אחד השירים היפים שמכונסים בזר שלגים, אנתולוגיית שירת היידיש המודרנית שראתה אור לאחרונה בעברית בהוצאת "ה־21" החדשה, הוא שיר ארס־פואטי מאת אברהם סוצקבר. "מעץ עושים נייר", כותב סוצקבר; "אני דווקא / הופך נייר לְעץ, לְעץ־חיים, / וּמשתרש בו עד אשר נבקע / בו שיר הציפורים, ונשמעים / צלילים פורחים ברוכים. כי בְּדָמִי / שינוי השינויים לִמְקוֹרָם, / לָשׁוּב אל פְּרוֹטוֹפְּלַזְמַת־חֲלוֹמִי" (עמ' 217). מעשה עשיית השירים, כותב סוצקבר, כרוך בזיקוק; בחקירה שמשלבת דמיון וטכניקה, ושבכוחה להתחקות אחר מקורם של הדברים: בשחזור של "פָּנִים מרגב־עפרם" ובחילוצו של הצורף מתוך אבן החן ששיבץ בתכשיט. על הדרך הזו, מסכם סוצקבר, יורשיו של השיר, שישכילו לקרוא בו מתוך סקרנות ורגישות, יוכלו למצוא בתוכו את המשורר עצמו, ואף לעורר בו "חיוך אחרי מותי".
עבודת האלכימיה הזאת היא שעומדת מאחורי המיזם הפואטי שמתגלם באסופה הזו. בשלושה שערים שמחולקים חלוקה גיאוגרפית – אירופה, אמריקה וישראל – משרטט המתרגם והעורך של האסופה, בני מר, את דיוקנאותיהם של יחידים ששוררו ביידיש בשלושת המרכזים העיקריים של הקהילות דוברות היידיש בעת המודרנית, החל מהמאה ה־18 ועד לימינו.
הנגשת תרבות היידיש לעברית, בישראל, טומנת בחובה משמעויות חברתיות־פוליטיות שיש להן היסטוריה ארוכה וטעונה. בשונה מהעברית הישראלית המודרנית, שאומצה על־ידי התנועה הציונית ועוצבה כשפת הלאום היהודי־ישראלי, היידיש – "יהודית" בתרגום מילולי – היא שפה שסוטה מהפרדיגמה הלאומית. אומנם היידיש אינה השפה היהודית היחידה שהתפתחה בתפוצות ישראל, אבל היא המזוהה ביותר עם דמות היהודי הגלותי שעל בסיסו – וכנגדו – התכונן החזון הציוני בעת החדשה. היידיש, שפת המיעוט היהודי שאיננו תובע לעצמו אוטונומיה לאומית בהכרח, היא שפה של עם שאיננו שואף להפוך לאומה. מתוקף כך, כפי שניכר מהתמהיל המגוון של השירים שמכונסים באסופה זו, היידיש ניחנת בכושר לספוח אליה אלמנטים ורגישויות מהתרבויות שבהן היא מתקיימת.
כך, ניתן לחוש את התנופה המהפכנית של רוח הקומוניזם שמחלחלת אל כתיבתם של משוררי היידיש האירופאים־אמריקאים מוריס וינצ'בסקי ודוד אדלשטט מצד אחד, ואת העמדה האמביוולנטית ביחס אליה אצל משוררים בעלי רקע דומה כגון איזי כאריק, משה שולשטיין ואברהם רייזן, מצד אחר. איציק מאגנר מבטא את אווירת הדקדנס האירופית בצל מלחמות העולם, וסוצקבר, הפרטיזן ושורד השואה, מבטא את תחושת הבגידה של היהודים נוכח אחיהם, בני ובנות תרבות אירופה. בפואמה רוויית התוכחה שהוא מקדיש לפולין, כותב סוצקבר על "הקליע הלוהט" שירש מוורשה, על תחושת השבר התהומית שחשו היהודים דוברי היידיש ה"קלועה בפולנית", שתרבותם הייתה שלובה בתרבות הפולנית, וש"בִּמקום את ארצם – אהבו את ארצךְ", את פולין (עמ' 104-103). העלבון והצער הצורב מובילים אותו, בשיר אחר, לקרוא: "אדמתי" – אדמת אירופה, ולא אדמת ארץ האבות – "בלעי את כל הדור, דגלים ומחנות" (עמ' 98).
העירוב בין התרבות היהודית־יידישאית לתרבות שבתוכה היא משוקעת מתבטאת גם בשילובם של שמות ומילים לועזיות בשפת השיר, ולא פעם בקצה הטור השירי, מה שמזמן את האתגר הפואטי של חריזה בין־שפתית שהמתרגם לעברית נוטל על עצמו בווירטואוזיות מרשימה, למשל "לבי נכמר וגם נצמת מִקור כי / אינֵך אותה האֵם שתואֲרָה / בַּספר שקראתי מאת גוֹרְקִי" בשיר של שולשטיין (עמ' 79); וכן "ומי יְגַלֵּנִי / מדוע עיניו משוּנוֹת, / ועליי מעדיף הוא את לֶנִין?" בשיר של כאריק (עמ' 60). בפואמה "אל פולין" סוצקבר מבריח כל אחד מחלקיה בשורה בפולנית שהוא שואל ממשורר אחר, מה שמזמן אתגר תרגומי דומה (עמ' 114-99). באותו האופן משתרבבות אל שירי משוררי היידיש בני ארצות הברית מחוזות כלאיים כמו "האיסט־סייד היהודי" של ניו יורק, ושורות בעלות נופך יומיומי־אמריקאי כגון "it’s time to go" ו"take it easy", שהמשוררת רייזל ז'יכלינסקי משבצת בשיר שמשחזר ערב פרוזאי בסניף של רשת המזון המהיר "Nedick's" (עמ' 202-201).
בשיריו של יעקב גלאטשטיין האמריקאי יליד פולין, האיכות האנטי־לאומית של היידיש נהפכת לעמדה פוליטית מתריסה. "לילה טוב, עולם רחב. / עולם גדול, מסריח", הוא כותב בשיר הבוטה והעוצמתי מאפריל 1938:
"אני חוזר לַגֶּטוֹ. / […] הַלֵּל, הַלֵּל, הַלֵּל, / חיים יהודיים שְׁפוּפִים. / עולם, אני מחרים את כל תרבויותֶיךָ הטרֵפוֹת. / […] אני חוזר לַעששית, לְצל נרות החֵלֶב, / לאוקטובר הנצחי, כוכב אביון, / לִרחובותיי העקומים, אל פָּנָסִים גיבנים, / ואל גווילי מִקְרָא, / גמרא, חריפוּת / סוגיות, תרגום נהיר, / ואל הדין, ואל מובן עמוק, אל חוב ויוֹשֶר. / עולם, אני צועד אל האור השָּׁקֵט של הגֶּטוֹ / שוב באושר. // לילה טוב, עולם. אני נותן לך אשראי: / את כל משחררַי. / קח את יֵשׁוּ־מַרְקְס ותחנק עם עוז רוחם, / ותִתפגר בכל טיפת דמנו המּוּמָר. / […] אני חוזר אל דָּלֶ"ת אַמּוֹתַי. / משיר האלילים של וַגְנֶר אל ניגון וּנהמה. / אני נושק לכם, חיים יהודיים זנוחים. / קולות החזרה בי כבר מרוב שמחה בוכים" (עמ' 170-169).
כפי שניתן לראות כאן, הבחירה באופציה היהודית־יידישאית, לפי גלאטשטיין, מבטאת את הפניית העורף אל המפעלים האידאולוגיים האוטופיסטיים והמסוגרים שהולידה תנועת הלאומיות המערבית המודרנית. העדפת ההתפלפלות היהודית על פני הבשורות הפומפוזיות של מהפכנים כגון ישו ומרקס מתבטאת גם בחזרה אל ה"ניגון והנהמה" הקדם־פוליטיים שמוצבים כאנטיתזה למנגינה המהוקצעת שמיוצגת כ"שיר האלילים של וגנר". "חבקי אותי באמונה חונקת, / לְשׁוֹנִי; […] / קִשרי אותי לְאָהֳלִי", הוא מסכם את המהלך הזה בשיר אחר (עמ' 171).
החופש מהשיוך הקולקטיבי השרירותי של הלאום מאפשר לחלק ממשוררי היידיש שמופיעים באסופה לזהות את היידיש דווקא כשפת השירה האולטימטיבית. "אז איך מגיע יהודי / להיות פייטן, לרשום שורות?" מביא וינצ'בסקי את תלונתו הקנטרנית של פלוני, ועונה: "גם בז'רגון (יידיש – א"ר) / אפשר להיות למשורר, / כשם שבלשון כגון / לטינית, יש מי שבִּרבר. // וחוץ מזה, יכול להיות / שיידיש היא כל כך יפָה / דווקא מפני ששום אידיוט / אינו מבין את השפה" (122-121). כמו הלטינית בזמנו, היידיש היא שפה שבכוחה לחצות תרבויות ולאומים ולשמש כשפה האוניברסלית של הרוח והאומנות. אומנם לא כל משוררי האסופה חולקים את ההשקפה הזו: "המוזה של שירַי איננה פֶּרַח" מחציף י"ל פרץ, אולי בקריצה אל הסונט ה־130 של שייקספיר: "לא בָּאָחוּ היא גְדֵלָה, / היא לא פרפר, נושק בְּפֶה רַךְ / כל פרחח, בִּמְחִילָה. // […] מוּזָה זוֹ – זמיר אֵינָהּ. / והיא קפוצה וּמכוערת, / היא יהודייה זקנָה" (עמ' 21). פרץ מצהיר בפנינו שהוא לא מבקש לעבוד את הנשגב והיפה בשיריו, אלא לשאוב את השראתו מההקשר החברתי של בני עמו וקהילתו – וכך המוזה הענוגה, הפרח או ציפור השיר, מתחלפת בדמותה של יהודייה זקנה מוכת גורל. לעומתו, בשורת שיר של בינם הלר שכמו מתכתבת עם זו של פרץ, דובר הנצח אל המשורר, ואומר: "אני הפרח, לא הסנה" (עמ' 92). ואכן, השירים הליריים של א' ליילס וציליה דראפקין, למשל, באמת מצליחים להותיר רושם ייחודי וחזק גם בתרגום, וכמו מוכיחים את פוטנציאל האמת של הטענה בדבר מעמדה של היידיש כשפת השירה.
ביחס לשפות שירה אחרות שמתורגמות לעברית, יש מן הייחוד במפגש שלנו עם היידיש. שכן אנו בניה ובנותיה של שפת הלאום היהודית־ישראלית, ואילו זו השפה האחות, המובסת. בזכות הבחירה של מר, העורך והמתרגם של האסופה, לכנס בה בעיקר שירים שנכתבו בחרוז ובמשקל, אנחנו אפילו זוכים לקבל הצצה אל האיכות המוזיקלית של הדיבור היידישאי. המקצב של שיר הגעגועים של משה לייב האלפרן מוביל אותנו להגות את שמו של "שַׁעְיָה־הִלֵּל" במלעיל, כפי ששורת השיר של אלכסנדר שפיגלבלאט מזמינה אותנו להגות כהלכה את שמו של "שִׁיֶיע מְלַמֵּד" אחד. ואולם ייתכן ששימור נועז יותר של הכתיב היידישאי בתרגום היה יכול להיטיב עימו ולהדגיש את האיכות האל־ביתית הכרוכה בחוויית הקריאה בתרגום של השפה האחות הזנוחה והמודחקת. הרי היידיש מבוססת כמעט בדיוק על אותה מערכת אלפביתית, והקורא העברי שמתורגל בקריאת מילים כמו "נעבעך", "מאמע" ו"עפעס", בוודאי היה מצליח לחלץ את משמעותן של מילים בסיסיות, על אחת כמה וכמה עם הקביים המועילים של החרוז והמשקל.
הכרך המכובד הזה – שכולל בתוכו גם אינדקס שמספק לקוראים רקע ביוגרפי על המשוררות והמשוררים, והפניות לפרסומיהם ולתרגומים מוקדמים יותר של יצירתם לעברית – חושף טפח מזמין אל עולם השירה המודרנית ביידיש. "האם צריך כאן איזה שיר, ועוד ביידיש?" שואל אהרן צייטלין באחד השירים שמכונסים באסופה (עמ' 196). ובכן, דומה שתשובתם של מר ואנשי ההוצאה החדשה שהפיקה את הספר היא "כן" מהדהד. במעשה הספרותי הזה ניתן לזהות ניסיון להוסיף עוד נדבך ליחסים שמוסיפים להתפתח עד ימינו – בין היידיש לעברית, בין השפה היהודית לשפה הישראלית.
