זרם הספרות הספקולטיבית מעולם לא תפס מקום מרכזי בספרות העברית. היא צעירה מעצם היותה, ודבקה מאז דור המדינה ולמעשה עד ימינו בסיפורי משפחה, שואה ופוסט־שואה וחיי מרכז ופריפריה בין ובמהלך מלחמות ישראל.
עד עכשיו. את השורות הבאות אני כותבת בזהירות מהולה בסקרנות — בימים אלו הז׳אנר עושה את צעדיו המהירים אל עבר מרכז השיח, ואולי זה בדיוק הזמן, דווקא כשהמציאות שסביב הספרות הפכה למופרעת מעבר לכל דמיון. מסקנה זו, כמו כל מסקנה על התקבלותו של ז׳אנר, כמובן אינה הרמטית. בעשור האחרון קוראי העברית זכו למבחר טרי ונאה של ספרות ספקולטיבית מעניינת שחיכתה להם בשולי המיינסטרים. ראוי לציין בהקשר זה את הסופרים שמעון אדף, אופיר טושה גפלה והגר ינאי, ומן השנה האחרונה את ״שכול וכישלון וזומבים״, רומן זוכה פרס ספיר מאת אמיר חרש ואת קובץ סיפוריה הקצרים של רינה ז׳אן ברוך ״כשמתתי חשבתי עלייך״ — וכן את עצם היוולדו של גיליון זה.
לעומת הסיפורת, מדף השירה העברית, הפונה מטבעה לקהל מצומצם יותר, לא זכה להתפתח לכדי זירה ספקולטיבית של ממש. המסורת השירית המרכזית נעה בין חריזה בעלת מטען ציוני מובהק, כפי שמתגלה ביצירתו של נתן אלתרמן, לבין עיצובו של אינדיבידואל עברי בעל זיקות אנגלו־סקסיות, כפי שמנסח נתן זך. בתוך כך, קולות נשיים מרכזיים — ובהם לאה גולדברג ודליה רביקוביץ — מעמידים במוקד כתיבה אמפתית, המבקשת לפרוט בדקות רבה את המנגנון המסתורי והמרגש הפועל בנפש האדם. עם זאת, לצד קריאה היסטוריוגרפית רווחת זו, יש להכיר גם בקיומן של מגמות דומיננטיות נוספות בשירה העברית, המיוצגות בידי משוררים כגון יונה וולך,
אמיר גלבוע ויאיר הורוביץ, שיצירתם פורצת את גבולות המסורת ומציעה שירה נועזת, ניסיונית ורדיקלית יותר באופייה.
אך בשנת 2026, כשמסובבים את הכתף להסתכל אחורה, החלוקות הללו הופכות לפחות ולפחות רלוונטיות. אך מה מתאים יותר מתקופה משברית עד לכדי ספקולציה, כדי שהשירה העברית תואיל לספר לעצמה את סיפורה מחדש?
ספרו החדש של הסופר, העורך והמו״ל עודד כרמלי, גרם לי לפקפק בחלוקה הנושאית המקובלת של התפתחות השירה העברית, שמעצם ההיסטוריה הקצרה והאינטנסיבית שלה מזמינה תמיד קריאות נגדיות. משוררים בחלל — מרוץ החלל בשירת דוד אבידן, דן פגיס, זלדה ואבות ישורון, מציג קריאה בשיריהם של ארבעת המשוררים ובהיסטוריוגרפיה האישית והספרותית שלהם, וכל זה בהקשר למפגשם עם טכנולוגיית גילוי החלל בשנות השישים והשבעים. משוררים בחלל אינו מחקר אקדמי במוצהר, אך בהחלט מתיימר לייצג מחקר אינדיבידואלי איכותי, בעל תובנות מקוריות ומחממות לב, המגובות בידע מחקרי שסופו ”ספר יפה”, כפי שמצוטט מפיו של דרור בורשטיין בתודות המקדימות את הספר.
הכותרת של הספר, עם זאת, מכלילה למדי, שכן פרט לאבידן, החשוד המיידי, שמתעסק בחלל ובכוכבי הלכת באופן קבע ביצירתו, אצל האחרים מדובר בהתבוננות נקודתית בטכנולוגי, בחדשני, בנשגב, בחללי — כאשר השואה והשלכותיה עומדת כצל ענן מעל מבט זה.
הסצנה הזכורה ביותר בספר מתארת רגע בשנת 1974, כשישב אבות ישורון על גג ביתו שברחוב ברדיצ׳סבקי 8 בתל אביב והביט על כוכב השביט שחלף מעל למדינה הקטנה. הוא סיפר על החוויה לבתו הלית ישורון בראיון לכתב העת ״חדרים״: ״בפינה […] רחוק רחוק, על יד פתח תקווה בשמיים, על יד יהודייה בשמיים, בוער איזה פרימוס״ (עמ׳ 134). כרמלי חקר ומצא כי השביט צריך להיראות ככדור קרח מלוכלך שהתחמם בדרך לשמש ופלט את הקרח בצורת גז. אך מראהו של השביט הממשי שעבר מעל לראשו של ישורון היה מאכזב למדי, מה שלא הפריע לו לעורר השראה במשורר־האסטרונום. בשיר ״האלי כוכב״ כותב ישורון: ״אֶת הָאלִי הַשָּׁבִיט לֹא רָאִיתִי / כָּל יוֹם יוֹרֵד נֵס שֶׁלֹּא רוֹאִים / אֲבָל אוֹמְרִים חֲתִיכַת גָּזוֹז מֻקְפָּא. אֵין לוֹ מַסָּה. הַשֶּׁמֶשׁ אוֹתוֹ מְמִיסָה / מִשְׁתַּלְשֵׁל אֵי שָׁם אֵין סוֹף / מִשְׁתַּלְשֵׁל בֶּחָלָל בֶּחָלָל״. כרמלי משתמש בשיחה עם הלית כדי לספק הסבר פואטי־רגשי על המקום שהתחיל בו הכול: את כוכב השביט מדמה ישורון למעין אם גדולה שבתוכה נוצרה המשפחה — שכל כולה עלתה באש המשרפות, בזמן שאבות ישורון ישב בתל אביב והתעלם ממכתביהם. מכאן נשאלת השאלה, האם המבט האסטרונומי של אבות ישורון הוא בסך הכול דימוי לכאביו האישיים ולא התבוננות ממשית על הנשגב? התשובה, על פי מחבר הספר, היא אחת. בהחלט. מכאן שכרמלי מכיר בפעולת ההתבוננות הגבוהה, הגדולה, הסטואית למעלה, כדימוי — ובכך משאיר את מסקנותיו ללא פיתוח פרשני נוסף.
עם זאת, הספר פותח לא באבות ישורון אלא בפרק על דוד אבידן: ״המשורר היחיד שלא היה צריך לשכנעו בהתמזגות הקוסמוס עם הריאליזם״
(עמ׳ 23). על פי הטענה המתרשמת, המעט גרנדיוזית, אבידן היה בין הראשונים בספרות העולם שראה בהתפתחות מדע הרקטות והטילים, דהיינו בנשק שמגיע כמו מן החלל, ״מלמעלה״, שינוי אנושי שישנה את חיי הפרט על בוריים, כמו כן את תפיסת השירה הצורנית שלו. בספרו המכונן ״הרחובות ממריאים לאט״ כותב אבידן לא על רקטות וטילים, אלא גם על השמש: ״וְנָטוּס אֶל הַשֶּׁמֶשׁ כְּמוֹ זִיקוּקִית / אֲנִי טָס בְּמָאוּנָךְ וְאַתָּה גָּבוֹהַּ / וְהָאָרֶץ יָפָה וּרְחָבָה וַאֲהוּבָה / לְפָחוֹת כְּשֶׁמַּבִּיטִים עָלֶיהָ מִן הַגֹּבַהּ״ (עמ׳ 66), וכן על הירח ועל המראות מסוגים שונים.
הפרק השני חוקר את שירי זלדה, משוררת שלעומת אבידן מעולם לא עלתה על מטוס, וכתבה בזיקה ישירה מקומית וענווה יותר לשפת התנ״ך. כרמלי מתאר את זלדה כמי שמיקמה את שיריה במעין ״זמן אלוהי״ הקיים מחוץ לחיים, וכן מחוץ לשיח הגברי של המעצמות, שהתבטא לדעתה בין היתר בניסיונות לכבוש את החלל שמעבר לכדור הארץ. בשירה ״שיכור ומסוכסך״ כתבה המשוררת באופן ישיר על לונה 1, ספינת חלל ששיגרה ברית המועצות ב־1959 והייתה אמורה לפגוע בירח, אך בגלל טעות בניווט פספסה אותו. אותו ״פספוס טכנולוגי״ משמש את המשוררת לשימת דגש על ההבדל בין גבולותיה של הפשטות האנושית ליומרת החלל המלחמתית. הרגע המעניין ביותר בפרק, השופך אור על שיריה של זלדה, נובע מההשוואה המקורית, הבלתי צפויה, שמבצע המחבר בינה לבין שירי הירח של דוד אבידן:
״אותה משימה כושלת (גורלה של לונה 1) שהציתה את דמיונו של אבידן להאניש 'ירח' סורר, שמסרב לבצע את המוטל עליו, הציתה את דמיונה של זלדה לדמיין שהמשימה הצליחה […] לא פחות מדהים הוא הדמיון בין השירים. מצד הדימוי, שני המשוררים מדמים את אקט הפגיעה לאקט של אונס: 'נחיתת־לא־אונס' אצל אבידן מול הרצון השיכור 'שכפה את עצמו על המזלות' זלדה. שני השירים אף יונקים מהדרש היהודי, אבידן משתמש באגדת ׳פגימת הלבנה׳, ואילו אצל זלדה אנו מוצאים את ש”י העולמות המובטחים לכל צדיק וצדיק לפי הגמרא. בשני המקרים מטרת ההרמזים היא לגמד את הירח הממשי ולהמעיט בקושי להגיע אליו במצבו הנוכחי, העגום״ (עמ׳ 66).
אך הפרק הנועז מכולם הוא ככל הנראה הפרק על דן פגיס, שכרמלי מקשר בו בין האירועים הקוסמונאוטיים לאירועי חייו הפרטיים והמקצועיים של פגיס, מהגילוי החוזר ונשנה של שיריו של דוד פוגל ועד לכתיבתו הרדופה על מלחמת העולם השנייה. פגיס כתב שירים רבים על מחירי השואה ועל שאלות המוסר העולות ממנה, כאשר המפורסם שבהם הוא ”בעיפרון החתום”. כרמלי מציע הצעת קריאה חדשה וחתרנית בספרו של פגיס ״גלגול״ ובשירו המוכר ״אירופה, מאוחר,״ העוסק בשנת 1939 ובפרידה מחיי ההווה האירופאים. לטענתו, פגיס מתאר בשיר את השואה כאירוע טראנס־היסטורי, ש״לא המודרניות, האירופיות או אפילו האנטישמיות אחראים לו, אלא עצם האנושיות״ (עמ׳ 98). כרמלי מנסה לקשר תובנה זו לאירועי החלל המגלמים טכנולוגיה מתקדמת שנוצרה אף היא בידי אותה אנושיות ממש, בהתבסס על כך שחלק משיריו של פגיס על השואה, נכתבו עשורים אחריה, בימי המסעות הראשונים לחלל. בכך כרמלי מצביע על הקשר המטאפורי בין ההתבוננות על החלל כסטואי וכנשגב, למבט השירי של פגיס על הגורמים למלחמה. אך החיבור בין הביוגרפיה של המשורר, להתעסקותו החוזרת ונשנית בנושא השואה, לבין אירועי החלל המתוארים, נותר בגדר אסוציאציה נרגשת־מרחפת שאינה מגובה בטענה של ממש. כמו במקרה של פגיס, גם בשלושת המקרים האחרים, ניתוחי השירים מתהדרים בהיסטוריוגרפיה עמוקה ובבקיאות יסודית ומאירת עיניים בחייהם של המשוררים, אך הם לא תמיד מצליחים לשכנע עד הסוף בטענותיהם. אך הסתייגויות אלו בטלות בשישים אל מול תעוזתו של הספר, שכל כולו נובע מאהבת השירה העברית ומאהבת ההיסטוריה שלה. מכאן שלמשוררים בחלל ערך ספרותי גדול, משום שהוא מעז לחשוב על משוררים עבריים המוכרים היטב בזירה הפרשנית באופן מחודש, מתנגד ורענן. יתרה מכך, מחקר עצמאי זה אינו עוסק רק בהתכתבות כזו או אחרת עם מיזמים ועם חלליות, וגם לא מסתפק רק בקריאה חתרנית בשירת העבר. משום שבמבט אל העתיד, משוררים בחלל מציע ״לדגום״ את פעולת ההתבוננות של המשוררים ולהשתמש בה ככלי פואטי. בעולם שבו המרחק בין גג בתל אביב לחלל החיצון מצטמצם לכדי מבט קצר, בעולם ששולח אנשים לירח בזמן שהוא שולח אחרים להשמדה ולקרב, שירה עלולה להתגלות ככלי הכרחי להבנה, לא רק של מה שקרה, אלא גם של מה שעדיין לא העזנו לדמיין.