מוסקבה המתפוררת, העומדת לקרוס לתוך פיר השאול, היא העומדת במרכז הרומן הלהטוטני והפתייני מוסקוביאדה שכתב יורי אנדרחוביץ (1960) – סופר ומשורר אוקראיני עטור פרסים, שזהו ספרו הראשון המתורגם לעברית. יתרה מכך, זהו לא רק ספרו הראשון שמתורגם, אלא הספר הראשון שתורגם מאוקראינית לעברית. אך לפני שנפרע חובות נוספים למלאך ההיסטוריה – שעוד יחזור בהמשך לבוש כשטן או כליצן, תלוי בהקשר ובזמן – נפרע חוב אחר כלפי מלכת הפרוזה, העלילה, שאותה מניע הגיבור אוטו פון פ', משורר שתיין ותלמיד בית הספר הגבוה לספרות על שם גורקי הממוקם במרכזה של אותה מוסקבה, טבורה המפרפר של האימפריה הסובייטית.
השנה היא 1991. ברית המועצות הגדולה יורקת את גושי הליחה האחרונים שלה, ובתוך הכאוס, העוני והמחסור אוטו פון פ' – שהוא שם העט שהגיבור ממציא לעצמו, וכן בן דמותו של המחבר – יוצא למסע שיטוט קדחתני ומופרע, ופוגש בדרכו שלל דמויות מופרכות וגרוטסקיות. ההרפתקה כוללת תפניות מפתיעות, מכות, שלל מקרי מיתה משונים, ניבולי פה למכביר, אווירה מיזנתרופית וגזענות. האודיסאה המוסקבאית של מר פ' נדחסת לתוך יום אחד, ומתפקעת מהתרחשויות, פיתולים, ובקבוקים מורקים לצד אינסוף הרמזים ספרותיים והיסטוריים ותפניות מפעימות.
אך כמובטח, לפני שנסתום את האף ונצלול שוב אל הביצה המוסקבאית, נבקש לחזור אל ייחודו של הרומן בהקשר הישראלי. כאמור, זהו הספר הראשון המתורגם מאוקראינית לעברית, (אנדרוחוביץ אף כיבד אותו בפתח דבר שיוחד למהדורה העברית) והוא יוצא לאור ככותר ראשון בסדרת "נמלה" לספרות אוקראינית מבית תשע נשמות, הוצאתו המעולה של המו"ל הפעלתן והמשולח (כמעט כמו גיבורנו) אוריאל קון. את הספר תרגם מצוין אנטון פפרני, והוא עבר גם עריכת תרגום מוקפדת ומדויקת של עורך הסדרה אסף ברטוב.
שני צירים מרכזים, התורמים לקצב המיוחד של הרומן, הם האלכוהול על סוגיו השונים (בעיקר וודקה), והחלום, כאמצעי מבע וכאמצעי בריחה משגרת היום־יום המסויטת. כל שתיין מתחיל יודע שהדרך להתנתק ממשקלות הדאגה, החרדה והפחד, ולנוע אל עבר שיטוט מרחף במרחבי תודעה משוכחים ונינוחים, היא ההגעה אל הבקבוק המלא המחכה להתרוקן. "והנה גם עם וודקה יש יותר יותר בעיות, משום מה היא לראשונה בתולדות רוסיה! לא מספיקה לכולם רציחות בתורים לדוכני הוודקה נעשו דבר שגרתי […] הוודקה הפכה לערך מוחלט, למטרה מקודשת, למטבע שמיימי, לגביע הקדוש… לזהבו של העולם" (עמ' 52-51).
הוודקה היא הרבה יותר מאובייקט סטריאוטיפי ושחוק המאפיין את ברית המועצות בכלל ואת יוצאיה בפרט, אלא מנוע פואטי הקובע את קצב תנועת המילים ואת מהירות השיטוט בנפשו של הגיבור וברחובותיה הממשיים של מוסקבה. הוודקה והשתייה הם כאמור ערך מוחלט ומטרה מקודשת, וברגע שהושג הזהב הלבן, ומצב התודעה של המספר מתחיל להשתנות, אי אפשר יותר לחזור לאחור – הסדר כבר נפרע ולא ישוב יותר על כנו. את מקומו תופסת הפראות, התזזיתיות והאפיזודיות. סדרו המוכר של הרומן מוחלף בשברי סיפורים, בחלומות קטועים ובעפיפונים פנטזיונריים שאיבדו מזמן אחיזה בקרקע המציאות. החלום מלווה את מהלך הסיפור למין תחילתו, אך מגיע לשיאו בחלקו האחרון שבו מתואר משתה ארוך ומתמשך המביא לכדי אבסורד את הדקדנס ההיסטורי שבו נמצאת האימפריה האדומה: "אולי אם נמשוך בקצה החוט הזה תיפתח איזו מערה עם היהלומים עבור דיקטטורת הפרולטריון… כי האימפריה יכלה הכול. וגם עכשיו יכולה" (עמ'171).
השתיינות והחולמנות הן כלי הנגינה של מר פ' בצעידתו הארוכהבמבוך הכרך; המוזיקליות, קצב הסטקטו הבלתי פוסק הם ליבתו השוצפת של הרומן, כפי שמטיחה בגיבורנו אהובתו גליה, לוכדת הנחשים בעלת האישיות התובענית והפכפכה. היא רואה נכוחה ומחלצת מבלי משים את לוז ההוויה של הספר, את הניסיון העומד במרכזו. "הרי מי אתה ללא מוזיקה […] אפס מאופס, לא כלום ותו לא […] אך עם המוזיקה אתה משורר גאון, מלא חוכמה ואהבת אדם, רק המוזיקה לבדה מקנה את המשמעות לקיומך המעיק…" ( עמ' 117).
והמוזיקה שם, במוסקבה של מעלה ובמוסקבה של מטה, אינה מפסיקה לעולם. זהו קצב סוער, ורסטילי, כאשר השכבות הגיאולוגיות של רומן השיטוט צפות ללא הרף החל במוסקבה פטושקי (עם עובד 1994) של ונדיקט ירופייב, עבור ב התפסן בשדה השיפון (עם עובד 1975) של ג'. ד. סלינג'ר ועד אגדת השתיין הקדוש (סמטאות 2012) של יוזף רות. אך בניגוד לספרי השיטוט שהוזכרו, אנדרוחוביץ הולך בגדולות; הוא לא מסתפק בתיאור של צעיר אוקראיני במוסקבה של תחילת שנות התשעים, אלא מבקש לזמן לסיאנס את רוחות הרפאים של ההיסטוריה הסובייטית, האוקראינית, ובמידה לא מבוטלת גם את זו האנושית.
במקביל לכך, השליש האחרון של הספר דחוס במיוחד, וזוהי נקודת החולשה שלו – היומרה להלביש את מלאך ההיסטוריה באינספור תחפושות וקולות דוברים. דווקא במקרה הזה הייתי מעדיף להסתפק בקצת פחות וודקה וקצת יותר הקפדה על תרגול נשימות, ולהשאיר כמה זוגות גרביים בסל הכביסה של ההיסטוריה. אך חולשה זו היא כמעט בלתי נמנעת כאשר עסקינן בניסיונות ספרותיים שאפתניים. בסופו של סיפור, ההיסטוריה אינה מסתדרת למהלך ליניארי מובן וסדור, ואנו נשארים עם שברי הנאומים וההצהרות, ועם מפלצות הענק המאיימות לכלות את הפגרים שנותרו.
את סיומו של הקרנבל החד־יומי והעגום אך גם מלא החיות והעזוז של ידידנו מר פ' נשאיר לגילויו של קהל הקוראים, שבהחלט מוזמן לצבוא על חנויות הספרים (הסגורות) כעדר חולדות מורעב ולחטוף לעצמו פיסת ספרות מופלאה.
הערה לסיום: עבודת התרגום והעריכה, שמוקפדותה כבר צוינה לעיל, הייתה זוכה לשיפור נוסף אם העורכים היו מצמצמים באופן ניכר את המספר הרב של הערות השוליים (המחכימות בחלקן), או מעבירים אותן לסוף הספר, כדי שלא יפגעו ויעיקו על שטף הקריאה.
