הרומן הר הקסמים לתומאס מאן – שיצא בעברית בשנה שעברה בתרגום חדש של רחל ליברמן בהוצאת הקיבוץ המאוחד; תרגום שבשונה מהתרגום הקודם, המסורבל של מרדכי אבי שאול, הפך את החוויה התודעתית, הפנימית, שמאן מבקש ליצור לנגישה ובלתי אמצעית הרבה יותר – הרומן הזה הוא קודם כל מעבדה: אנושית, חברתית ופוליטית.
בפרק הראשון של ספרו מימזיס, חוקר הספרות אריך אורבך מפריד הפרדה ידועה בין ספרות השואפת לבדר, כלומר לספר סיפור, לענג (כמו האודיסאה, למשל), לבין ספרות השואפת ללכוד את ה"אמת" (התנ"ך, למשל). הפרויקט הספרותי של מאן, בייחוד ברומן הגדול הזה, נמצא בהחלט בצד של הספרות המבקשת ללכוד במשהו את ה"אמת". כמעט ואי אפשר לעשות ספוילרים לרומן הזה של מאן או לסמן איזה מהלך עשוי היטב עם שיאים רגשיים ונקודות שפל. לא הקורא הוא החשוב אצל מאן, אלא המחקר עצמו. כך יש לקרוא אותו, ומתוך כך, לדעתי, גם יש לנתח ולהבין את חשיבותו הגדולה.
הרומן מתרחש בשבע השנים שקדמו למלחמת העולם הראשונה, כאשר עם פריצתה, הגיבור הראשי, האנס קסטורפ, מתגייס אל צבא המלחמה, והרומן מסתיים. שבע שנים אלה הן שבע השנים האחרונות של מה שמכונה במחקר ההיסטורי "המאה ה־19 הארוכה", זו שהמהלך ההיסטורי שלה מתחיל במהפכה הצרפתית ומסתיים עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, כאשר בתווך הסדר והתודעה המערביים משתנים במידה רבה מן היסוד.
המאה ה־19, "הארוכה", היא תקופת הזמן שבה – בחסות המהפכה התעשייתית והמהפכה התודעתית שהיא יצרה – כמעט כל הנחות המוצא שהיו לאדם בן המאה ה־18 על חייו (כמעט בכל תחום) הלכו והתפוררו: מעמד, שוק העבודה, עיור, זהות, שיטות שלטון, כלכלה, קהילה, הון, תקשורת, הורות, זכויות אדם ותחבורה. זהו המרחב הרעיוני שבתוכו – או נכון יותר לכתוב בקצהו – עומד הרומן של מאן, כלומר סיפורו של האנס קסטורפ.
לא מעט סופרים ביקשו לתאר את תהליך ההתפוררות הזה של הסדר הישן לאורך המאה ה־19; אֶת התודעה החדשה שנוצרת, את הפער הכמעט בלתי ניתן לגישור בין הדורות (בלזק, זולא, טורגנייב, דיקנס, טולסטוי, פלובר – רשימה חלקית). הייחודיות של הר הקסמים היא בהיותו מעין סיכום, אם נרצה, לכל אותה ספרות של המאה ה־19; מעין קיבוץ של כל השאלות והתמות הגדולות יחד אל בית המרפא בדאבוס. כמו שמאן עצמו כותב כבר בפתח דבר – שמעצם הצורה שלו כפתח דבר נותן לקורא להבין כי יש כאן מחקר לא פחות מסיפור – "הסיפור שלנו […] מתרחש לפני נקודת מפנה".
מקובל לומר כי הר הקסמים מתאר בעצם את סיומה של תקופת בֶּל אֶפּוֹק, תקופת הפריחה התרבותית של העשורים האחרונים של המאה ה־19, אבל לדעתי זו שגיאה. ההתפוררות שמאן מתאר או מסכם או מברר רחבה הרבה יותר. לא בכדי סבו של האנס קסטורפ, הסנטור האנס לורנץ קסטורפ, מתואר יחסית בהרחבה בחלק הראשון של הרומן: "אדם בעל דעות שמרניות מובהקות, שהאמין בקנאות שיש להגביל את הגישה אל התחום הפוליטי לאלה הנמנים עם חוגי האריסטוקרטיה […] הוא סלד מכל חידוש […] הוא החשיב את המסורת ואת המוסדות הישנים וגינה את ההתרחבות ההרפתקנית של הנמל ואת המגלומניה האסתטית של בני דורו" (עמ' 26).
זהו המקום ממנו האנס קסטורפ – "אדם פשוט", כפי שמאן מכנה אותו בשורה הראשונה של הרומן – מגיע. זו נקודת היציאה התודעתית של הרומן הזה ושל המהלך הרגשי הנבנה בו; כאשר בסופו הגיבור שלנו, האדיש, השבע, הנטוע עמוק בסדר הישן, יצטרף למלחמה הלאומית הראשונה, המלחמה הראשונה של הסדר החדש, של "עידן הפוליטיקה".
כדי שהמהלך הזה יקרה, קסטורפ חייב לעבור "קניבליזם עצמי", איון כלפי כמעט כל מה שהכיר. לאורך שבע שנותיו בהר הוא הולך ומתנתק יותר ויותר מ"החיים בשפלה", מהמקום שממנו הוא בא, תודעתית ופיזית; רק כך יצליח לברר את עצמו לעצמו, ובמידה רבה להיוולד מחדש. הר הקסמים כעין רחם תודעתי המכשיר את קסטורפ לזמן החדש. ובאמת, שְאלת המחקר במעבדה הקסומה של מאן, זו שהוא יוצר דווקא בשווייץ – מרחב נייטראלי כביכול, מבודד, שבו ממד הזמן והמקום שונים לחלוטין כפי שמצוין ומומחש שוב ושוב לאורך הרומן – היא איך תודעה (אנושית) נולדת מחדש.
כמו הר הקסמים הזה שבו האדם "משנה את המושגים שלו" (כפי שאומר ברומן בן דודו של האנס קסטורפ), כך המאה ה־19, מעצם המהפכות הקיומיות האדירות שלה, מעצם המהפכה התעשייתית וכל מה שהיא הביאה איתה, היא זמן שבו האדם משנה את המושגים שלו; זמן שבו הקרקע נשמטת מתחת לרגליים במובן הבסיסי ביותר.
והרי מה הם ה"מושגים" אם לא הקרקע התודעתית שעליה בני אדם צועדים במסלול חייהם, קרקע שבזמנים מסוימים היא כל כך מובנת מאליה עד שמניחים שהיא תהיה שם לנצח. ופתאום היא לא. זהו בדיוק מצב התודעה של האנס קסטורפ כאשר הוא מגיע ל"הר הקסמים". כביכול, הכול אצלו ברור ומוגדר. איך חיים, ועבור מה, ולמה. אם הדבר לא היה כך, אם היה מאותם צעירים בני זמנו הרגישים לרוח הזמן, המוטרדים ומופעלים ממנה, המחפשים פתרונות, לא הייתה המעבדה של מאן עובדת.
כי שוב, אֶת מאן פחות מעניינים אלה שמגיבים למציאות באופן אקטיבי, אלה ששואלים שאלות – הגיבורים – להם הוא לא דואג; אֶת מאן מעניינים אלה שבעיקר חיים את חייהם, אלה שמאמינים שמה שהיה הוא שיהיה, שהכול אותו דבר; אֶת מאן מעניינת השאלה איך דווקא אנשים כאלה – אנטי גיבורים, אדישים, ציניים – איך דווקא התודעה שלהם עוברת שינוי; איך היא נולדת מחדש.
משום כך – על הר הקסמים – מאן מפגיש את קסטורפ עם ייצוגים שונים של אידיאות שונות המבקשות להתעמת ולטלטל את עולמו. כל דמות מעוצבת כקריקטורה מעט "לא אנושית", כייצוג המבטא רעיונות שונים, מנוגדים, המבקשים לעצב את העתיד שעומד בפתח.
ולא כאן המקום להתעמק בכל דמות או אידאה כזו. מאן – במודע, ביחס המעט גרוטסקי שלו, שלא לומר בוז, לנוכח הפתרונות האידיאולוגיים הגדולים המושמעים ברומן – מלמד אותנו שברומן הזה לא הרעיונות הם העיקר, אלא שהם בעיקר כלי כדי לגרות את תודעתו של הגיבור שלו, כדי לגרום לו, ולו במעט, לפקוח את העיניים. לא יותר מזה. מאן מלמד אותנו שעניינה של ספרות משמעותית הוא הרגשות, השאלות, המהלכים הרגשיים שעוברים הגיבורים, ולא הרעיונות או הפתרונות המושמעים שם.
זאת הסיבה שלאורך הרומן הזה האנרגיה של מאן כמספר מושקעת ביצירת התנאים, המרחב והתשתיות שיאפשרו לקסטורפ לעבור את השינוי, היינו יצירת מרחב סטרילי של "הר קסמים" בעל חוקיות קבועה שבו מתכנסות דמויות המייצגות תפיסות שונות מרוח הזמן לאורך שנים; דמויות הפנויות כמעט לחלוטין לברר את דרכן ואת דרכה של המציאות. מאן כמעט ולא מתעסק בשינוי עצמו. וחשוב לשים לזה לב, כי ההתעקשות של מאן להתמקד בתנאים לשינוי ולא בעצם השינוי עומדת בשורש הטכניקה שלו כמספר ברומן הזה. מאן, שהוא במובהק אינו "מספר סיפורים" במובן הבידורי של המושג, נוטע בלב הקורא את התחושה כי ההתרחשויות בפני עצמן הן משניות. במקומן הוא לוקח על עצמו את תפקיד האדריכל, מי שבונה תשתית סיפורית, מרחב, שפה, נקודת מבט, אבל מאפשר לגיבור שלו לנוע בהם בחופשיות כביכול, מבלי לכפות עליו דבר. לגיבור שלו, וגם לקוראים.
על כן חווית הקריאה ברומן הזה, הר הקסמים, עוצמתית כל כך. התחושה הזו של מספר נוכח מצד אחד, כזה שמקפיד – החל מפתח הדבר של הרומן, המשך בהופעתו של המספר מעת לעת כדי לתת רקע והקשר, וכלה בסיום המודע והדקלרטיבי המסביר לקורא מדוע הוא מסיים את הרומן דווקא שם – להנכיח את עצמו ואת "כללי המשחק" שבתוכם מתקיים הסיפור, אבל מצד שני כזה שהתחושה שעולה במהלך הקריאה ברומן שלו היא שאין באמת סיפור, שהכול מקרי, ששום דבר לא באמת מתוכנן או הכרחי או מחויב המציאות. כלומר, ניסוי שבו הכול יכול לקרות. כפי שהוא כותב בפסקה האחרונה של הרומן בעניין גורלו של קסטורפ במלחמה: "אנו מעדיפים להשאיר את השאלה הזו פתוחה" (עמ' ???). ולא בכדי הוא גם בוחר לסיים את הרומן כולו בשאלה.
העיסוק של מאן בשאלת הלידה מחדש יחד עם הבחירה האסתטית שלו כמספר להיות יוצרה של פלטפורמה – "הר הקסמים" – יותר מאשר של סיפור, "מוצר", התרחשות חלוטה – הוא שהופך את הרומן הזה לרלוונטי כל כך לזמן שלנו, שבו בדיוק כמו במאה ה־19, מהפכה טכנולוגית משנה באופן מהותי את חיינו, שומטת את הקרקע מתחת למושגי היסוד שלנו, וממילא מחייבת בחינה מחודשת של הסדר שמכונן את חיינו כיחידים וכחברה. מאן מלמד אותנו כי האפשרות היחידה לשרוד בזמנים שבורים כאלה תלויה ביכולת שלנו להכיר בחוסר הרלוונטיות של העבר, ביצירה של מרחבי שיח ובירור חופשיים, בשאילת השאלות; ורק מתוך כך, בסוף, באופן כזה או אחר, להיוולד תודעתית (וממילא גם קיומית) מחדש.
