לשון נופל על לשון

הלשון נושלה הוא ספר הפרוזה השנים־עשר של שמעון אדף. בעיניי זהו הספר הניסיוני ביותר שלו. לרגעים הייתי נותן לו את התואר אוונגרדי, ובהחלט הייתי שם אותו ביצירות החורגות. בחלקים ממנו מתפעמים מהשפה והסגנון ובחלקים אחרים אנחנו עומדים בפני השאלות הכי מטרידות ביותר שיכולות לעלות בזמן קריאת ספר: “מה קרה פה?״, “מה פספסתי?״, “מה רוצה ממני […]

נקב־הצצה

יש משפט מפורסם מאוד של הבמאי פדריקו פליני, שאמר ״גם אם הייתי עושה סרט על דג בלי קשקשים, היו בו יסודות אוטוביוגרפים״. מה שמעניין במשפט הזה, זה הזמן שבו הוא נאמר: באותה תקופה פליני כבר חדל מלביים סרטים ניאו־ריאליסטים המתבססים על סיפורי חייו, והחל לביים סדרה של סרטים שהייצוג הוויזואלי שלהם מתאפיין בחלומות, הזיות ופנטזיה […]

אלו שרואים, אלו שרואים כאשר מראים להם ואלו שאינם רואים

מעולם לא הבנתי מחמאות כמו "לא הצלחתי להוריד אותו מהיד" או "קראתי בנשימה אחת" שנוהגים לתת לספרים. בקריאה בספרים אני מרוויח נשימות כאילו הייתי ביוגה; בקריאה בספרים אני צובר בהִיות באוויר, קיפאון של הזמן; בעודי מחזיק את הספר למספר שניות והמחשבות מתעופפות בראשי בעקבות הדברים שקראתי. עם זאת, אני מודה, יש משהו סוחף בקריאה רציפה […]

במקום בו עמדת נשאר רק אוויר

חמצן הוא יסוד היוצר חומצות ומכאן שמו בעברית. כדי לחיות האדם זקוק לעשרה מטרים מעוקבים של חמצן ביום. אנחנו זקוקים לחמצן כדי לחיות – כל אחד יודע את זה, אפילו מבלי שממש התעמק בכך. מתי נשים לב להימצאותו ונבקש אותו? – כשאנחנו נחנקים, למשל; כשרמת הפחמן הדו־חמצני באוויר עולה ומרעילה את החמצן. אנחנו נרגיש בחסרונו […]