מהו המקום שלך

נקודת המוצא של כל החזיונות בחושך, ספרה השני של המשוררת, המחזאית והבמאית עמית זרקא, הוא מקום. מקום הוא המקום שבדרך כלל אנחנו מוצאים את עצמנו אחרי שורה של פעולות או אחרי סדרה של אירועים בחיים, טראומתיים לעיתים, המביאים אותנו אליו. זרקא מדברת על החלל או המרחב שנקרא ״איבוד״. המקום שבו אנחנו אבודים, חשים היעלמות, מחוקים. […]

לא לספר סיפור

יום יום, כשאני ניגש למקרר לחפש לעצמי מה לאכול, אני נתקל באין־ספור המגנטים הדבוקים על הדלת ואני נזכר בביקורים שלי במוזיאונים בלובר, במטרופוליטן, בפרגמון, באקרופוליס ובעוד מוזיאונים וגלריות קטנים ומז׳וריים פחות ברחבי העולם; מזכרת קטנה מכל ביקור, יצירה שאהבתי במיוחד. על מקררים אחרים שנתקלתי בהם בחיי, אם של חברים, מכרים, או של האחים שלי למשל, […]

קלוז־אפ עצבני

קרוב מדי ״החתונה״ – כמוסד וכרעיון – עומדים במרכז הרומן האחד עשר במספר של יוסי וקסמן, ואלוהים הרג את הכלה. הספר מתאר את חייהן של שלוש נשים ירושלמיות משלושה דורות שונים. שלוש הנשים מנהלות מאבק בלתי פוסק ברעיונות פטריארכליים, בתפיסות של דת, אמונה, מסורת ומגדר, ויוצאות נגד גורלן. הדמות הראשית, שאף פותחת את הרומן, היא […]

ילד עם אבא

שחר־מריו מרדכי הוא מהמשוררים הבולטים של דור ה־X (ילידי שנות השבעים). מבחינה סוציולוגית, פסיכולוגית ופילוסופית דור ה־X הוא מעין דור ביניים. קדם לו דור הבייבי בום הסוער והרועש ואחריו הופיע דור ה־Y. דור ה־X מצידו העז, ולרוב גם הצליח, לשנות מוסכמות וליצור אלטרנטיבות תרבותיות. דור ה־X זעק והביא לעולם בשורות כמו ה־Pאנק ושכלל מהפכות חברתיות […]

Yes, I Do

אתחיל בסיפור המפגש הלעוס לעייפה בין ג׳ון לנון ליוקו אונו. לנון הוזמן לתערוכה של האומנית אונו בגלריית אינדיקה בלונדון. תחילה חשב שהוא הוזמן אליה כדי לנצל את הונו – שיקנה אחת מן היצירות; הוא התאכזב מרובן, עד שנתקל בעבודה ששינתה את דעתו. הוא נאלץ לטפס אליה בסולם שהוביל אל קנבס שהיה תלוי על התקרה ולצידו […]

הסיפור שלא נגמר

אנחנו פוחדים מהמוות. בין אם במודע ובין אם לאו, אנחנו שואפים לחיים אלמותיים, הישארות הנפש לנצח. לרוב אנחנו פותרים את האמביציה הזאת בינינו לבין עצמנו בדרכים אחרות ונורמטיביות: מביאים לעולם ילדים שימשיכו לשאת את שמנו גם אחרי לכתנו מן העולם הזה, משתייכים לקבוצות דת ותיקות־שנים, כאלו שהאל בהם הוא־הוא רעיון הנצח. קיימות גם הדרכים האומנותיות […]

לשון נופל על לשון

הלשון נושלה הוא ספר הפרוזה השנים־עשר של שמעון אדף. בעיניי זהו הספר הניסיוני ביותר שלו. לרגעים הייתי נותן לו את התואר אוונגרדי, ובהחלט הייתי שם אותו ביצירות החורגות. בחלקים ממנו מתפעמים מהשפה והסגנון ובחלקים אחרים אנחנו עומדים בפני השאלות הכי מטרידות ביותר שיכולות לעלות בזמן קריאת ספר: “מה קרה פה?״, “מה פספסתי?״, “מה רוצה ממני […]

נקב־הצצה

יש משפט מפורסם מאוד של הבמאי פדריקו פליני, שאמר ״גם אם הייתי עושה סרט על דג בלי קשקשים, היו בו יסודות אוטוביוגרפים״. מה שמעניין במשפט הזה, זה הזמן שבו הוא נאמר: באותה תקופה פליני כבר חדל מלביים סרטים ניאו־ריאליסטים המתבססים על סיפורי חייו, והחל לביים סדרה של סרטים שהייצוג הוויזואלי שלהם מתאפיין בחלומות, הזיות ופנטזיה […]

אלו שרואים, אלו שרואים כאשר מראים להם ואלו שאינם רואים

מעולם לא הבנתי מחמאות כמו "לא הצלחתי להוריד אותו מהיד" או "קראתי בנשימה אחת" שנוהגים לתת לספרים. בקריאה בספרים אני מרוויח נשימות כאילו הייתי ביוגה; בקריאה בספרים אני צובר בהִיות באוויר, קיפאון של הזמן; בעודי מחזיק את הספר למספר שניות והמחשבות מתעופפות בראשי בעקבות הדברים שקראתי. עם זאת, אני מודה, יש משהו סוחף בקריאה רציפה […]

במקום בו עמדת נשאר רק אוויר

חמצן הוא יסוד היוצר חומצות ומכאן שמו בעברית. כדי לחיות האדם זקוק לעשרה מטרים מעוקבים של חמצן ביום. אנחנו זקוקים לחמצן כדי לחיות – כל אחד יודע את זה, אפילו מבלי שממש התעמק בכך. מתי נשים לב להימצאותו ונבקש אותו? – כשאנחנו נחנקים, למשל; כשרמת הפחמן הדו־חמצני באוויר עולה ומרעילה את החמצן. אנחנו נרגיש בחסרונו […]