״מֵאֶזְרָח שֶׁמֶשׁ״ שירה אזרחית ישראלית

"אֲנִי מִלְחֶמֶת אֶזְרָחִים

וּמַחֲצִיתִי יוֹרָה אֶת אַחֲרוֹנֶיהָ

אֶל קִירוֹת הַמְּנֻצָּחִים.

[…]

וְשָׁם הַצּוֹדְקִים יוֹרִים בְּיֶתֶר הַצּוֹדְקִים."
(חיים גורי, "מלחמת אזרחים", השירים א, 1998, עמ' 238)

 

המושג שירה אזרחית מלווה את מלאכתי כעורך אנתולוגיות. הוא התגבש דרך אסופות שירה שערכתי על נושאים כגון מחאה חברתית, בתי ספר, כדורגל, טיסה ותעשיית המין, אך נותר די כללי. חשתי אמביוולנטיות כלפיו, כנראה בגלל הסחיות שלו: לא בכדי אומרים בעברית "האזרח הקטן" אך לא האזרח הגדול, בין השאר כי בישראל אזרח שומר חוק הוא בחזקת פראייר. עם זאת, בעקבות ניסיון ההפיכה המשטרית־משפטית, ובעיקר בגלל מלחמת עזה, התעורר בי צורך לנסח מה היא שירה זו ואת אופייה הישראלי. הכשל המערכתי והרוחבי של המדינה במלחמה אילץ אזרחים וחיילים מן השורה למלא את החלל הגדול שנפער, לאלתר ולתת מענה הרואי, ספונטני ועצמאי בזמן אמת. אומנם ניסים הצילו את המצב ולא מוכנות מקצועית, אך כאמור הם לא הגיעו מלמעלה, מאותם דרגים גבוהים במדינה ובצבא שהכזיבו, אלא מלמטה, מהעם, מתושיית כוכבים בודדים שהעזו. ברגע היסטורי נדיר אחד היה אפשר לראות בבהירות עד האופק את חיוניותה ועוצמתה של החברה האזרחית. לאור זאת, לפתע המושג שירה אזרחית הפך להיות ביטוי של רוח הזמן וקיבל עבורי הקשר רחב, רענן, פלאי ואף מקודש, שדרש עיון מעמיק יותר.

 

קווי יסוד לדמותה

 

"בָּאתִי אֶל מְפַקֵּד הַמָּחוֹז עִם

צִפּוֹר יְרֻקָּה וְצִפּוֹר צְהֻבָּה אֵין

לִי זְמַן לְהִתְחַכְּמֻיּוֹת

הַתְּלוּנָה, הַבַּקָּשָׁה, הַצַּעַר,

אָמַר מְפַקֵּד הַמָּחוֹז.

הַלָּבָן, הַלַּבְנוּנִי, הַלַּבְקָנִי,

אָמַרְתִּי אֲנִי.

לְמָחֳרָת מָצְאוּ אוֹתוֹ מֵת עִם

כָּל הַיֹּפִי וְכָל הַצֶּבַע מִסְּבִיבוֹ."

(חזי לסקלי, "מחול ראשון", בְּאֵר חָלָב בְּאֶמְצַע עִיר, 2009, עמ' 80)

 

השירה האזרחית קוראת למעורבות, למודעות ולשינוי פוליטי, חברתי ותרבותי. היא מסייעת בגיבוש הזהות האזרחית הישראלית הצעירה באמצעות הענקת נִראות לערך ולפרקטיקה של המושג אזרח. היא מלמדת אֶזְרָחִיוּת או שמא אֶזְרָחָאוּת מה היא; הסטטוס אזרח איננו פסיבי אלא אקטיבי: לאזרח יש אופציה, שלא לומר חובה ערכית, לפעול למען עצמו או זולתו מתוקף אזרחותו.

 

למעשה, העברית מאלחשת את הוראות הערך והמיומנות בגלל חוסר מודעות למונח אֶזְרָחִיוּת ולהעדר מונח בשם אזרחאות. אומנם, העברית רומזת למה היא מצפה מאזרח: אזרח הוא משורש זר"ח ומכאן מעצם טיבו ופועלו הוא אמור להיות גלוי ולהפיץ אור. אלא שהמילה מזוהה אף עם העדר קדושה, יהודית ובכלל או שמא עם חילוניות. למשל, נישואין אזרחיים או לוח שנה אזרחי. עם זאת, שירה אזרחית איננה שם נרדף לשירה חילונית, אך לעיתים קיימת זיקה הדוקה בין המושגים כמו למשל בשיר "הסְחבות" של אגי משעול: "כְּשֶׁהַמִּלָּה פָּג מְנַקֶּבֶת/ אֶת הַמִּלָּה קֶסֶם,/ צֵרוּפֵי הַמִּקְרִים/ שׁוּב רַק צֵרוּפֵי הַמִּקְרִים/ וְהַמִּלִּים, אֶזְרָחִיּוֹת,/ מִתְרוֹקְנוֹת כְּמוֹ סוֹלְלוֹת." (שירים זה מכשפות, 2024, עמ' 27).

 

שירה אזרחית היא קטגוריה רחבה הכוללת שירים שעניינם היחסים הערכיים והפרקטיים בין הפרט והקהילה לרשויות המדינה ולארגונים כפופים, המזוהים והמקושרים עימן פוליטית, חברתית, תרבותית ומשפטית. בדרך כלל אלו יחסי כוח הטעונים במתח, בקונפליקטים, בחשד ובניכור. לדוגמה, שירו של חזי לסקלי לעיל מתאר אינטרקציה סוריאליסטית ומקברית בין אזרח למפקד משטרה. השיר הוא מיני־תסריט של סרט אימה קפקאי, אבסורדי או איגיוני המתאר דו שיח של חרשים במפגש המנוכר שבין האזרח לרשות. יש כשל תקשורתי בין הצדדים בגין תיאום ציפיות לקוי ונוקשה: הדובר מבקש יחס מבין וייחודי, אלא שלמפקד המחוז אין פנאי "לְהִתְחַכְּמֻיּוֹת". לכן הדובר פוקד מדי חודש מפקד מחוז אחר בחיפוש אחר מפקד מחוז המתאים לו אישית. אלא שהוא לא מוצאו ולאחר המפגש המפקד מת. החיפוש הנאיבי והבלתי מתפשר של האזרח אחר חום אנושי במפגש עם המערכת מציב אידיאה נשגבת של אזרחות אשר יש לשאוף אליה.

 

הזיקה בין הפרט לרשות לא חייבת להיות מפורשת ועשויה להיות נרמזת או משתמעת. לדוגמה, שירה של אלישבע גרינבאום "האחד בספטמבר" מתאר את הכניסה החגיגית לכיתה א' כסיטואציית חניכה פרטית ומשפחתית מרגשת, אלא שיש לה גם פן אזרחי טעון – וסמוי חוק חינוך חובה המייצר מפגש המוני עם מערכת החינוך. להלן פתיחת השיר: "מִילְיוֹן יְלָדִים הוֹלְכִים הַיּוֹם לְבֵית הַסֵּפֶר/ וְאֶחָד מֵהֶם מַחֲזִיק בְּיָדִי.// רֵיחַ מַחְבָּרוֹת וְיַלְקוּט עוֹר חָדָשׁ נוֹדֵף מִמֶּנּוּ/ הִתְרַגְּשׁוּת עוֹלָה מִשְּׂעָרוֹ הֶחָפוּף." (לפתע פתאום האדמה, 2005, עמ' 15). הדוברת היא אמא שחוששת שבנה הרך, התלמיד הבודד, יאבד בין מיליון תלמידים, אך לבסוף מקבלת עליה את הנורמה האזרחית ומלווה באמונה את בנה לבית הספר. השיר משקף קונפליקט בין טבע ראשון, אימהי, לטבע שני, אזרחי, וחושף את קבלת הדין של חוק חינוך חובה כסוג של לא מודע קולקטיבי; באופן הזה הוא מבקש להעלות לאישור מחודש ומודע את החוק המובן מאליו.

 

שירה אזרחית נדרשת לסוגיות יומיומיות, גדולות כקטנות, כגון ביורוקרטיה, מיסים, תחבורה, צרכנות, מִחזור, חניה ועוד. דוגמה לסוגיה גדולה היא השיר "ראש עיר" של יהודה עמיחי. הבית הראשון מרמז לקונפליקט האזרחי והפוליטי של ניהול עיר קדושה, רב־תרבותית ומסוכסכת כירושלים: "עָצוּב הוּא לִהְיוֹת/ רֹאש הָעִיר יְרוּשָׁלַיִם,/ נוֹרָא הוּא./ אֵיךְ יִהְיֶה אָדָם רֹאשׁ עִיר כָּזֹאת?/ מַה יַּעֲשֶׂה בָּהּ?/ יִבְנֶה וְיִבְנֶה וְיִבְנֶה." (שירי יהודה עמיחי 1, 2002, עמ' 262). דוגמה לסוגיה קטנה היא השיר "המעקלים" לאלי אליהו, אשר מתאר ביקור פולשני של פקחי עירייה בבית פרטי:  "דָּפְקוּ עַל הַדֶּלֶת בְּצָהֳרֵי הַיּוֹם (אִי הֲבָנָה/ עִם הָעִירִיָּה בְּעִנְיַן גְּבִיַּת הָאַרְנוֹנָה)./ בָּאוּ עִם אֶקְדָּחִים,/ שָׁלְפוּ טְפָסִים./ כָּךְ וְכָךְ מֶטְרִים רְבוּעִים, אָמְרוּ, / כָּךְ וְכָךְ חוֹבוֹת מִצְטַבְּרִים, רִבִּיּוֹת,/ פִּגּוּרִים."  ("המעקלים", עִיר וּבֶהָלוֹת, 2011, עמ' 13).

 

המושג שירה אזרחית כאן הוא המשך ופיתוח מקומיים של המונח שטבע אדוארד מנדלסון במחקרו על שירת ויסטן יו אודן.  (1981, Early Auden). הוא הציע לראות במסורת השירה המערבית מנעד פואטי אשר בקצותיו שתי קטגוריות: נבואית ואזרחית. המשורר־נביא איננו רואה לנגד עיניו אדם אחר המאזין לו; הנמען עשוי להיות אלוהים, ייצוגיו, המין האנושי, הוא עצמו או ייצוג של עצמו. לעומתו, המשורר האזרחי רואה לנגד עיניו זולת וקהל מאזינים ממשיים ותופס את עצמו כנציג החברה והמדינה (וגם של עצמו), אך לא כנציג האל עלי אדמות.

 

בעקבות מנדלסון הציע סטיב דלשאמפּ במחקרו על שירת גָּאוִין יוּאַרְט (2002 ,Civil Humor), ששירה אזרחית מקבילה לשירה קלה; כלומר, שירה תקשורתית, קצרה ובדרך כלל הומוריסטית. אוסיף לאבחנתו שנטייה לתקשורתיות מקורה גם בשאיפה האוונגרדית של שירה אזרחית לעודד שינוי ממשי או תודעתי ומכאן עליה להיות מובנת להמונים. תכונה זו מאומצת מרטוריקה פוליטית, אשר קריאתה לפעולה בעולם מחייבת לרמת בהירות גבוהה. ועוד, שירה אזרחית נדרשת להומור משום שהאזרחי עלול להיות יבשושי בלי פרפורמנס פרודי או אירוניה, ולהחמיץ את קהלו. מכאן, הנטייה של השירה האזרחית לפואטיקה קלה, לשירה בגובה העיניים, תואמת חזון של שותפות רחבה בחברה האזרחית.

 

אזרח סוג ב'

 

הַפְּרַקְלִיט רוֹדֵף מָמוֹן

הַשּׁוֹפֵט דּוֹרֵשׁ שַׁלְמוֹן.

סֶקְסְטוּס, אֵין פֹּה מַה לַחְשֹׁב

תְּשַׁלֵּם כְּבָר אֶת הַחוֹב!

(מרקוס ולריוס מרטיאליס, נוסח עברי: רונן סוניס; מאה שירים, 2002, עמ' 35)

 

לכאורה, נדמה שהאזרחי הוא אפרורי וביורוקרטי, ושממילא שירה אזרחית עלולה להיות חפה מקסם, זוהר ושגב, אלא שכישוף נמצא בכל ובעין המתבונן. דוגמה של יצירת מופת אזרחית מספרות העולם ומז'אנר אחר, שיש בה מהכישוף, ממחישה זאת: המשפט של קפקא, שראה אור ב־1925, הוא פרוזה אזרחית. כלומר, העיסוק המצומצם באזרחי הוא לכאורה אימננטי לשירה, אלא שלמעשה זהו גם ביטוי לעמדה ספרותית נרכשת ואף פוליטית. לדוגמה, דרישתו של אפלטון ב-רפובליקה שהמשורר לא יהיה חלק מהפוליס האידיאלית, כי הוא מפיץ בדיות ומשחית את הנוער, כנראה העניקה משנה תוקף לגישה הלירית המסורתית. נוסף על כך, היא הכשירה את הקרקע לאזרחותו הכפולה של המשורר, כלומר לשתי נאמנויות: לפוליס ולרפובליקה הספרותית. אומנם, הדרישה לסילוקו של המשורר מהפוליס, ממוקד הפעילות האזרחית, נבעה מהיקש פילוסופי מורכב, אולם בפועל התוצאה היא פוליטית ולעיתויה ההיסטורי יש משמעות. אפלטון טען שציור ופיסול הן טֶכְנֶה, כלומר מיומנויות יצירתיות (אז לא הייתה קיימת המילה אומנות), כי הן מימטיות ולכן יש בהן אמת. לעומתן, השירה יוצרת בדיה ולכן היא משחיתה את הצעירים. כזכור, מושג האזרחות מקורו בפוליס היוונית ומכאן התביעה לשלילת אזרחותו של המשורר נצרבה בתודעה הפוליטית הקדומה כמו סוג של גֵּן.

 

למרות עמדתו הנוקשה והמדירה של אפלטון, החברה השמרנית בדרך כלל נענתה לה באופן סמוי ועקיף באמצעות דחיקת המשורר והשירה לשוליים החברתיים והכלכליים, מה שתרם לשימור היחס המרוחק כלפי שירה אזרחית. דחיקה זו סייעה לנטרל מראש את כוחה הביקורתי של השירה ולהצדיק פגיעה במשאביה. ועוד, החברה השליכה מגישתו של אפלטון על אופיו של המשורר. היא זיהתה בו סנטימנט אנטי־אזרחי, אולי אנרכיסטי, של "עכבר ברים" בטלן המבקש להשתחרר מחובות אזרחיים כדי שיוכל להתמסר לקריאה, להתבוננות ומעת לעת לכתיבת שיר; יצירתו השירית מעניקה לו לכאורה צידוק רוחני לברוח מהתמודדות עם אתגרי הקיום היומיומי. זה מפתיע שעל אף העוול הפנים המשורר את הדיכוי, אימץ את הגלייתו מרצון ונותר בשולי החברה (דנתי בנושא זה באריכות במאמרי "סאדו מאזו פואטי, יחסי הייצור בשוק השירה הישראלית", פופואטיקה 1, 2020), מה שרק העמיק וביסס את העמדה המסורתית ביחס לשירה אזרחית.

 

אם כן, יש סיבות פוליטיות שבעטיין השירה ביכרה פרפרים על פני לבלרים וייצרה מעט שירה אזרחית, אך כל זאת עד להתפתחות מעמד האזרח במדינת הלאום החל מן המאה ה־19, אשר הרחיבה את זכויות היסוד של האזרח. לכן, עם היווצרות התנאים הפוליטיים והחברתיים, חלה האצה בפיתוחו של אני שירי אזרחי. התפתחות זו היא אף אחת הסיבות לתמורה מגדרית בשירה האזרחית. רוב השירה האזרחית נכתבה בידי גברים, אלא שאנו נמצאים עתה בצומת של שינוי סוציולוגי, כאשר יש עלייה משמעותית בשיעור השירה האזרחית שנכתבת על ידי נשים.

 

 

אזרח ותיק: מבשרי השירה האזרחית הישראלית

"אֶזְרָחִים, לֹא לִפֹּל בָּרוּחַ!

אִם הַשֶּׁפַע פָּנָה, נִכְבְּשֶׁנּוּ שֵׁנִית!

לַנּוּ יֵשׁ עוֹד צָבָא מְהֻדָּר וּבָטוּחַ –

הוֹצִיאוּ אוֹתוֹ לֶחֲזִית! […]

וְאַתָּה עַל עֵינֵיךָ, אֲחִי, אַל תָּחוּס!

תַּבִּיט לַבָּמָה וְתָשִׂישׂ!

עַלְמוֹת שֶׁכָּאֵלּוּ – מֵאָה אָחוּז,

דָּם וְחָלָב וְעָסִיס!"

 

(נתן אלתרמן, "תערוכת אופנה", רגעים א, 1974, עמ' 212)

 

משוררי השכלה עבריים כתבו שירה אזרחית בארצות מוצאם והיו למבשריה המודרניים. כזכור, חלק מרכזי ממטרות תנועת ההשכלה במאות ה־18–19 היה חידוש השימוש בעברית לצרכים יומיומיים ואזרחיים. לכן השיר האזרחי שימש כשלוחה ספרותית של תחיית העברית. אומנם, היקפה של שירת ההשכלה האזרחית היה מצומצם משום שהמרחב האזרחי שבו חיו לא היה לאומי, יהודי ועברי, אך היא הייתה גורם לשוני אסתטי, תרבותי ורוחני מכונן בראשית עיצוב הזהות ישראלית.

 

לדוגמה, השיר ההומוריסטי "על המאספים והעיתונים" מאת מרדכי יצחק עדלמן (1850– שנת פטירה לא ידועה): "'הַמְּאַסֵּף' – נֶאֱסַף,/ 'בִּכּוּרֵי הָעִתִּים' – בֶּעָפָר נְחִתִּים/ 'כֶּרֶם חֶמֶד' – לֹא הֶחֱזִיק מַעֲמָד/ 'הַכּוֹכָבִים' – הָלְכוּ בֶּעָבִים" (שירת ההשכלה העברית, 2020, עמ' 624). זו פואמה קטלוגית של 70 שמות עיתונים וכתבי עת עבריים. אומנם, כל עיתון וכתב עת זוכה להתייחסות סאטירית המבוססת על מדרש שם פרודי המעיד על פגמיהם או סגירתם, אך זהו שיר אהבה לתעשיית הדפוס העברית החלוצית וביטוי לחזון של שפה ושירה עבריות ואזרחיות.

 

הקמת התנועה הציונית העניקה תנופה גדולה למהפכת השירה האזרחית. המשורר הישראלי הגדול והראשון שלה היה נתן אלתרמן. מפעל רגעים והטור השביעי הוא קורפוס אדיר ממדים, מגוון ופורץ דרך של שירה אזרחית עברית וישראלית. הוא כתב שירה זו לאורך כל שנות יצירתו והיא תרמה רבות לעיצוב אתוס אזרחי בכלל ושל שירה אזרחית בפרט.

 

כבר בשנות ה־30 הוא תיאר את התפתחות התרבות האזרחית העברית באמצעות שירים פרודיים, סאטיריים, אקטואליים ופופואטיים הנפרסים על פני תחומי חיים רבים, מקוריים ובהיקף עצום: פרסומות, שלטים, קולנוע, כדורגל, פוליטיקה ועוד. אלתרמן זיהה רק באופן חלקי את כוחה התרבותי המכונן של שירת הטורים בעיצוב התרבות האזרחית ולכן גם לא החשיב אותה כמשמעותית כמו את שירתו הקנונית. הוא ראה בה נחותה וזולה יחסית, בין השאר גם משום שכנראה ראה בפובליציסטיות שלה ערך נעלה לספרותיות שלה. עם זאת, דווקא השירה הקלה והאזרחית של שירי הטורים הייתה בסיס רחב להמשכיותה של שירת אלתרמן בשירת דור המדינה משום שהנחילה ערכים ופרקטיקות של אזרחאות.

 

לדוגמה, השיר הקרנבלי והשיווקי של אלתרמן לעיל מ־1935 מדרבן את האזרחים לצאת ולחזות בתצוגת אופנה, כנראה בעיר הצעירה תל אביב. בראשית ימי היישוב היה ערך ציוני סמוי לתרבות הפופולרית הודות להיותה מזוהה כיצירת מקור של האזרחים והודות ליכולתה לטשטש הבדלים חברתיים באמצעות ערכים אוניברסליים כגון צעירוּת, זוהר, בידור וכדומה, שניחנו בפוטנציאל להתיך יחד ילידים, ותיקים ובני תפוצות שונות. לכן אפילו תערוכת אופנה זכתה לקבל ממד נשגב והרואי משום שהעניקה מענה לצו השעה הלאומי: יצירת תרבות אזרחית מקומית תוצרת כחול לבן. זו הסיבה שהדובר פונה לנמעניו בקריאה ישירה רווית פאתוס כבר במילת הפתיחה: ""אֶזְרָחִים". ראוי לציין שהוא מגייסם באופן פרודי למען מטרה נעלה – כיבוש הלבוש (ראו את השדה הסמנטי המיליטריסטי כמו "צָבָא מְהֻדָּר"), כי בכל זאת יש דבר מה מגוחך בשירה מגויסת למען תערוכת אופנה; כך לפתע, בשם כינון זהות לאומית, ליהודי החדש נוצרה חובת התייצבות אזרחית בתערוכת אופנה.

 

 

אזרח צעיר: שירה אזרחית עכשווית

"אֲנִי אֶזְרַח הָעוֹלָם.

הַסְּפָרִים שֶׁאֲנִי מַזְמִין

מַגִּיעִים דֶּרֶךְ הַיָּם."

(נתן זך, "אזרח העולם", שירים שונים, 1984, עמ' 88)

 

השירה האזרחית העכשווית כוללת מגוון רחב של נושאים חדשים ועדכניים, מקומיים ואוניברסליים, שחלקם כבר הופיעו בשירת אלתרמן, אך בטורים, כלומר בשוליה, ואילו עתה מקומם בקנון של משוררי ישראל: מערכת החינוך, השכלה גבוהה, שירות בצה"ל, משטרה, תחבורה, תקשורת, בריאות, סביבה, חקלאות, תרבות, ספורט, תיירות ועוד. השירה העברית לא ידעה מעולם שפע נושאי אזרחי כה גדול בשירתה הקנונית ולכן זהו עוד שלב במהפכה הספרותית האזרחית. כך למעשה, תהליכי אזרוחה של השירה העברית הפכו אותה למין פולש פואטי המבקש לנכס ולנסח שדות סמנטיים חדשים, מה שמגביר את פוטנציאל השפעתה הפוליטי, החברתי והתרבותי.

 

להלן ארבע דוגמאות מתחומים אזרחיים שונים. הן ממחישות כיצד השירה האזרחית מתנערת מהדמות הטרחנית, הפאתטית והנלעגת של האזרח המודאג וממילא את הטמעת האזרחאות, ואף את הגיוון הנושאי בשירה קנונית וצעירה: כדורגל, טקס יום הזיכרון, מהגרי עבודה ורישום מגורים.

 

חלק משירי הספורט הישראלים מתארים את הזיקה השבטית־אזרחית בין הפרט והקהילה למדינה. לדוגמה, "יִשְׂרָאֵל" לאמיר גלבע מתאר עידוד במשחקה של נבחרת ישראל בכדורגל: "כְּבָר עָמַד יוֹם מְצַפֶּה לְבוֹא לֵיל/ וּמֵרָחוֹק, מִמִּזְרָח, עָלוּ קוֹלוֹת/ אֵל – אֵל  יִשְׂ – רָ – אֵל – […] וְאֵין אֶלָּא יַעֲקֹב/ וּבְעֵינָיו הַסֻּלָּם/ נֶאֱבַק עִם הָאִישׁ/ מֵעֵבֶר לַנַּחַל/ לְיַד הַגֶּשֶׁר/ וְכָל הָעָם צוֹפִים מִסָּבִיב/ כְּבִתְמוּנַת־קְרָב עַתִּיקָה"(שירים כרך א', 1987, עמ' 346). הסיטואציה באצטדיון היא  התמודדות ספורטיבית בין שתי קבוצות אזרחים (שחקנים ואוהדים), שמדומה לקרב המיתי בין יעקב למלאך, בגלל קריאת העידוד של הקהל ("אֵל – אֵל  יִשְׂ – רָ – אֵל"). ההקשר התנ"כי מעניק למשחק ממד נשגב וגורלי, אך כך גם מגמד באופן פרודי את הפטריוטיות האזרחית ומציג אותה באור שטוח וריקני.

 

תמרה אבנר מתארת בשירה "איזיג'ט ללונדון" סיטואציה תחבורתית ותיירותית מקברית במטוס היוצא מישראל ללונדון ביום הזיכרון. כך הוא נפתח: "בְּאַחַת עֶשְׂרֵה בְּדִיּוּק כֻּלָּנוּ נֶעֱמָדִים./ עוֹמְדִים שְׁתֵּי דַּקּוֹת,/ מְבַקְשִׁים לְהַקְפִּיד עַל הַזְּמַנִּים." (שעתם היפה של המים, 2019, עמ' 32).  הנוסעים הם אזרחים טובים הנאמנים למדינה, שמבקשים לכבד בעמידת דום ממלכתית את זכר חללי מערכות ישראל, אלא שהמעמד מביך משתי סיבות: הצפירה מדומיינת והמטוס הוא של חברת תעופה אנגלית. זו הזרה של טקס מקודש, אשר מרוקנת את הפולחן מתוכנו הסמלי. היא מפרקת לחלקיו את המטען הרגשי שנושא אזרח ישראלי במטוס עד לבסיסו השרירותי – עמידת דום שקטה לשתי דקות בתאריך ובשעה מסוימים – ואגב כך מבררת שאלות של תפקיד, היאחזות, ציות ורלוונטיות אזרחיים.

 

״ארץ עיר״ ליובל פז מתאר באופן תמים לכאורה ילדים בבית הספר המשחקים בהפסקה, אלא שדרך אופי המשחק, ארץ־עיר, נחשפת דרמת חייהם המשפחתיים והאזרחיים כבנים ובנות למהגרי עבודה. השיר נפתח כך: ב"בָּהַפְסָקָה הֵם מְשַׂחֲקִים אֶרֶץ-עִיר/ אֶרֶץ בְּ־פּ' הוּא כּוֹתֵב פִילִיפִּינִים". זהותם הזרה מתגלה ברמז דרך ידע גיאוגרפי של אחד התלמידים, אשר כנראה מציין באות פ' את ארץ מוצאו – פיליפינים. סיום השיר מסגיר את המודעות הפוליטית של תלמידה לסטטוס האזרחי שלה ואף את חרדת הגירוש: "וּבְמִקְצוֹעַ בְּ־ש' הִיא לֹא מוֹצֵאת כְּלוּם/ אָז בָּרֶגַע הָאַחֲרוֹן הִיא אוֹמֶרֶת שַׂר הַפְּנִים/ אֲבָל זֶה מְאֻחָר מִדַּי כִּי מִישֶׁהוּ כְּבָר צָעַק/ סְטוֹפּ!" (תן למפלצות בשקט, 2013, עמ' 85).

 

ספרה של נעה ברקת הביתה הוא יומן מסע המתעד את חייהם של המחברת ובן זוגה במשאית נודדת. השיר הפותח והמניפסטי נפתח בהצהרה: "הַחֲתוּמָה מַטָּה מְבַקֶּשֶׁת רְשׁוּת לְהִתְגּוֹרֵר בְּמַשָּׂאִית אֲדֻמָּה/ שֶׁמִּשְׁקָלָהּ עדַ 12 טוֹן. בְּלִי כְּתֹבֶת קְבוּעָה אוֹ שֵׁם רְחוֹב/ וְשֶׁלּאֹ יִסְפְּרוּ אוֹתָהּ, לאֹ כַּחוֹל וְלאֹ כַּכּוֹכָבִים, וְאִם בִּכְלָל" ("שינוי מען אוֹן לַיְין", הביתה, 2020, עמ' 7). הדוברת תובעת את זכותה הטבעית, היהודית־בראשיתית והאזרחית לחופש ומביעה את התנגדותה ל"סימון צאן" של משרד הפנים, המכפיף אותה לרשות מקומית אחת ולרישום אוכלוסין בכלל.

 

סיכום: קול צף

אֶזְרָחִים לְאֻמִּיִּים

נַקְּדוּ אֶת הָעוֹלָם

בְּחִירִיקִים שְׂמֵחִים

(יהושע סימון, [אֶזְרָחִים לְאֻמִּיִּים], אזרחים לאומיים, 2001, עמ' 7)

 

שירה אזרחית היא השלוחה הספרותית של אזרחאות. לכן היא לרוב מחאתית וחותרת תחת תהליכי טופ־דאון שרירותיים במטרה לשמר ערכים דמוקרטיים. אופייה המתנגד מזכיר דפוס פעולה של חברה אזרחית, אשר פועלת למען האזרחים אך בדרך כלל בלי מעורבות המדינה. לעיתים, זו פעולה בלתי פורמלית כמו זו למשל, המתוארת בשירו של אלפרד כהן, "פיראטיים": "אַבָּא הֶחְלִיט שֶׁאֲנַחְנוּ צְרִיכִים כְּבָלִים/ כֻּלָּם מִתְחַבְּרִים/ וּבֶאֱמֶת כָּל הַשְּׁכוּנָה הִתְחַבְּרָה […]/ כָּל שְׁכוּנַת ו' הַחֲדָשָׁה מִסְתּוֹבֶבֶת עִם סוֹד/ כְּאִלּוּ הָיִינוּ הַכּוּר בְּדִימוֹנָה." (עמוד נוח, קתרזיס, 2021, עמ' 19). ההתארגנות של תושבי שכונה ו' בבאר שבע היא תנועת בוטום־אפ של אזרחים בפריפריה המבקשים לצרוך סרטי קולנוע דרך התחברות לחברות כבלים פיראטיות. הם מתאחדים כדי למרוד במונופול של רשות השידור ובגורמי האכיפה שמונעים מהם מסיבות עסקיות לצרוך את תרבותם שלהם – התרבות הפופולרית.

 

אני סוגר מעגל ושב לראשית דבריי, לפרקטיקה, לרגע שבו הכרתי בערכה של שירה אזרחית דרך עריכת אנתולוגיות. לדעתי, כלי מרכזי, ונכון להיום כנראה יחיד, להעלאת מודעות וקידום השירה האזרחית הוא האנתולוגיה. תפקידה הישיר או העקיף הוא למפות שירים לפי נושא, לסדרם לפי תתי־נושאים ולסמן מוטיבים חוזרים. מחקר אנתולוגי הוא פואטי־היסטורי, תָּחוּם למנעד שנים ומסייע להגדיר פואטיקות דוריות, סגנונות ושינויי אופנות. לכן האסופה היא ספר יען למחקר ספרותי ולשיעור אזרחות, אך גם מקור השראה רב שימושי וסוכן שינוי נגיש ורלוונטי, בין השאר גם הודות לתקשורתיות ולהומור האופייניים לשירה אזרחית. עם זאת, בישראל ראו אור מעט אנתולוגיות של שירה אזרחית ולכן אין הכרות עם מגוון נושאיה ועם התהליכים פואטיים־היסטוריים שלה. מכאן שדה השירה העברית – מו"לים וקוראים, עורכי אנתולוגיות וכתבי עת, חוקרים ותלמידים – לא יכול לזהות את הריבוי הנושאי כשינוי עומק אזרחי־פואטי במסורת הספרות העברית, אלא רואה בו כמובן מאליו פרי מתת – אורגני של חיים במדינה מודרנית וליברלית. במצב דברים כזה אף לא תיתכן מודעות לצורך באנתולוגיות שירה אזרחית.

 

לבסוף, שירה אזרחית היא קול צף בספרותינו וזו העת להביאה לחזית, הן משום איכותה, הן ככלי לשינוי חברתי. מכאן הכרה בצו השעה האזרחי ובאזרחאות אצל מערכות מתווכות ספרות כגון, הוצאות לאור, חינוך, אקדמיה, תקשורת ועוד, תתרום ליצירת גשר פואטי על פני מים לאומיים סוערים.