תרבות עירונית ורוח גדולה

אין ספק כי עם הזמן הולך העולם ונעשה יותר ויותר מדיד. האם אצטרך לספק מחקרים אמפיריים, גרפים וטבלאות כדי לעגן ולהוכיח את הטענה הזאת? הבה נקווה שלא. הבה נקווה שאנו יכולים להסתפק לפי שעה באפקט המיידי שטובעת בנו הטענה הזו. טענה שאם להודות על האמת היא כמעט מובנת מאליה, ושאיננו נזקקים עבורה לסימוכין ולאישושים אמפיריים כל עוד אנו נתמכים בעזרים הפשוטים, הפרימיטיביים משהו של תודעתנו האנושית, בכליה הבלתי-אמצעיים של החישה. החישה הבלתי  אמצעית – היכולת הראשונית ההיא לעיבוד המגע הישיר בעולם לכדי ניסיון בעל מובן ופשר. היכולת להפוך את הרשמים והמראות, את נתוני החושים או את מאורעות החיים, לכדי מחשבה, רגש ומובן. ובמילים אחרות, החישה הבלתי אמצעית היא הצומת שבין גוף ונפש – המרחב שבו מתמצקים חומר המאורעות ורוח מובנם למקשת משמעות אחת. 

היש מרחב מבורך יותר מן הארכיטקטורה האלוהית־פיזיולוגית הזו? מן המבנה הסבוך של האורגניזם האנושי הממיר חומר לנפש ומובן? ובכן, נדמה כי המבנה הזה, הקדמוני, עשוי להפוך בעתיד הקרוב לחורבה – לכושר מנוון ואזוטרי שיהיה אך תזכורת לכשרי החישה העכשוויים. ככל שאתר החיים החברתיים והאישיים נודד אל המרחב הווירטואלי, והמגע הפשוט והישיר עם העולם מוחלף בתיווכן של תוכנות ניווט, תוצאות חיפוש או ניסיון חיים מתועד לעייפה ברשתות החברתיות, כך נדמה כי גם במרחב הממשי אנו מתקשים יותר ויותר, או כבר כמעט שלא מרגישים צורך, לעמוד אל מול העולם בישירות ובפתיחות ולפרש את ניסיוננו מתוך כלי החישה של נפשנו. 

אך לעת עתה עוד שמורה לנו יכולת החישה הזו, וכך אנחנו יודעים שהעולם נעשה מדיד יותר כי אנחנו נחשפים לכלי המדידה ולתוצאותיהם, אך בייחוד משום שאנו חשים באופן בלתי אמצעי במציאות החיים בעולם מדיד. אך אם אפשר להניח כי היינו מגיעים למסקנה זהה בנושא הן דרך כלי החישה הבלתי אמצעיים של תודעתנו ונפשנו והן דרך כלי המדידה האמפיריים – שהיו עשויים לספק לנו מידע באשר לעלייה בכמות המדידות, המחקרים והשאילתות היום־יומיות – הרי שבנושאים אחרים אנו עשויים לגלות פער גדול, אפילו קרע, בין מסקנותיה של החישה ובין זו של המדידה. 

מקרה אחד כזה הוא תחום התרבות. קשה לחשוב על פער דרמטי יותר בין תוצאותיה של שיטת המדידה האמפירית, המראה את העלייה הכמותית של התרבות העברית דרך המספרים המאמירים של הספרים הנדפסים מדי שנה, ובין מסקנותיה ההפוכות של החישה הבלתי אמצעית, היודעת היטב את ההתדלדלות התרבותית שבמציאות הממשית, הבלתי מדידה. יתרה מזו, במקרה של שוק הספרים העלייה הכמותית אינה אלא אחת מן הסיבות לתחושת הירידה – למועקה שנוצרת במציאות חיים של שפע דל, המקשה על התמצאות במרחב התרבותי ועל הבלחת האיכות בתוך השוק האינפלציוני. אך כיצד אנו חשים, הלכה למעשה, כי אותו שפע אינו אלא "שפע דל"? כי איכותם של ריבוא התוצרים ירודה, וכי ההצפה הזו מרדדת את המרחב התרבותי ואת כוחות היצירה? כלום נמצאו כבר הכלים לבחינת איכותם של תוצרי תרבות באורח אובייקטיבי ומדויק? או האם יש בידינו כלים למדידת האווירה התרבותית, עוצמות ההשראה או חסרונה בתקופה נתונה? גם אם היו כלים כאלו בנמצא, מובן שלא היה בהם צורך. אנו חשים בכך היטב בעצמנו – בעצם רוחנו ונפשנו, גם בלא הוכחות וסימוכין.

היחס ההפוך שבין העלייה בכמות המדידה ובין הירידה באיכות, מצד החישה, נעשה כמעט מובן מאליו בכל הנוגע לשוק הספרים העכשווי. אך מקרה נוסף, ומעט פחות ברור של יחס בלתי תואם שכזה, אנחנו עשויים למצוא גם בהגדרתה של תרבות עירונית. על פי רוב, כשאנחנו מדברים על תרבות עירונית או על אקטיביזם בתחום התרבות, תצטייר בדעתנו התרבות בתור מכלול האירועים, מקומות הבילוי והתוצרים האומנותיים שיוצרים תושבות או תושבי העיר. וכל זה כמובן נכון, זו תרבות. אך כאן, שוב, אנחנו עשויים למצוא את עצמנו באזור הקרע שבין המציאות המדידה ובין המציאות שבה אנו חשים. והלא, גם במציאות עירונית מרובת אירועים ותוצרים אנו עשויים למצוא את עצמנו חשים, אף על פי כן, בחסרונה הממשי של התרבות. ומדוע? משום שהמובן הבלתי מדיד של התרבות העירונית הוא מובן בסיסי, אורגני ומסתורי הרבה יותר מזה של התרבות בהגדרתה הכמותית, המדידה. זהו המובן שבו העיר היא אופי  – סוג של הוויה, אווירה או הלך רוח. 

וכך, אנחנו אומנם מוצאים עצמנו בתקופה של השקעה שלא הייתה כמותה מצד עיריות וגופים נוספים ביצירתם של אירועי תרבות כביכול בירושלים ובתל אביב, אלא שלמעשה, רבים מאיתנו, בנות ובני העיר, חשים בהתדלדלות הרוח העירונית ותרבותה. בעלייתה של תרבות ממומנת, הנעדרת כל ממד אורגני, הדוחקת תחתיה את אופייה של העיר ואת גילומו הטבעי בהווי העירוני, באומנות ובתרבות. אפשר אולי לספק לכך הסברים פשוטים ולטעון כי הבעיה נטועה בהפניית תקציבי העירייה בתחום התרבות כמעט אך ורק לאירועים (גנריים ונטולי קהל ככל שיהיו) משום שאירועים, כתוצר, אפשר לכמת, ובמספרם אפשר להתהדר. ובמילים אחרות, נדמה כי בכוחם של האירועים, על תכונתם הכמותית והמדידה, לפטור את המופקדים על התקציב העירוני מעומקה של שאלת התרבות. על פי הגיון שכזה, אם מולאה מכסת האירועים – כנראה שהתרבות רווה נחת. ואם מספר האירועים אף עלה – וודאי שמדובר בתקופה של פריחה תרבותית. אלא שהתקציבים הללו, המופנים ליצירת אירועים, שמכלכלים עורכי תוכן, גרפיקאים, צלמים, עורכי וידאו ושלל בעלי מקצוע (חשובים וטובים ככל שיהיו) כמעט לעולם לא מופנים אל נציגי התרבות העירונית גופם, כלומר – כלפי האומנים. כך הופכים גם האומנים עצמם לעורכי תוכן, מנחי סדנאות ומנהלי יחסי ציבור. עַם האומנים, שהיה מתהלך בעבר פעור עיניים וסחוף מחשבות בעיר, הופך לעוד בורג בתרבות הצריכה העירונית של מגוון אירועים וסדנאות. 

אך הסיבה העמוקה והערטילאית יותר לפער בין העלייה הכמותית בתרבות עירונית ובין המציאות שבה אנו חשים, היא כי בעוד שהתקציבים העירוניים מופנים לכך וכך אירועי תרבות, לא נראה כי משהו מן השפע המדומה הזה נמזג לתוך היום־יום העירוני – להלך הרוח, לדמיון או להוויה. הן התחושה של מגורים במקום שמתחוללת בו תרבות אינה רק, או בכלל, פונקציה של האירועים המתקיימים בעיר, אלא האופן שבו חיי העיר עצמם טעונים בהשראה, ברוח ודמיון. התרבות העירונית היא תולדה של התחושה העולה מהשיטוט ברחובות העיר; מן התכונה הכמוסה הרוחשת בלילות הקיץ, והופכת – בפרץ של תחושה פתאומית וחדה – לגל של התרגשות חובקת כל, אדירה. תרבות עירונית היא האופן שבו עולות מן העיר, כמעט מאליהן, סוג מסוים של דמיונות או מחשבות. אנו חשים בכך, אפוא, כרגעים של חסד או באורח יום־יומי, ובכל זאת כמעט ולא מפנים לבנו אל השאלה המסתורית, המטרידה: איך מקום מסוים הופך לתחושה, להוויה ולאופק רוחני? 

ובשאלה המסתורית הזו, כך נדמה לי, אנו מגיעים סוף סוף למובן העומק של המילה הגדושה הזו – תרבות. קרי, למובן שבו התרבות מסמנת את היחס הבסיסי והדו־כיווני שבין החומר והרוח. כי מהי תרבות עירונית אם לא האופן שבו החומר – הסביבה, המראות, הריחות, הבתים והרחובות – הופכים למחשבה ולהוויה נפשית, כלומר – לרוח. ומן הצד השני, האם התרבות העירונית איננה האופן שבו הרוח – המחשבה, היצירה, השירה, הגעגועים והדמיונות של יושבי העיר – האופן שבו הללו, בצורתם החיה, האינטנסיבית והעמוקה הופכים למשקע חומרי בעיר? לסוג של טעם לוואי שנוסף על מראה הרחובות וצמרות העצים, או לטון העילי שאפשר כמעט לשמוע מבעד לזמנים – כמנגינת נפש שמלווה את המראות? זהו, אם כן, המסתורין הגדול של העיר – של כל עיר שיש בה חומר חי ורוח חיה. 

כמי שגדלה בעיר והתהלכה בה בשנים הפתוחות ביותר של התודעה, אני יודעת כי ברחובות הומה משקע של מחשבות ונפשות – משקע של חיים בני זמנים שונים שנישאים בנתיבים חשאיים ונושבים אל תוך נפשו של בן העיר פנימה. בירושלים הייתה התחושה הזאת לא רק מלווה את היום־יום בעיר, אלא אף גוברת עליו וממלאת אותו כליל. התחושה העמומה הזו, הקוראת אותך לצאת מן הבית, ללכת ברחובות מרכז העיר. לחפש. לחוש בתו קמאי של כאוס בעליבות הבתים והחצרות, ודרכם – במבטם שחור העיניים של עידנים שוממים המצפים לגאולה. ברטט המעיק של הציפייה הזו שבה כל עני ותימהוני כמו מזהים אותך (מנין?) ומיד פונים אלייך, נואשות, בדברים ובקשות שכמו הופכים לבשורה היסטורית הבוקעת מתוך העיר, אל קרבך. וכך, את נדחפת עוד ועוד במורדות הלילה הירושלמי, שכמו נפל, שכוח ועלום, מחיקו של האלוהים. נפל והפך לבימה בתיאטרון האפלולי, הנידח, של עזובת העולם וכמיהתו. את פוסעת כדמות קדומה בהצגה המטפיזית שבברים הכמעט ריקים, הגחים מתוך האבן ונבלעים בה למחרת. את מונעת כבובת חוטים בידי האצבעות הגרומות של הקודש, והן מובילות אותך אל חצרות פנימיים שבהם הזמן, כמו מים עומדים, עומד סמיך וריחו מבאיש, מסחרר, דחוס מזיכרונות לא שלך שכמו ביקשו אותך מאז ומתמיד – לבוא. ונדמה לי כי התחושה הזו, שליוותה את שנות התבגרותי בעיר, לא הייתה נדירה כל כך או בלתי מתקבלת על הדעת. כי רבים אחרים חשו בעיר, כמוני – כיצד החומר חי ונושב לתוכם מחשבה שמישהו אחר יצק בחשאי אל תוך רחובות העיר, אל עצמותיה. כדיירת העיר אני יודעת היטב כמה מהעושר הנפשי שלי איננו במקורו שלי; כמה מתוכו נשפך אל תוך האוזניים והאישונים הפנימיים שלי מתוך זמזום הרוח שברחוב. אני יודעת היטב שמשקע הרוח של נפש העיר הוא שהפך בי ברבות השנים לניגון, לנפש, לשירה. 

והנה, מעיד גם נתן אלתרמן בשיר "הרוח עם כל אחיותיה" על משבה של הרוח בעיר, המביאה עימה "אֵיזֶה רֹחַב חָדָשׁ, אֵיזֶה כֹּחַ אֵימִים, / אֵיזוֹ יָד עַל רֹאשִׁי מִגָּבֹהַּ – –". לא רק הרוח הפיזית, המדידה, היא הרוח הזו, החולפת בעיר. אין זה רק המשב החיצוני שיסכין לתיאור המטאורולוגי. הרוח שאלתרמן חש בעיר היא גם הרוח במובנה המהותי – קרי, זוהי רוח במובנה כנפש הדברים. זו המחוללת ב"עַם הָעֵצִים הַנִּסְעָר" כרוח חיים בגוף; זו שבמשבה הסתווי מתעוררות הדרכים ונדמות לו למשורר כ"לוֹחֲשׁוֹת"; זו שנושאת אל תוך העיר, מן המקומות שעברה ונשבה בהם, הוויות מ"אֲרָצוֹת חֲדָשׁוֹת". וכיצד נגלית אותה הרוח? כיצד היא נעשית מוחשת כתנועת החיים המנפישה את מראות העיר? בוודאי שלא באמצעות כלי מדידה חיצוניים. בעזרתם יקלטו רק המאפיינים המטאורולוגיים. החישה הנפשית־חושית היא זו הקולטת את מובנה העמוק של הרוח, בראי הופעתה. דרך חישה זו חודרת הרוח פנימה אל נפשו של המשורר, המגלה אותה, את הרוח, במובנה המהותי, וכך הוא גם חש ומעיד "כִּי הַרְבֵּה מֶרְחַקִּים וְשָׁנִים אֲחֵרוֹת / מְעַטְּפִים אֶת הָעִיר בִּנְהִימָה מְאֹהֶבֶת / גַּם אוֹתִי מְמַלְאָה רַעֲדַת הַגְּדֵרוֹת, / גַּם אֲנִי עוֹד מְעַט וְאֶבְכֶּה כְּמוֹ אֶבֶן". מי שהרוח חדרה אל עומק נפשו בכוח חישת הנפש והדמיון יוכל גם לדעת את שורשה ומובנה, גם להתמלא באמצעותה בנפשות זרות: בארצות, גדרות, אבנים.

אך כיצד נחזה ונחוש במציאות הזו, הרוחשת בדברים? או, אם נשוב אל אלתרמן המביט בעירו הסעורה, כיצד זה חש האדם בשעת רוח בעיר, מעבר לגילוייה החיצוניים של התופעה, בביטוייה המהותיים, הנפשיים? כיצד זה חש "מָה כְּבֵדָה נְשִׁימַת גַּן הָעִיר הַנִּרְדָּף. / מָה זָרָה הַשָּׁעָה הָעוֹבֶרֶת"? אם הנגדנו את גילוייה של רוח העיר הנפשית לזו של התופעה המטאורולוגית "בטהרתה", אולי כדאי שנמשיך בהקבלה ושנשאל באמצעותה שאלה נוספת. אם מכשירי המדידה, הגרפים והמספרים הם הכלים המאפשרים לנו לחוש במציאות המדידה, מהם כלי החישה בעזרתם נקלטים הרשמים החושניים כ"רוח"? אין סיבה שלא לחשוב שאם ישנם כלי מדידה, כך ישנם גם כלי חישה. ואכן, כפי שבעזרת כלים מתחום הסטטיסטיקה נודעת לנו התרבות העירונית המדידה, כך בעזרת כלי החישה שמספקת לנו הלשון הפואטית נודעת לנו התרבות העירונית הרוחנית. 

כי הנה הרוח ניתכת בעיר, בצמרות ובדרכים – העיניים רואות את משבה, העור מצטמרר למגעה, ואילו הלשון הפואטית חשה בה כדימוי וכפשר. אנו קולטים לא רק את עוצמתו המדידה של המשב, כי אם את האופן שבו אותה עוצמה הופכת למאורע נפשי של מחשבה ודמיון. וככל חוש אחר, ככל שאותה רגישות פואטית פתוחה ומפותחת – כך מוחשים הדברים ביתר בהירות ופירוט בעומקם ובהווייתם הרוחנית. שכן הלשון הפואטית אינה רק כלי לתיאור, כי אם כלי ראשוני לחישה. היא איננה בגדר צורה נאה בלבד לעטר בה את מה שנגלה כשלעצמו, כי אם דרך לחוש בגוף המציאות, בנפש ההווה בדברים – שיקשה עד מאוד לקלוט בלעדיה. אפשר לדמיין כי מי שנשדדה ממנו אותה לשון פואטית, אותה עדשה בסיסית של הנפש, יראה ברוח הנושבת בעיר אך בהווייתה העירומה – בין אם נאה בין אם טורדנית – או שיחוש בהצטברות ההוויה העולמית בגופו כתחושת אי־נחת ערטילאית ונטולת פשר. ולפיכך, מוטב ראשית כול לשוב ולחשוב על הלשון הפואטית במובנה המהותי – צעד אחד לפני שיא גילומה כתוצר ספרותי – על תפקידה הקמאי בחיי התרבות, האדם והנפש. הלשון הפואטית היא הממברנה שדרכה מה שנושב קמאי אל נפשנו נקלט בצורות ובדימויים. היא האופן שנגלים אלינו מעמקיו הרוויים של העולם, דרכה אנו חשים במשקעי החיים שבערינו.  

תרבות עירונית היא קרחון, אם כן. רק חלקה הקטן והנגלה – מדיד. רוב רובה הרוחש, החשאי והמוחש הוא הוא התרבות העירונית הממשית: סך החיים העמוקים, הדחוסים והאנושיים שאנחנו חיים אל תוך הבטון, שנגלים לנו כממשות חיה, הניבטת אלינו מן העיר בעזרת הלשון הפואטית. התרבות העירונית היא סך המחשבות הדחופות, היפות והבלתי אפשריות שמצטברות כמשקע על ספי הבתים. היא הנפש הגדולה שהורישו לנו עקשני החיים המלאים והעמוקים שחיו כאן לפנינו, והיא ירושת החיים הדחוסים, החופשיים והמלאים שאנחנו עשויים להותיר ברחובות עבור דרי העיר של העתיד לבוא. אך לאחרונה נדמה כי לשון השירה שבפינו נפתחת לשווא אל מרחבים שוממים. החוש הפואטי רגיש פי כמה וכמה מן החיים שנדחסים אל קרביו. איזה מובן תמצא האוזן בדממה? ומה תועלת לחוש הפואטי במרחבי החיים המתדלדלים? במגדלים הכעורים שתוכנות הדמיה יורקות באקראי אל קו האופק, בהחלפת בתי המסחר הקטנים בתאגידים שמשתקים כל תחושה אנושית, או במרחב הדיגיטלי הפולשני שבחסותו נקטעת שוב ושוב המחשבה. הלשון הפואטית הפונה חוצה אל העיר אינה קולטת מן החיים הללו אלא שרידים קלושים. ממברנה רגישה מאין כמותה שמתמלאת במצבור בלתי לעיס של נתונים סתמיים אינה נטענת בהכרח במשמעות. וכך אפשר גם להבין את נטייתה העכשווית של לשון השירה לפנות יותר ויותר פנימה – בחישה עצמית ארס־פואטית, ובלישת הלשון עצמה כחומר גלם שעוד מותאם לרגישותה. 

אך כאמור, לא תמיד היו אלה פני הדברים. כנערה שהלכה ברחובות המשונים של ירושלים, קיבלתי את המתנה היקרה מכל – מרחבים רוויי נפש, רוויי מחשבות ועומק של חיים אנושיים דחוסים שהיו בעיר לפניי. את מרחבי החיים קיבלתי, אך לא אותם בלבד, אף את לשון השירה שנחצבה ולוטשה כעדשה בידי דורות של משוררים קיבלתי. לשון שהייתה לי כעור וכעיניים לחוש ולחזות דרכה ברוחה של העיר. חיי העיר הם חיים עמוקים וכבירים כל עוד הרחובות משוקעים בנפש קולקטיבית – תוצר עבודתם של אומנים, חושבים, חולמים, ילדים ובודדים. אך האם הנפש הזאת, הדחוסה, תמשיך ותחייה בעיר? האם חומרי העבר החיים יוותרו בה? האם נוכל להמשיך ולחוש בירושה הכבירה הזו של חיי נפש עירוניים?

את זמן ההווה, הזמן העכשווי התזזיתי והעמוס אני מרגישה כמו סחף שכמעט שאי אפשר לעמוד בו. העולם מהבהב ודוחף אותנו עוד ועוד, שוב ושוב אל הסתמיות. ככל שהזמן עובר אני חשה יותר ויותר את הקושי לעשות את מה שהיה בעבר מובן מאליו – להפיח בגוף רוח חיים, לחפור בתוכי ובסביבתי עומק נפשי שהנשמה הכבדה תוכל לזרום ולחלחל אליו, להחיל את לשון השירה על מרחבים שנפשם הרזה הולכת ומתדלדלת. ככל שתהליכי החורבן של ההתחדשות העירונית ממשיכים ומקלפים את פניה של העיר, אני מוצאת את עצמי חרדה ודואגת – שמא מה שהיה עבורי זכות מולדת ומשאב חיים יתכלה כליל ויעלם? אני חוששת שמא נתהלך כזרים  בעיר מחודשת והומוגנית שאין לחוש בה יותר במשקעי החיים שהיו בה. אני חוששת שמא המחשבה תלך ותדלדל בחסות החיים בצל החדש והגנרי ושמילות השירה יוטלו כרשת אדירת ממדים אל מצולות ריקים מדגה. 

אני  חוששת, אבל יותר מזה, אני חשה ומאמינה כי מתוך הצורך הגדול תעלה גם התרבות החיה, העמוקה. כי כעת התרבות העירונית – התרבות המחייה את החומר, המשתקעת ברחובות ונוזלת מהגולגולת אל המוח העירוני המשותף – כעת תרבות כזו חשובה יותר מאי פעם. באמצעותה נשוב למלא את מרחבי העיר בחיים שראוי לחיותם. נבקיע מחשבות חדשות שיטו את תנועת הזמן השואטת אל הגנרי. נתעקש על שימור מרחבים רוויי זיכרונות – מבנים שאינם מלוטשים ופנים שאינן מרוטשות. לא נחליף את היצירה, האימון והמלאכה בתוצרים מלאכותיים חסרי ערך; נדע כי אנו חלל הדמיון האדיר שהחיים מתנקזים אליו וממנו הם נוצרים מחדש. החיים העמוקים שנחייה כאן, המחשבות האינטנסיביות שנחשוב כאן, האהבה התובענית שנחוש כאן – כל אלה ורק אלה יהפכו יום אחד לשירת אמת, לאומנות גדולה או למחשבה גאונית שתזלוג אל תוך מוחו של מתבגר פעור עיניים שילך בירושלים או בתל אביב של שנת 2225, ובו – ברגע אחד של קשב עמוק – יפרח השיר שהטמנו ברחובות, כמו זרע. 

כן, זוהי התרבות העירונית. אנחנו קוצרים את החלומות שהטמינו בעיר בעלי הנפשות הגדולות של העבר, וזורעים באמצעות חיי הנפש שלנו את פירות היופי שלעתיד לבוא. ערינו המתקלפות מעברן, הנכבשות במכבשי הבטון, כמעט שאינן יכולות עוד להפיח מעצמן את הרוח. ולכן, אנו חיים בערים שגם דורשות מאיתנו את הדרישה הקשה והנפלאה ביותר – לחיות חיים עמוקים־עמוקים־עמוקים מאוד. חיים שמנשבים רוח ממעמקי הנפש, העבר, הזיכרונות והגעגועים; רוח שתתגלגל בין הבתים והאילנות, הלאה והלאה, אל רחובות וערי העתיד.

ואם נמצא עצמנו, בקרוב, בעיר שהוחלפו פניה המוכרים כליל, בעיר שאיננה מציגה בפנינו לא רוח ולא זיכרון, או אז תהיה עבודתנו עבודת תרבות חלוצית – לשאוב רוח מן הספרים והשירים, מן המחשבות והנשמות שהוטמנו בכתב, ולזרוע אותה בשממת הערים המנוכרות של חסידי העולם המדיד. "כִּי יָקָר לִי עוֹד עַם הָעֵצִים הַנִּסְעָר / וּמֵרוֹץ הַקּוֹלוֹת שֶׁבָּרְחוֹב הַפָּתוּחַ – –  / יְהִי לַקֵּיסָר / אֲשֶׁר לַקֵּיסָר / וְלָנוּ יִלְהַט הַתַּפּוּחַ!"