חיים גורי נהג לתאר את דרכו להתמודד עם ביקורת קשה באמצעות הומור עצמי שחור ותיאטרליות. הוא תיאר תהליך עיכול נפשי מתמשך של ארבעה ימים – כנראה פרפראזה על מודל חמשת שלבי האבל: היום הראשון הוא יום ההלם; השני, יום התרעלה; השלישי, יום רעי איוב (שבו החברים, משוררים אחרים, מהלכים בזהירות סביב הביקורת, מנסים לנחם, ללא הצלחה מרובה); ולבסוף יום ההשלמה.
לביקורת ספרות יש אפקט רגשי גדול על משורר. היא דרמה קווין או קינג, פוטנציאלית בהפעילה יצרים לוהטים: אגו, כבוד, תחושת היאחזות, חרדת אי התקבלות, צדק פואטי, אשמה ועוד. מן הסתם, קהילת הקוראים המדומיינת שותפה למלודרמה ומעצימה את הריגוש. לכן לעיתים היא מבלבלת עד כדי כך שהמשורר חסר אונים ואיננו יודע כיצד לקבל אותה. הרי הוא מקווה להיות באי־היאחזות – אלא שהוא אנושי וקשור ליצירתו כמו לבנוֹ־יחידו. כלומר, משורר מודע שרוי באופן אימננטי בפרדוקס ביקורתי: יש לו תשוקת התקבלות אותנטית ומקצועית, אבל הוא חושש משד החשיבות העצמית.
כל משורר מכיר ברגישותו הטבעית לביקורת. לכן עליו לפתח ולשכלל לאורך כל הקריירה מיומנויות של התמודדות עם ביקורת, בעיקר שלילית, בין מדובר בספר ראשון או עשירי. פרקטיקות ההתמודדות כגון השלמה, הכול לטובה, לימוד מטעות, צניעות, איפוק, יושר פנימי, חקירה פנימית ועוד, מכתיבות במידה רבה את יכולת ההתפתחות וההישרדות של המשורר, ולמעלה מזה: בגין אופיין הרוחני הן מחייבות אותו לגדול כאדם, ומי יודע, אולי יכשירו אותו להיות מורה דגול ומנהיג. מכאן, ביקורת ספרות משמעותית מודעת לכך שהיא שליחות עליונה ועליה להיות נדיבה כך שתוכל לחולל מפנה חיובי וקונסטרוקטיבי.
בשורש המילה ביקורת (ב.ק.ר) טמון רמז אפי מוקדם המנבא את פוטנציאל הפיצוץ. השורש המילולי מכיל שדה סמנטי מגנטי המחולל משיכה ודחייה בין קטבים, החל בקירבה וכלה בקבר: קרוב (בזמן או שאר בשר), ביקור (אורחים), בקר (פרה קדושה), בקרה, בוקר (התחלה), תקרובת, ברק, קרב, קבר ורקב. לנוכח עוצמות פיזיות ומטאפיזיות אלה אין מנוס אלא לזרום עם כיוון התנועה, כמו שנהוג גם באומנויות לחימה – לנוע עם כיוון המכה (וכך לחמוק ממנה), לנהוג בביקורת כבהכנסת אורחים על פי דרכו של אברהם אבינו. הביקורת באה לביקור אצל המשורר ועליו לארח את האורחת, כל אורחת, בכבוד ובאהבה (גם על המבקר חלים כללי ההתנהגות של אורח, אבל זה לדיון אחר). כלומר, ברוח חוכמת המזרח הקדום פתיחת הלב לביקורת היא מצווה, אף אם מדובר במלאך חבלה; הווה אומר, יש בה ממד הרואי.
משורר בן זמננו הוא בדרך כלל פחות נאיבי ביחס לביקורת, משום שהוא מודע להקשר האקסהיביציוניסטי שבו היא מתפרסמת. במצב אידיאלי מבקר אמור להיות משכיל, רהוט בכתיבה ובעל מידות, אלא שבעיתונות היומית אופי המבקרים מוכתב על ידי מכלול שיקולים פוליטיים (טעם קהל), כלכליים (שכר סופרים נמוך) ותקשורתיים (טראפיק). לכן הביקורת התדרדרה גם לטראש טוק, לעיתונות זולה ולא מנומקת שתפקידה לא אחת לחולל מלודרמה וסנסציות. למרות זאת, ביקורת ספרות היא עדיין ערך גבוה וכלי תרבותי בעל עוצמה, שלעיתים חורג מגבולות הספרות אל החברה בכללותה, והמשורר עודנו מאמין בסיכוי לזכות בביקורת עניינית.
לאור ריבוי במות ביקורתיות לא פורמליות ברשתות החברתיות, השפעתה של ביקורת הספרות קטנה מעט וממילא גם האפקט שלה על המשורר; הרי בציר הזמן יש לו מנגנון ריקליימינג פרטי משלו המעניק לו פיצוי ונחמה אפשריים, גם אם לא תמיד אותנטיים. הווה אומר, הריבוי והפלורליזם הדיגיטליים סודקים את הממד המונומנטלי של הביקורת: המשורר מודע לפגמי מוסד הביקורת ולשימוש בפייק ניוז, ומבין שהמבקר והמבוקר הם כלי משחק בתרבות המונים. הניו־ז'ורנליזם, חוסר האמון במערכת והאינטרנט ערערו את תפקידה המכונן של הביקורת, ריסנו את התלות של היוצר בה וממילא ריככו את קטביה הרגשיים. הריכוך גרם לאפקט בומרנג – לעיתים ביקורות הפכו לפרובוקטיביות כדי לעורר שפתי ישנים ("יאללה בלגן"). עם זאת, למרות ירידה הדרגתית בכמות ובאיכות הביקורת בעיתונות היומית מאז ימי המקומונים (שנות ה־80 של המאה ה־20) עד לשפל – שכנראה לא היה כמותו – בעשור האחרון, עדיין בראשית עשור זה מעמדה חזק בגלל המוניטין של המדיום (דפוס), המסורת, קוראים לא מיומנים, הד פרסומי ותפוצתה ברשתות החברתיות.
מידע על ביקורת עשוי לבוא כבשורה מהמו"ל (למשל מיחסי הציבור), כשמועה או כמפגש מפתיע וישיר עם הביקורת עצמה. בכל מקרה, המפגש הראשון של משורר עם הידיעה על ביקורת שפורסמה או שתפורסם בעתיד הקרוב מאופיינת בהכרה לא מודעת שהיצירה זכתה לתשומת לב. לרוב, זהו רגע תת הכרתי נעים, גם אם מדובר בהבזק אופטימי חולף, שכמעט מייד מתחלף בפחד מפני קטילה. ביקורת, תהא אשר תהא, מייצרת את תחושת הסיפוק של מי שזכה לתשומת לב. מעבר לכך, בתעשיית הספרות הישראלית, שבה רואים אור מדי שנה כ-8,000 כותרים, המשורר לומד בשלב מוקדם של התפתחותו המקצועית להוקיר תודה על עצם העובדה שהיתה התייחסות ביקורתית ליצירתו. זו סיטואציה דיסוננטית, סוריאליסטית אולי, במקרה שהספר זכה לביקורת שלילית, שלא לומר לא הוגנת או מרושעת. לרגע הזה המציאו חכמי הספר תפילת הודיה: "תודה לאל שאייתו את שמי נכון". בחישוב אחרון המשורר מקבל את העובדה הפשוטה והחותכת שהיעדר התייחסות כואב יותר מביקורת שלילית, כי הוא מעיד על חוסר רלוונטיות. ובהבנה הזאת טמון שיעור בצניעות: לראות את החיובי בביקורת שלילית רק מעצם קיומה, ועל אחת כמה וכמה אם היא מבוססת, בונה ומאוזנת.
המפגש השני הוא ישיר, עם הביקורת גופא. המשורר נדרך אל פני הלא נודע. האדרנלין עולה, כמו במצבי דחק קיומיים (להיאבק או לברוח) והקריאה היא בדרך כלל מהירה, כשל אדם המבקש להגיע ראשון לאוצר או כזה הממהר לגלות אם הדגימה חיובית או שלילית. בקריאה זו המשורר לרוב מחמיץ חלק ממה שנאמר, ובקריאה שנייה הוא כבר נושם ומשקלל נתונים: ביקורת טובה או רעה; מקצועית ומדויקת או מרושלת; רמת המוניטין של המדיום והמבקר; הערכה מחודשת של מעמדו בעולם הספרות ובהוצאה לאור; השפעה על מכירות; היקף ואופיים של הדהודים תקשורתיים (לייקים, טוקבקים ועוד); ייתכנות של ביקורות נוספות בעתיד וכדומה.
במקרה של ביקורת שלילית ייתכן שיש רגע נדיר של חסד הנובע מהלם: המחשבה עוצרת – כמו במדיטציה. זהו רגע של אחדות האני עם כל הדברים, אלא שהארה זו חולפת בן רגע ומפנה את מקומה לרגשות (כאב, בושה, השפלה וכדומה) ולבירור נוסף, שני, עם עצמו ועם קרוביו. זהו תהליך חשדני של מחקר שחלקו כבר מבוסס על חוסר אמון בסיסי במערכת: האם הביקורת היא אידיאולוגית, או כדברי אריסטו, בוחנת את היפה לסוגו?; האם היא סגירת חשבון אישי של המבקר עימו או באמצעותו עם המו"ל, העורך, עורך התרגום, הנקדן?; האם היא מניפולציה תקשורתית שמטרתה לשרת את הצרכים של העיתון?
בדרמה הביקורתית המבקר הוא הבמאי. הוא אקטיבי וכל יכול, אך לפי האתיקה של עולם הספרות, על הגיבור, המשורר, מוטל תפקיד כמעט בלתי אפשרי – להיות פסיבי. עם זאת, בעידן הרשתות החברתיות יש ציפייה קרנבלית לכך שמשורר יגיב לביקורת שלילית וייטול חלק בקולוסאום הדיגיטלי של הספרות. אומנם, עדיין יש הכרה בכך שהיעדר תגובה הוא לגיטימי, וזאת גם לנוכח המבוכה שהוא מחולל. לכן המשורר, שאולי כבר פחות שמח בחלקו, כלומר בעצם הפרסום, תוהה אם ליפול על חרבו ולשתפה ברשתות החברתיות או להתחבא בגן כמו האדם הראשון.
המשורר מודע לכך שהביקורת נקראה לפחות על ידי חלק מחבריו לקהילה, ומכאן חוסר תגובה עלול להתפרש כחולשה, אי הכרה, פחד או הכרה בצדקתה; ואולי עמוק בליבו הוא מבקש להיות הגון, אמיץ ונאמן לקהילתו, כמו מאמן של קבוצת כדורגל המתראיין גם לאחר ההפסד. התייצבות חשופה זו מול קהל קוראיו ונאמניו משחררת את המשורר מהסתתרות מדומה. המשורר יודע מראש שהקהילה תתגמל אותו באהבה, אך הוא מסתכן בקבלת חנופה, צביעות, מספר תגובות קטן יחסית, ונדיר יותר – התמודדות עם טרול, ואולי אף עם המבקר בעצמו; מן הסתם הוא מודע לזה שהמבקר עשוי לשתף את הביקורת, ואגב כך לזמן חיזוקים לטיעוניו בדיון אשר שליטתו עליו קלושה. כלומר, הדיאלוג האותנטי המרכזי של המשורר עם קהלו ברשת החברתית הוא בעצם השיתוף של האייטם ללא מניפולציות רגשיות כגון התקרבנות, שמטרתן לקבל תמיכה. אף על פי כן, הוא יכול לחלץ ציטוט חיובי מהביקורת ולייחל שמלאכתו תיעשה בידי עוקבים.
משורר שזוכה לביקורת כזאת או אחרת מתקשה מבחינה אתית לפנות אישית למבקר בפומבי או בפרטי. במקרים של ביקורת חיובית המשורר אף מודה לו בפרטי (ואינני מתייחס לתיווך של יחסי ציבור). בתקשורת אינטימית זאת נחשפים דברים שכלל לא נאמרו או נרמזו בביקורת. לרוב, התקשורת בפרטי מוציאה מהמבקר את מאחורי הקלעים, ולעיתים אף דברי הוקרה אשר לא נאמרו בביקורת מסיבות מקצועיות כמו איזון, איפוק ומראית עין. במקרה של ביקורת שלילית כמעט ואין משורר שמעז לפנות למבקר, אלא אם ניכר שהביקורת אוהבת ומזמינה; במקרה כזה יש לביקורת תפקיד קונסטרוקטיבי ודיאלוגי.
קבלת ביקורת היא החלק האחרון במסעו של המשורר אל שירתו ואל עצמו, מסע העובר בתחנות הסוציאליזציה של השיר – היא מעין רטרוספקטיבה של תהליכי יצירה ושל האני היוצר. היא הסיום הפורמלי של תהליך ארוך ומפותל שראשיתו במשובים לא פורמליים ובעריכה. היא קרנבל שכולל מלחמות אזרחים פנימיות ומעמדי פיוס חגיגיים, כפויים או משחררים. לסיכום, אבקש להציע רשימה תמציתית של 13 דרכים לקבל ביקורת ספרותית שלילית בעיתון:
לשים לב לעצירת המחשבה ברגע ההפתעה ולשהות בה.
לא להיכנע לרגש מסכנוּת מנחם וספונטני בנוסח האומן המיוסר, כי מהתקרבנות אין דרך לגדול.
להודות על הזרקור שהופנה ליצירה.
לפתוח את הלב כלפיה כמו בהכנסת האורחים.
לא להדחיק, אלא לחקור אותה ברצינות, ללמוד ממנה, ללא השתהות ובאומץ.
לדון בה באופן מקצועי עם קולגות.
להגיע לעמדה אובייקטיבית כלפיה או לאי־היאחזות.
אם יש כעס (זה אך סביר ולגיטימי), שיהיה מודע, מידתי, ורצוי לתעל אותו ליצירה (למשל, במקום לנקום יש "לדבר על המגרש", כלומר להגיב בשיר מעולה חדש).
לזרוק ביקורת שקרית כמו ממחטה מספינה.
על בסיס המודעות שמדובר רק בהכנסת אורחים, כלומר בביקור קצר, יש לשאתה בתודעה לא יותר משלושה ימים או עד שנגמר הכיבוד.
לשמור בארכיון, כמו תצלום ישן שמעניק פרספקטיבה על תמורות בחיים.
לזכור שאתה אחד עם המבקר והביקורת.
גאווין יוּאַרְט
דבר המבקר
יוּאַרְט קַל דַּעַת וְשַׁבְרִירִי נוֹרָא.
יוּאַרְט מֻגְבָּל, יָדוֹ קָצְרָה –
לַמְרוֹת שֶׁלְּעִתִּים הוּא יוֹדֵעַ
לְהַעֲלוֹת בַּקּוֹרֵא חִיּוּךְ יָגֵעַ.
סְיָח צוֹהֵל לְנֹכַח סְיָחָה?
מֵיטַב שִׁירָיו אִטְלוּלָא וְחוּכָא.
יֵשׁ טוֹעֲנִים שֶׁהֵם אֲפִלּוּ לֹא נֶחְמָדִים.
בְּקשִׁי שָׁוִים תַּ'טִּרְחָה, בְּקשִׁי עוֹבְדִים.
אֲבָל רַק בְּקשִׁי. יֵשׁ לוֹמַר.
הוּא חוֹשֵׁב, עוֹד לִפְנֵי שֶׁהוּא שָׁר
עַל מָה הוּא יִכְתֹּב, בְּמִשְׁקָל,
חָרוּז אוֹ חָפְשִׁי בְּלִי שׁוּם כְּלָל.
מָה, אֵין חֲרָקִים? וְאֵין פְּרָחִים?
אֵין כֹּחוֹת גַּשְׁמִיִּים אוֹ מַלְאָכִים?
אֵין קַרְפִּיּוֹן, בָּקָלָה, לַבְּרָק, מָקָרֶל?
אֵין דָּגִים כְּלָל! וְגָרוּעַ מִכֹּל, אֵין אֵל!
אֵיפֹה הַמִּיתוֹס? הֵיכָן הַסּוֹד?
הַמִּיסְטִיקָה? לִבַּת הַיְסוֹד
שֶׁל אָמָּנֻיּוֹת הַלְּחִימָה?
לִקְחָהּ שֶׁל טוֹרִיוּת גֵּאָה וַחֲכָמָה?
הַמַּגָּעִים הַסּוּרֵיאָלִיסְטִים, הַמְעוֹדְדִים
מִשִּׁירֵי זֶמֶר שֶׁל יְלָדִים עוֹבְדִים?
חַיּוֹת, נוֹפִים? אֵין רֶמֶז, וְלוּ קַל.
אֶפְשָׁר רַק לִתְהוֹת: לָמָּה, לָמָּה בִּכְלָל
לְהַדְפִּיס דָּבָר כָּזֶה מָאוּס וּמְיֻשָּׁן?
יִתָּכֵן שֶׁפַּעַם קָרְאוּ לוֹ חַדְשָׁן –
אֲבָל כָּעֵת, מִשֶּׁחָל בַּטַּעַם מַהְפָּךְ –
נַשְׁלִיךְ אֶת שִׁירָתוֹ לַפַּח!
(מאנגלית: גלעד מאירי; גאווין יוּאַרְט, מבחר שירים, מקום לשירה בשיתוף עם עמדה, 2020)
