולמו של ילד ייתכנו ישויות על־טבעיות, אך גם בעולמו של מי שסובל מדיסוציאציה, שאופיינית למי שחווה פגיעה מינית. הילד רואה את העל־טבעי כמו מיסטיקן, כאילו הוא ממשי; וגם אדם פגוע עלול לשרות בנתק מהמציאות ולראות מפלצות בהקיץ.

שלוחה דמיונית של אותן ישויות מפחידות הם בעלי חיים המשמשים כמטפורה לתוקפנות אנושית. למשל, מוצצי הדם, יתוש (עמ' 5), עלוקה (עמ' 28) וקרציה, (עמ' 40) הם דימוי לניצול (מיני, רגשי): "אַתָּה רוֹטֵן חַלְחֹלֶת וְתוֹלֵשׁ / קַרְצִית / מִזְּנַב־כַּלְבָּה שֶׁהִתְפַּלֵּשׁ / בְּנַפְשְׁךָ לַחֲצָאִין" ("חותמת", עמ' 40). בעלי חיים אחרים בספר מייצגים שחיתות מוסרית, אלימות ומוות: רימה ותולעה (עמ' 24, 46), נחש (עמ' 8, 18, 40), כלבים פראיים (עמ' 5, 9, 33, 46 – 48), עורבא (עמ' 28, 49), לביא (עמ' 51).

הספרות הגותית הקלאסית שאבה השראה מימי הביניים, אשר לא אחת שימשו כמרחב־זמן עלילתי (כמו ב"הגיבן מנוטרדם", אשר עלילתו מתרחשת ב־1482 בפריז; הגיבור, קזימודו הגיבן והחירש, הוא פעמונר בקתדרלה של נוטרדם). הגותיקה של בוחבוט אף היא שבה לימי הביניים, אך כהשראה לעומק, לטוהרה ולגאולה. לדוגמה, לתפיסת האני בשירתו יש זיקה לתפיסה הימי ביניימית אשר לא רואה באני פרסונה או אישיות (או אינדיבידואל) שהיא מעין מעטפת חיצונית, אלא פנימיות, צלם אלוהים. לכן האני מיוצג ברוב שירי הספר בתארים ימי ביניימיים של נשמה, נפש ולב (במובן הסימבולי): "הַנֶּפֶשׁ הַבְּרוּאָה בַּמִּסְתָּרִים / אֵין לָהּ שֵׁם לֹא אָשֵׁם" ("ניגוב", עמ' 47). זו הגאולה של האני – להיות רוח, לא בשר, כי הבשר הושחת. לכן בוחבוט שב לאבן גבירול (עמ' 5), לתבנית השיר הימי ביניימי (עמ' 31), לגובה ולפאתוס הלשוניים, לחידתיות ולחרוז האופייניים לשירה זו.

הליריות של בוחבוט היא אניגמטית וסוגסטיבית. אומנם, אלו אינן תכונות גותיות מובהקות, אבל הן משרתות את הגותי למשל, את האפלה והעל־טבעי. הזיקה בין הצפנה לאפלה היא כשל לחש, קללה או כישוף האופייניים לגותיקה או כמו ניסיון תחת לחץ למצוא שפה מדויקת של זעקת עזרה. האניגמה גם מסייעת לשקף קונפליקטים טעונים ואי־בהירות: הקורבן איננו בטוח אם נעשה לו עוול, אם הוא אכן מוכן להתמסר לניצול מיני או שמא מדובר בגזלייטינג והקורבן מאמין לתליינית שניצולו הוא רצונו ובאחריותו. ועוד ייתכן שהאניגמטיות היא ביטוי לביטחון גברי בכך שהקורא יאמין לסיפור ניצולו המיני ולכן הוא יכול להצפין את העוול בשפה מעורפלת ואסתטית; או שמא להפך – היא ביטוי של היסוס ושל חוסר ביטחון.

אומנם, שירי הספר רומזים או לעיתים אף מתארים במפורש עוול, אלא שהנוסח החידתי אינו מאפשר רדוקציה של הפואטיקה לכדי משפט שדה, שלא לומר לקריאה להתגייסות מעשית למען המשורר (יש אחדות בין המשורר לדובר). כלומר, שירת הצדק האניגמטית משהה (אך לא מבטלת) את מרכיב השיפוט האתי בקריאה, ולעומת זאת מקדמת אופציית קריאה אסתטית. ועוד ראוי לציין שהאניגמה אינה פוגמת בתקשורתיות של הספר, הודות לשילוב בין אופיו הקונצפטואלי לבין אופיו התקשורתי, האקטואלי והסנסציוני של הנושא.

הספר משלב בדרך משוכללת בין שירה לירית סוגסטיבית ווידויית לפואטיקת צדק אוונגרדית ומגויסת. החיכוך בין השתיים מאופיין בתחושה כי השירים מתאפקים עד קצה גבול היכולת ועוצרים עצמם מלנקום באופן אישי, ישיר ובוטה באמצעות חשיפה מלאה. ריסון זה מיטיב עם הנרטיב הכללי של הספר כי הוא יוצר מתח בלשי ואף מידת אמינות. אמנם, הספר אינו מציג את נקודות מבטן של התלייניות, אשר היו עשויות לתרום למהימנות ולאנושיות של הסיטואציה (במקום דמוניזציה); אולם על מנת להציגן כך יש צורך במרחק אסתטי ובמרחק של זמן, אשר כנראה עדיין אינם זמינים ואולי אף אינם רלוונטיים לבוחבוט. כך או כך, לבסוף התוצאה הספרותית היא ספר רב־עוצמה, פורץ דרך בהיברידיות סגנונית ייחודית והרואי באופן ההתמודדות שלו עם חומרי הגלם הביוגרפיים.

עוד במעלה...

השלג נתלה על קולב העצים

הזר והפרפר, המדען והסופר

המלצת שבוע הספר – יואב רייס

טלטול הפעמון

דילטנטיות שלא בעיתה

על העיוורון

לֹא נַחְתִּים שָׁעוֹן כִּי אֵין שָׁעוֹת

דיווח מתוך התרחשות

0.6 אדם

בְּבַקָּשָׁה, שֶׁאֶהְיֶה הַכְּלַבְלָבָה שֶׁלֹּא רְצִיתֶם לָקַחַת

חיה פוליטית, מזדהה עם מיעוטים

תריסים קדושים – היומיומי הוא הנשגב

על הראייה

איך נשיר: שירה ופרוזה כשני אופנים של מסירת עדות

דבר המערכת – מעלה 9

הטיפולוגיה של הספרות העברית

אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות

צָפוּן בָּרֵךְ | "באיזה אופן יכול ספר להיות אינסופי"

רומן עתידני מופרע במיוחד

לא הספר שאנחנו צריכים, הספר שמגיע לנו

אנושיותי אינה שייכת לכם

והלבן היום לבן מאוד קצת אדום

דלות ושירה

"הַיָּרֵחַ מְלַמֵּד תַּנָ"ךְ" – מסה על שירת זלדה

לאן ללכת מכאן

כאוס ירוק: "הגרסה המודרנית לגיהינום היא היעדר תכלית"

"האם צריך כאן איזה שיר, ועוד ביידיש?": על תרגום היהודית לישראלית

"אנחנו / צריכים מלחמה להשכיח את המלחמה / בעצמנו"

וזרח השמש

ארנב־ליצן, או: מסה בעקבות לא ממואר מאת מוטי פוגל

להוציא חלום לאור

מסע שמאני בין תנוכים מְשֻושּים וקשקשים בשרניים

הצד החשוך של החיים

צָפוּן בָּרֵךְ | צליל של נייר ישן

במקום בו עמדת נשאר רק אוויר

הסבון בכה מאוד

"איזה סקסאפיל יש למשוררים זקנים?" על שלוש אסופות של שירת זקנה

גם המשיח קונה ליפסטיק לאימא שלו?

שהכל נברא בלשון

מי שמביט בי מאחור

מה מצאתי בכיס

שדים באים בעקבות העוני

כותב המערבונים העברי הראשון

צפון ברך | בפונט אהרוני

אומרים לנו שיש סקס אחר

מתוך המחברות

דבר המערכת – מעלה 7

אפשרות של X

המלצת שבוע הספר – אמיר אשל

ענפים סביב האין

צָפוּן בָּרֵךְ | ספר הוא בית הוא עריסה

מָגוֹל עצמי – השירה הווידויית של רון דהן

מלכת הדרמה – כיצד לקבל ביקורת שלילית

שבריריות החלום

על הכמיהה היסודית ביותר: גאולה

טרמפיסט בגלקסיה בלי מדריך

קרקעיתה השקופה של הנפש

"ואיך נעבור, ללא הגשר?"

מתחת לשמיים של שומקום

מוסקוביאדה – רוחות הרפאים של ההיסטוריה או הביוב של השאול

גשם על הקבר

הזהו אדם?

העובדה הפשוטה, החותכת

"הענקתי לך את עצמותי / כדי לפסל מהן פסליך"

איך תודעה נולדת מחדש

דבר המערכת – מעלה 6

האם ביקורת הספרות היא כל־עיקר אפשרית?

לא הכול שחור לבן – התעוררות השירה החרדית

וירדו? וירדו אמיתי?

לראות את הדברים באינסופיותם

רומנים מטופשים שכותבות נשים

חוה האחת בקינתה אל האהוב החצוי

ההיקסמות או התוגה על מה שיש

אומנות או נמות

האמונה כקונפליקט

"נוֹלַדְתִּי בְּהַצָּגַת חֲצוֹת"

כמה מילים אחרי הלוויה של מאיר ויזלטיר

נקב־הצצה

צָפוּן בָּרֵךְ | נהר השירה

מורה נבוכים: שירה וקרינג' למהפכת החובבים בשירה העכשווית

מכניקת השבר

דבר המערכת – מעלה 4

בין as if ל־hollow center

בטן ופצע בברך

נגד הזרם: המהלך הקווירי של ז'וריס־קרל הויסמנס

דבר המערכת – מעלה 11

האימה שבאימהוּת – שאי אפשר דבר לומר עליה

המלצת שבוע הספר – שי פורסטנברג

אסתטיקה של הפצע

אמנות אחת

צָפוּן בָּרֵךְ | להתבונן במקום מבעד לזמן

דבר המערכת – מעלה 12

מה שוות המילים אם אי אפשר לשלוט בהן?

איך הפסקתי לצקצק והתחלתי לאהוב: על ביקורת ספרים בטיקטוק

״עשית אקזיט, לך זקוף״

איך לכתוב תחת צל

מלחמת הגרילה של סמי ברדוגו נגד רפובליקת הספרים העבריים

אמונה בקריאה, קריאה באמונה

תמציות רישום