גליון

Handle with Care – קריאה ב"בן המקום" מאת חיים הזז

חיים הזז | בן המקום | הוצאת בלימה, 2020 | 133 עמ'

מאת:

זרותם המתעתעת של המילים והדברים, חוסר ההלימה שלהם אלה לאלה, מחלחלים גם לעלילת הסיפור, שנפתח בהימצאותן של רגליו של ישו, גיבור היצירה, בשערי ירושלים.

השנה האחרונה לימדה אותנו שיעור מאלף בטכניקה ספרותית חמקמקה ומתעתעת – ההזרה. בימי המגיפה, הפעולות הבסיסיות שהרכיבו את היום־יום שלנו עברו דה־אוטומטיזציה: למדנו להסתיר את פנינו במסיכות בכל יציאה מהבית, המפגשים בינינו הושמו בסד מכאני של ריחוק, ולפני כל מגע בינינו לבינינו, בינינו לבין החפצים שסביבנו, חשבנו פעמיים אם ואיך וכמה לחטא את העולם שהתמלא פתאום ב"משטחים" מאיימים: ידיות קטלניות, מעקות ומתגים מזוהמים. צאתו לאור של הספר בן המקום (בלימה, 2020) מאת הסופר המנוח חיים הזז, בעין המגיפה, אופיינה אף היא באיכויות אל־ביתיוֹת, משונות. מה לעשור השלישי של המאה ה־21 ולסופר הקדמוני הזה, בן דורם של טשרניחובסקי ועגנון? מה לימי הבידוד והסגר שלנו, בערינו הבנויות, ולעלילת הספר שמתארת את שיטוטיו החופשיים של ישו במרחבים הפתוחים של ארץ ישראל הקדומה, ומלווה אותו בתהליך גיבושה של תורתו? מה לכרך העדין הזה – הערוך בתשומת לב גדולה, ומלווה באיוריה המופלאים של אנה טיכו – ולאופיה של היצירה עצמה, שחלקים ממנה ראו אור לראשונה, בהמשכים, מעל גליונות סוף השבוע של עיתון "דבר" בשנות הארבעים?

ללא ספק, הכרך הזה, שמכיל פרגמנט שלם מרומן שלא הושלם, דורש מאתנו להתכוון אל עמדת הקריאה בצורה שונה, ממקום אחר. אנחנו נדרשים לבחון אותו לא כיצירה הספרותית שהיה כשנכתב – בשנות הארבעים של המאה הקודמת, כרומן בהמשכים שלא הגיע לסיומו – אלא כחומר האסתטי הזה שהגיח לעולמנו פתאום, באריזה שונה, התובעת מאיתנו למצוא פשרה בין העמדה של המחבר, המתוּוכת דרך עורכיו ומנהלי עזבונו, לבינינו, הקוראים. ברשימה הזו, אם כן, לא אבקש לבחון את היצירה הספרותית כשלעצמה, אלא את היצירה שנולדת מתוך המפגש שלה עם הגורמים שנטלו חלק בהפקת גלגולה הנוכחי, ואיתנו, הקוראים בני הזמן והמקום. 

המרחק בין עמדתו הקדמונית של המחבר וזו שלנו, הקוראים העכשוויים, ניכרת בראש ובראשונה בלשון שמאפיינת את היצירה. השפה התלמודית ששגורה בפי המספר והדמויות – משובצת ארמית ומתובלת בַּיוונית וּבַלטינית שרווחו במרחב הארץ־ישראלי לפני אלפיים שנה – דורשת מהקורא להתעכב ולהיעזר במילון המונחים ומראי המקום היעיל שמלווה את הספר מאת ד"ר יחיאל קארה. 

ההזרה שכרוכה בחוויית הקריאה של הספר – היום – משהה את החיבור המיידי, האוטומטי, בין סימן לפירושו, וזה כוחה. היא דורשת מאיתנו לסגל כלים של פילולוג: קריאה איטית, זהירה, קשובה, המתענגת על העושר הלשוני של הטקסט ומקדישה לכל מילה ומילה את תשומת הלב שהיא מבקשת, מתוך התחשבות במטען ההיסטורי שהיא נושאת. כך, שמות הקוד "ירושלים", "מדבר יהודה", "הגליל", "נהר הירדן" ו"הכנרת" – אבל גם "ישו" ו"הלל הזקן" ו"מרים המגדלית" – צריכים להתנער מהקונוטציות העכשוויות שכל אחד מאיתנו, הקוראים העבריים בני הזמן, מייחסים להם כאשר אנו נדרשים לדמיין אותם מחדש כפי שהם משתקפים מעיניו של היהודי החולמני, המהפכן המיוסר, "אותו האיש".

באופן דומה, הקריאה הקונבנציונלית בטקסט, מילה אחר מילה, מופרעת על ידי רישומי הנוף העדינים, הנוגעים ללב, של אנה טיכו, אותם שיבצו העורכים בין שורותיו הסדורות של הסיפור; הסימן הלשוני ניצב על אותו המישור כמו הסימן הגרפי. שניהם מתייחסים לאותו מרחב גיאוגרפי וניגשים לטפל בו מעמדה דומה: ניסיון לתאר את הנוף בלי לרתק אותו למשמעות אחרונה; משאירים אותו חוסה במסתורין שלא מגיע אל פתרונו אלא מפרפר בין הסמנטי לאקספרסיבי, בין האמצעי לבלתי אמצעי.

זרותם המתעתעת של המילים והדברים, חוסר ההלימה שלהם אלה לאלה, מחלחלים גם לעלילת הסיפור, שנפתח בהימצאותן של רגליו של ישו, גיבור היצירה, בשערי ירושלים. "וכיוון שתלה את עיניו וראה מרחוק את הר־הבית בזהב־תפארתו ואת עיר אלוהים שהיא מאירה כתכלתו של יום, כירושלים של מעלה, קפץ לו לבו" (עמ' 9). מהפריפריה הצפונית של ארץ ישראל נמשך ישו אל ליבה, לירושלים, הידועה כ"אֵם לתורה ואֵם לעצה ומחשבה". ואולם ירושלים של מטה, המתגלה לפניו בין החומות, לא מקיימת את ההבטחות שתלה בה גיבורנו. מה שהיה אמור להיות המרכז הרוחני של עם ישראל, מוקד הגאולה, מתברר כמרכז מִנהלי המסדיר את הפרוצדורות של חיי הדת והמדינה. מחד גיסא, הכוהנים בבית המקדש מתפלפלים על דקדוקי עניות בכל הקשור לחוקי ההלכה, ומאידך גיסא צעירי ישראל קושרים מזימות חסרות תכלית או שחר להתקוממות נגד הכובש הרומי שמטמא את עיר הקודש ונוהג בגסות ובאלימות בבניה היהודים. "לא בזקנים טעם ולא בנערים עצה", מסכם בינו לבינו הנער הגלילי שנוטל על גבו את צער העולם; "ובין אלו ולאלו אבוד העם, מוכן לחורבן וכלייה, צאן אובדות, שה פזורה, עדר נאשם" (עמ' 17). 

מוטרד מהפער הזה שמתגלע בין הראוי למצוי, בין היום־יומי לנשגב, ישו מתבודד במדבר יהודה ומנסח לעצמו, בעצמו, נבואה שֶׁכולה רוח: 

"עוד קלטה תורתו מן אווירו של מדבר משהו, מן אותו חורֶב שלוֹ, ומן אותו עירום שלו, ומן אותה בטלה שבו, ונעשתה תורה שֶׁכולה היא לשם שמיים ואין בה כלום מן היישוב. כביכול, כאילו העולם כל־עצמו כולו אינו אלא מדבר, לא בו מדינה ודרכיה ולא בו אומה וצרכיה, לא משא־ומתן ומחייה ולא פריה ורביה ולא שאר מידות שהן מהלכות על פני החיים, וכמין מלכות בלא תגא [כתר – א"ר] והקדוש־ברוך־הוא מלך בה" (עמ' 34). 

באופן אירוני, סיפורו של הנביא הנבחר, לכאורה, חסר למעשה את רגע ההיבחרות. ישו משוטט בעולם, מפציר באלוהים שישלח לו סימן, ומנסה לשכנע את עצמו שהתופעות שנגלות לפניו הן אכן התגלויות אלוהיות. המספר, מצידו, נשאר במידה רבה אובייקטיבי, ולא נוקט עמדה ברורה ביחס לשאלה שהייתה לפרשת מים היסטורית – האם ישו היה משיח שקר ששגה באשליות (כפי שגורסת היהדות האורתודוקסית), נביא אמת שניתן לעם קשה עורף (לפי האמונה המוסלמית), או בן האלוהים ממש, ומי שלאורו עוצבה הדת הנוצרית? האובייקטיביות המרוחקת שמאפיינת את המספר של הזז בנקודה הקריטית הזו, כשהוא מסרב להסביר לאשורם את הכוחות שמניעים את העלילה, מעצימה את זרותו המתמיהה של העולם כפי שהוא משתקף מבעד לעיניו של ישו. נעדר קול שיפוטי מובחן וברור של "מספר יודע כול" שידריך אותו במסעו, גם הקורא מוצא את עצמו במרחב הלימינאלי של הספק. 

כמו המספר, גם המקום שותק מול תחינותיו של ישו המבקש למצוא בו את ארץ התנ"ך ונביאיו. "בן המקום" מבקש להיות בן האלוהים, שליחו, ואומנם דומה שהוא איננו אלא "בן המקום" במובן הגשמי שממנו בדיוק הוא מסתייג בשאט נפש. השיא של הקונפליקט הזה בא לידי ביטוי במעמד הדרשה על ההר המוכרת לנו מהבשורה על פי מתי: ישו שואף לשוות לו אופי ניסי שיהדהד את מעמד הר סיני ויבטא את שרשרת המסירה שהוא מדמה לעצמו – ממשה, דרך הלל הזקן ושאר חכמי ישראל, ועד אליו. אף שהמעמד אכן זוכה לתהודה רחבה בקרב העם, וישו זוכה לקהל חסידים אדוק מקרב "עניי הרוח" בזכות סגולות הריפוי שלו, הוא לא זוכה לאישור אלוהי מפורש. באופן פרדוקסלי, הכוח הדתי־פוליטי לו זוכה ישו – ולא זה הרוחני לו הוא ייחל – מתואר בלשון שמרמזת למעמד הר סיני המקראי: "אותם קולות וברקים שלא נגלו עליו בשעתם נגלו עליו עכשיו בתוך אלפי ישראל, ואותה האש שלא ירדה על ההר ירדה על העיירות והכפרים של ישראל. כביכול, הגליל בוער באש עד לב השמים, וישראל עשן כולו מפני אשר ירד עליו כבוד ה' באש, והשמים עומדים מרחוק ורואים את הקולות ואת הלפידים" (עמ' 104). לא העם משתאה נוכח ההר החָרֵד, אלא העם עצמו משול להר, והשמיים מתבוננים מרחוק, רחוקים ומנוכרים, בלתי מפוענחים.

אין זה פלא שהיצירה הזו רואה אור בהוצאת "בלימה", ששמה מרמז לחיבורו המפורסם של ביאליק "גילוי וכיסוי בלשון". בחיבור זה עומד המשורר על כוחה של הספרות לחשוף את תהום המשמעות הגועשת והבלתי נגישה שחבויה תחת המילים של הדיבור היום־יומי, ולאפשר לקורא להציץ בה, תלוי על בלימה. אחרית הדבר מאת גיל וייסבלאי (האמון על עזבונו של הזז) שמצורפת לספר רק מחזקת את הנקודה הזאת, כיוון שהיא מציגה לבחינתנו את הפיגומים שעליהם התגבש ונצרף, בזהירות מאומצת, האובייקט האסתטי הזה. היצירה המוגמרת שמונחת לפנינו אומנם חתומה בידי הזז, אבל אין מקום לספק בנוגע למערך השותפים הענף שהיה מעורב בהפקתה. בצוואתו ביקש הזז מאביבה אלמנתו "לברוֹר" מכתביו "ברירה מדוקדקת, לקצר[ם] ולהעמידם על עיקרם האמנותי" (עמ' 132). ואכן, ניכר כי היא – וכל שאר השותפים בהפקת הספר – על איכויותיו הלשוניות והאסתטיות, קיבלו על עצמם את המשימה ביראת כבוד, ועשו בה מתוך מסירות רבה. נוכחותה הברורה של הדאגה, תשומת הלב הרבה והכבוד שרחשו העורכים לטקסט של הזז, מזמינה אותנו, הקוראים, לנהוג באותה הזהירות הקשובה בזמן ההתבוננות והקריאה בכרך הזה. דומה שראוי לצרף לספר את האזהרה המלווה בדרך כלל חפצים יקרי ערך המועברים מיד ליד, מעת לעת, ממקום למקום: "Handle with Care".

שיתוף ב facebook
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter

מאת:

זרותם המתעתעת של המילים והדברים, חוסר ההלימה שלהם אלה לאלה, מחלחלים גם לעלילת הסיפור, שנפתח בהימצאותן של רגליו של ישו, גיבור היצירה, בשערי ירושלים.

עוד במעלה...

דבר המערכת – מעלה 2

פה ובמקום אחר

העובדה הפשוטה, החותכת

אנטי־מחיקון: על שירי המחיקה של אלכס בן־ארי ב"מים מים"

לאן ללכת מכאן

צָפוּן בָּרֵךְ | דמעה נופלת על מכתב לא מוחקים

בִּמקום בַּמולדת אוחזת אני בגלגולֵי עולם

לפעמים הבלחה כבדה חולפת כתאווה

מים אחרים באותם הנהרות

עולם חדש מופלא

גם המשיח קונה ליפסטיק לאימא שלו?

Handle with Care – קריאה ב"בן המקום" מאת חיים הזז

גם זו קריאה באודיסאה

האב, הבת, ורוח הקודש

אלו שרואים, אלו שרואים כאשר מראים להם ואלו שאינם רואים

גילוי דעת

אומרים לנו שיש סקס אחר

מכתב מן העורף

חיינו כמו פרחים בצל מנוף

"אנחנו / צריכים מלחמה להשכיח את המלחמה / בעצמנו"

צָפוּן בָּרֵךְ | ספר הוא בית הוא עריסה

נוף עברוסי

כאוס ירוק: "הגרסה המודרנית לגיהינום היא היעדר תכלית"

בקצה השיר ישן איש

על היפה והנכון

מלכת הדרמה – כיצד לקבל ביקורת שלילית

הנחתי רגל איפה שעמדה הרוח

שתיקה יודעת קול

כזב ובדיון

מוסקוביאדה – רוחות הרפאים של ההיסטוריה או הביוב של השאול

במקום בו עמדת נשאר רק אוויר

הסימנים הכחולים של השפה