Please ensure Javascript is enabled for purposes of website accessibility
חדש! דצמבר 2023

גליון

0.6 אדם

סיגיזמונד קרז'יז'נובסקי | בתוך אישון | מרוסית: אולגה סונקין | אפרסמון, 2023 | 171 עמודים

מאת: יוני דוד

הסיפורים כתובים בסגנון סוריאליסטי, ובולט בהם עיסוק פסיכולוגי דרמטי: ניסיון להגיע אל דבר מה בלתי מושג או ניסיון להשיב דבר מה שאבד, ניסיון שמתברר לאורך הקריאה בספר כמקור לטרגדיה המלנכולית של הדמויות.

הסופר הרוסי ממוצא פולני סִיגִיזְמוּנד קְרְזִ'יזָ'נוֹבְסְקִי התקשה לפרסם את כתביו בימי חייו, בעיקר בשל בעיות מימון. לאחר מותו, בשנות החמישים של המאה שעברה, ניסתה אלמנתו לפרסם את כתביו, ששמרה בביתה, אך גם הפעם בלי הצלחה, בשל אדישותו של הממסד הספרותי של התקופה. לבסוף, הוא זכה להכרה מאוחרת בזכות חוקר ספרות בשם ואדים פרלמוטר, שגילה את כתביו עשורים לאחר מותו ופרסם את מכלול יצירתו בעשור הראשון של שנות האלפיים. האוסף בתוך אישון, שיצא השנה בהוצאת אפרסמון, מאגד סיפורים ונובלות של קרז'יז'נובסקי, רובם משנות העשרים של המאה הקודמת, בתרגום מצוין לעברית של אולגה סונקין.

הסיפורים כתובים בסגנון סוריאליסטי, ובולט בהם עיסוק פסיכולוגי דרמטי: ניסיון להגיע אל דבר מה בלתי מושג או ניסיון להשיב דבר מה שאבד, ניסיון שמתברר לאורך הקריאה בספר כמקור לטרגדיה המלנכולית של הדמויות. בהקשר זה, בסיפור בשם "אוטוביוגרפיה של גופה", מופיע דימוי קולע שאפשר להחיל במידה רבה על כלל היצירות באוסף: "בעת דפדוף בספר לימוד בגיאוגרפיה נתקלתי בשורה: 'ברצועה הצפונית של ארצנו – 0.6 אנשים לקילומטר מרובע' […] כך בדיוק: 0.6. לא סתם מחצית, לא חצי בן אדם, לא. לתוך ה'סתם' התערבבה כאן עוד איזושהי חלקיות שולית פורעת סימטריה. לתוך החלקיות – עד כמה שהדבר עומד בסתירה – התגנבה איזושהי עודפות, 'תוספת' כלשהי" (עמ' 78).

בין אם מדובר בפסנתרן שכף ידו נמלטת ממנו, או באוהב שמאבד את השתקפותו הקטנה באישון של אהובתו, גיבוריו של קרז'יז'נובסקי תמיד מודעים לכך שהם אינם שלמים. הבלתי מושג מוצג בסיפוריו בתור משהו שחסר להם, נלקח להם, בגד בהם, מצוי אצל האחר. בנוסף, החלקיות בהחלט מקבלת עודפות בסיפוריו. אולם דווקא החלק הקטן יותר, ה"0.4 אדם" שאבד, הוא זה שממלא חלק מרשים בסיפוריו של קרז'יז'נובסקי. זאת כאשר ברוב הטקסטים באסופה, מי שתופס את עמדת המספר הוא מעין גילום של החלק הנעדר – בדמות אדם או איבר – אשר נוכחותו משתלטת על החלק הגדול ממנו (ה"0.6") שנותר חסר.

השימוש של קרז'יז'נובסקי בדימוי מתמטי, "טכני", אינו מקרי לדעתי. כמו ספר הגיאוגרפיה, גם קרז'יז'נובסקי עושה מאמץ למדוד ולכמת את האנושי. לא פעם הוא מקדיש זמן לתיאורים מפורטים שעושים שימוש בתיאוריות פילוסופיות, מתמטיות, אבולוציוניות וכימיות, בניסיון להסביר את החוויה הפסיכולוגית של דמויותיו. אלא שבניגוד לספר הגיאוגרפיה, קרז'יז'נובסקי מבין שזהו מאמץ שנידון לכישלון: "0.6 אדם" הוא ישות שיכולה להתקיים רק במרחב מופשט. לכן, במובנים רבים, מי שחש עצמו כ־0.6 אדם הוא כבר כלל אינו אדם.

השוואה שעשויה להאיר רובד נוסף בכתיבתו של קרז'יז'נובסקי היא ההשוואה לסיפור "האף" של גוגול, שקרז'יז'נובסקי הושפע מכתיבתו. גם אצל גוגול מופיע עיסוק באיבר שנפרד מגופו: אפו של המאיור קובליוב אובד לו, ומסתבר בהמשך שהוא מסתובב ברחבי סנט פטרבורג ומתחזה ליועץ מדינה. עם זאת, בעוד הסיפור של גוגול מתמקד בסאטירה חדה, סיפוריו של קרז'יז'נובסקי מתמקדים יותר בחוויה הפרטית מאשר בספרה הציבורית.

נדמה שקרז'יז'נובסקי מתייחס תמיד לאובדן בתור אירוע פרטי, גם כאשר הוא מצוי בהקשר חברתי. בסיפור "המרפק הלא נשוך", למשל, הכתוב בסגנון הסאטירי ביותר מבין הסיפורים, מתואר אדם שמנסה, באופן אבסורדי, לנשוך את מרפקו. קרז'יז'נובסקי מגדיל ומפרט כיצד המקרה הפרטי עומד במוקד דיון חברתי סוער ומקבל משמעויות פילוסופיות וכלכליות מרחיקות לכת. אך ביחס לאפשרות של קריאתו בתור טקסט שמעביר ביקורת חברתית, מודגש כי שאיפתו של נושך המרפקים להיאבק מאבק כמו הרואי, בניסיון להגיע אל מה שנדמה סמוך כל כך ואף על פי כן חורג מתחום היכולת שלו, אינה תלויה בהמוני המתעניינים בו. בהקשר זה, בשל תשומת הלב הרבה שזוכה לה נושך המרפקים, ובמנותק משאלת הרלוונטיות של ניסיונו הפרטי של נושך המרפקים (בין אם הוא נאיבי ופתטי ובין אם לא), הנימה הביקורתית שעשויה הייתה להתלוות לתיאור הניצול הציני שזוכה לו נושך המרפקים – השימוש בשאיפתו הפרטית לטובת מינוף הקריירה של עיתונאים וחוקרים תחילה, ולבסוף גם לטובת כלכלת המדינה – הופכת חלשה.

תיאוריו של נושך המרפקים אינם מעוררי הזדהות או מחמיאים (בלשון המעטה), אך הם גם אינם מגחיכים את דמותו, אלא בעיקר מעוררים דחייה. בניגוד ל"טרנסצנדנטיות" הרוחנית שמיוחסת לו, מתאר קרז'יז'נובסקי את נושך המרפקים כמטורף שסימני הנשיכה המדממים מניסיונותיו החוזרים והנשנים להגיע למרפקו מעוררים גועל. כך, מה שעשוי היה לשאת משמעות פוליטית או אתית, נותר בתחומה של אירוניה טרגית המבכה מעין העדר משמעות חובק כל, הן ברמת החוויה הפרטית והן ברמת תשומת הלב הציבורית.

אולם, לא ברור אם באמת אבד או נלקח משהו מדמויותיו של קרז'יז'נובסקי. כפי שמראה הסיפור על נושך המרפקים, ייתכן שהחלק הבלתי מושג עבור כל אדם מעולם לא נועד להיות "שלו" – כלומר, נגיש לו וזמין לשימושו. יתרה מכך, הניסיון לקחת עליו בעלות מעניק לגיבוריו של קרז'יז'נובסקי בעיקר סבל. האם מה שמאיים על דמויותיו של קרז'יז'נובסקי היא נוכחותו של האחר, המביט בהן ומעיד על מה שאיננו חלק מהן, כמו בסיפור "בתוך אישון"? או המלחמות השוללות מן האדם את חייו ומטשטשות את תפיסת הזהות שלו, כמו בסיפור "אוטוביוגרפיה של גופה"? הסיפור על "שלושים שקלי כסף", המתאר כיצד התגלגלו כספי הבגידה של יהודה איש קריות לאחר צליבתו של ישו, מלבד היותו בעל נימה אנטישמית מובהקת, מבהיר רובד נוסף במחשבתו של קרז'יז'נובסקי. בסיפור זה, הבגידה היא זו שגורמת לרצף של מלחמות ואסונות, ביניהם גם חורבן העיר ירושלים. כלומר, לפי קרז'יז'נובסקי המלחמה היא אינה מקור לאובדן זהות אלא רק תסמין שלו: מה שנמצא אצל האחר אינו יכול "לשוב למקומו" מבלי לטמא ולהרוס את מה שהיה שלם בטרם ה"חטא".

לרעיון זה יש חשיבות לא רק בממד הדתי אלא גם בממד הפסיכולוגי. לא בכדי תוארו סיפוריו של קרז'יז'נובסקי כסוריאליסטיים, וקיים בהם עיסוק רב בשפת החלום ובמה שאינו נגיש לאדם באופן מודע. נדמה שבמישור הפסיכולוגי, עצם קיומו של תחום בלתי מושג עבור היחיד, נתפס על ידי קרז'יז'נובסקי בתור בגידה בתפיסת העצמי, שמערערת את חיי הפרט מן היסוד. בהמשך לכך, קרז'יז'נובסקי אינו ממהר לאמץ את הפסיכולוגיה המודרנית, ומציג את השאיפה לחיים מודעים כמעין מלכוד. כך למשל, בסיפור "אספן הסדקים", הנזיר שמנסה לאחות סדקים אינו מבחין בנזק הרב שהוא עושה בניסיון לייצר הרמוניה. מנגד, אספן הסדקים חש משיכה עזה לסדק, לחושך שהעין לא מסוגלת לקלוט בין הבזקי אור מהירים שהעין תופסת כאור רציף. כחלק מתהליך הפיכתו למודע לסדקים הקיימים במרחב ובזמן, הוא נתקע בשעה אחת עשרים ושבע, לכוד ברצועה של צל. אם כן, גם המודעות ל"סדק" – שקרז'יז'נובסקי עצמו מקביל בינו ובין ה"לא מודע" – איננה מסייעת לו, אלא גורמת לו ניתוק מחייו הממשיים, חוסר יכולת לקחת בהם חלק.

בהמשך לכך, קרז'יז'נובסקי גוזר על קוראיו מלכוד דומה לזה שמצויות בו דמויותיו. בחלק מן הסיפורים באסופה מופיע מעין "סיפור בתוך סיפור", או החלפה של המספר ונקודת המבט שממנה הסיפור מסופר, תוך כדי סיפור. זאת בנוסף לאזכור של תיאוריות, דמויות או הקשרים היסטוריים שחיצוניים לטקסט. בכך, מגדיל קרז'יז'נובסקי את מודעותו של הקורא לכך שהוא עצמו קורא סיפור, טקסט, ומשמר את ריחוקו מהעלילה. אם כן, מי שמעוניין בחריגה מתחום החוויה המודעת שלו כיחיד באמצעות טקסט, ימצא בספר רק הגדלה של המודעות לחוסר שלו, לגודלו הבלתי נתפס של מה שחורג מגבול היכולת והמודעות האנושית. למרות זאת, גם ההימנעות מקריאה וההכחשה של מה שחורג מיכולת התפיסה של האדם אינן מועילות לו, ומותירות אותו חסר, נבגד, נשלט עדיין בידי "החלק החסר" לו. לכן, כפי שחלומות עשויים להציע דימויים ורעיונות מרתקים שאינם עולים בדעתו של האדם הער, אני ממליץ להסתכן בחריגה זמנית מהמציאות, ולהסכים להתפתות לסדק שמציע קרז'יז'נובסקי – ולו רק כדי להנות מהשפע הבלתי רגיל שמציעה כתיבתו.

 

עוד במעלה...

לתפוס את הולדן

דבר המערכת – מעלה 12

מזרח תיכון חדש?

א. א. מילן / מסמכים סודיים

מָגוֹל עצמי – השירה הווידויית של רון דהן

דמיון הוא התשובה

גם המשיח קונה ליפסטיק לאימא שלו?

הדרים, שחרורים וקרב בולבולים

על הכמיהה היסודית ביותר: גאולה

נקב־הצצה

לאן ללכת מכאן

על הראייה

אסתטיקה של פצע

ומה אם פשוט נבטל את המפלגות? סימון וייל נגד התנועות הפוליטיות והחשיבה הסקטוריאלית

חיה פוליטית, מזדהה עם מיעוטים

תועלת לנפש אומללה ודחויה

במקום בו עמדת נשאר רק אוויר

שבריריות החלום

לא לספר סיפור

צָפוּן בָּרֵךְ | שער של ספר שמתחפש לטור בעיתון

והלבן היום לבן מאוד קצת אדום

חלום על להבת נר שדועך

דברי פרידה

אמילי של זנדבנק

וזרח השמש

לשון נופל על לשון

כך החל סבא לכתוב

תלישות בעולם נטול בית

מוסקוביאדה – רוחות הרפאים של ההיסטוריה או הביוב של השאול

המלצת שבוע הספר – פניה חזן

הסיפור שלא נגמר

"ואיך נעבור, ללא הגשר?"

הנחתי רגל איפה שעמדה הרוח

צעד בן אלפי־מילין

מן הקול אל ההד

"עוד מעט אלך ואקח איתי את השתיקות"

לא הספר שאנחנו צריכים, הספר שמגיע לנו

0.6 אדם

כיצד להפסיק לפחד ממוות, להתחיל להתאבל על המתים ולאהוב את החיים

מלחמת הגרילה של סמי ברדוגו נגד רפובליקת הספרים העבריים

מים אחרים באותם הנהרות

בִּמקום בַּמולדת אוחזת אני בגלגולֵי עולם

צפון ברך | בפונט אהרוני

ענפים סביב האין

דבר המערכת – מעלה 5

דבר המערכת – מעלה 3

קלוז־אפ עצבני

צָפוּן בָּרֵךְ | צליל של נייר ישן

דלות ושירה

אומרים לנו שיש סקס אחר

פינוק בשירה הישראלית

״עשית אקזיט, לך זקוף״

חוש הביקורת

Handle with Care – קריאה ב"בן המקום" מאת חיים הזז

עגלת תינוק ריקה סובבת עיר

דיווח מתוך התרחשות

מורה נבוכים: שירה וקרינג' למהפכת החובבים בשירה העכשווית

איך תודעה נולדת מחדש

וירדו? וירדו אמיתי?

בְּבַקָּשָׁה, שֶׁאֶהְיֶה הַכְּלַבְלָבָה שֶׁלֹּא רְצִיתֶם לָקַחַת

חיים שראוי לספרם

חד אבל לא משמעי

אפשרות של X

סוד השעמום הוא לומר הכל

מות החתול ותחיית האנושיות

דבר המערכת – מעלה 9

ארנב־ליצן, או: מסה בעקבות לא ממואר מאת מוטי פוגל

איך הפסקתי לצקצק והתחלתי לאהוב: על ביקורת ספרים בטיקטוק

גשם על הקבר

מתוך המחברות

מה שוות המילים אם אי אפשר לשלוט בהן?

תריסים קדושים – היומיומי הוא הנשגב

לטמון בין הצורים את חמד הצורות

כשהפחד למות הוא הפחד לחיות

צָפוּן בָּרֵךְ | דמעה נופלת על מכתב לא מוחקים

חיינו כמו פרחים בצל מנוף

לא הכול שחור לבן – התעוררות השירה החרדית

צָפוּן בָּרֵךְ | נהר השירה

מסע שמאני בין תנוכים מְשֻושּים וקשקשים בשרניים

כי צריך לשטוף הכל

"איזה סקסאפיל יש למשוררים זקנים?" על שלוש אסופות של שירת זקנה

מלכת הדרמה – כיצד לקבל ביקורת שלילית

האימה שבאימהוּת – שאי אפשר דבר לומר עליה

המסע אל השינה

אנטי־מחיקון: על שירי המחיקה של אלכס בן־ארי ב"מים מים"

"האם צריך כאן איזה שיר, ועוד ביידיש?": על תרגום היהודית לישראלית

בשבח הארוס

כזב ובדיון

על היפה והנכון

כותב המערבונים העברי הראשון

שה האלוהים

שיעור בהגנה עצמית

התרסקות או הארה

תיאטרון הבובות של הנפש

מה מצאתי בכיס

"אנחנו / צריכים מלחמה להשכיח את המלחמה / בעצמנו"

Yes, I Do

האם חוסר אמינות הוא deal-breaker?

לראות את הדברים באינסופיותם