בערב שבת, אחד ביוני 2001, הרעיד פיצוץ עז את הכניסה למועדון "הדולפי" ששכן במתחם הדולפינריום הישן בתל אביב. חלקי מתכת, מסמרים וגולות ברזל התעופפו לכל עבר וניפצו את חלומותיהן של אירנה ויוליה, אניה ומריאנה, ושל עוד עשרות רבות של מבלות שנהרגו ונפצעו, רובן המכריע עולות מברית המועצות. זהו גם האירוע שמחולל את הסיפור הריאליסטי־פנטסטי רוסלקות. חלקו הראשון של הרומן מסופר מנקודת מבט ריאליסטית ורווי תאריכים וציוני מיקום מהוויה הישראלית־ביטחונית של העשורים האחרונים. ואילו בחלקו השני פורעת ברשילון את הסדר והסיפור הופך לאגדת ים משונה ופרועה, ו הקוראים נלקחים אל עבר עולם חלומי של בעלות סנפיר. על אף פראותו זהו מרחב סדור, שגם במצולות שומר על מערכת חוקים וטקסים, לצד משובות נעורים ועיסוק מוגבר באופנה ובאיפור. מאכלסות אותו חבורות נערות שקפאו בזמן בעולם על־זמני ועל־גברי. שם הן שמורות לנצח לגורלן המעגלי, מטפלות זו לזו בפצעי הפיצוץ ששלח אותן למעמקי השאול הרטוב.
הרוסלקות, בנות הים בגרסה הרוסית שלהן, כועסות, אבל גם שמחות, צוחקות ומתריסות. הן בנות נעורים שמתו בפיגוע בדולפינריום ב־2001. הרוסלקות מסרבות לקבל את מקומן כאנדרטות פורצלן תוצרת ברית המועצות. הן גם משמשות כאלטר אגו של שתי הדמויות הראשיות, חווי ומארק. מצד אחד, דמותה של חווי, ספרנית בפנסיה – ישראל הראשונה למהדרין, עם היורים ובוכים והאח השכול, ודירת הירושה בנווה צדק. מצד שני, אבל נכון יותר לצידה, מארק, סניטר שכול מבת ים שכואב מידי יום את מות בתו בפיגוע. הקשר ביניהם מתהווה לאט ובצעדים מגושמים. הם חולקים מידי יום ספסל מול הים, לרוב זוהי חווי שמדברת בשטף וחושפת כל פעם טפח אחר מחייה, ומצליחה לבטא, דווקא מול הגבר המבוגר שרחוק ממנה שנות אור סוציולוגיות, את הכאב והתסכול: "'הגוף שלי הוציא מורסות מכל מקום אפשרי'. יום יום שלפה יחד עם התרמוס, העוגיות והשמנת פרט נוסף על חייה. פרט שלפעמים לא הכירה גם היא, עד שנאמר בקול רם" (עמ' 40).
הדמות של חווי מעוצבת על פי הארכיטיפ הבוקי של אשת השלום עם הכוונות הטובות והעיוורון המובנה, בעוד מארק הוא "הרוסי" שעוד לא השתלט על היקום העברי המחוספס ולשונו תכליתית. "ביום של הפיצוץ שלחו אותנו בין בתי חולים. […] בהתחלה לא הבנו. שלחו אותנו לוולפסון ושם אמרה לנו הפקידה תגישו לאיכילוב. חשבנו שאיכילוב זה השם של הדוקטור שיעזור לנו. רצנו בכל הבית חולים וולפסון וחיפשנו דוקטור איכילוב" (עמ' 51). האב המתרוצץ והמבולבל יסיים את הלילה בחלקת זיהוי הגופות באבו כביר, וטקס החניכה האכזרי שלו יושלם כשימונה לסניטר הראשי של ראש הממשלה השרוי בקומה אריאל שרון. ראש הממשלה לשעבר הוא דמות נוכחת נפקדת ברומן. שרון משמש כדמון של חווי, האישי והלאומי, האחראי למות אחיה ב־82 ולמות השלום בשנת 2000. הוא, ומעשיו כשר ביטחון במלחמת לבנון הראשונה וכראש ממשלה בשנות האינתיפאדה השנייה, מוזכרים לא מעט במהלך הסיפור. "לאחר ההתנתקות, כאילו לא רצה לחזות בתוצאותיה, שקע שרון בתרדמת. המוח שלו נדם. הוא לא ראה את המלחמה שבאה אחר כך. מהלבנון הזאת הוא הצליח להתחמק" (עמ' 80). היותו של מארק האח הרחמן של האדם שחרץ פצעים בנפשה ובעורה של חווי מעניקה לקשר ביניהם משמעות נוספת. כל אחד מהם רואה בו משהו שונה לחלוטין: עבור האחת הוא דמון חורש מוות, ועבור השני הוא אדם חסר ישע, הזקוק לחסדו היום־יומי.
היעלמותו הפתאומית של מארק מסמנת את המעבר של הרומן לשלב הפנטזיונרי. הרמזים שנשתלו במהלכו יוצאים מכובע הקסמים ומתפזרים בחלל. חווי הגיבורה, ועימה הסיפור, מעלים במהרה כמה הילוכים. שרון והפעילות הפוליטית של חווי נזנחים, והיא נסחפת למערבולת גחמנית ומשעשעת לפרקים יחד עם הרוסלקות. חווי, הספרנית המהוגנת, הופכת לנערת השליחויות של בנות הים והיא עומדת בקשר רציף עם אשת קשר מסתורית שפוקדת עלייה בכל פעם לבצע משימה גחמנית אחרת: "היא הביאה להן ערכת לק ג'ל חדשה מחנות באלנבי, מחצלות להכנת סושי, עפרון גבות יקר להחריד, עותקים של כל העיתונים היומיים מחודש יוני 2001, אותם צילמה בבית אריאלה" (עמ' 119). קצב השליחויות מאיץ לקראת הכנתה של הסוכנת חווי למשימה הגדולה שלה "בעורף האויב": "בכל שנותיה בהפגנות, במחסומים, בסיורים ובאוהלי המחאה מעולם לא עברה חווי על החוק" (עמ' 120). אך עבור הרוסלקות, חווי מוכנה להסתכן ולגנוב מסמכי תכנון של העיירה שיעזרו להן להתכונן לסיכול תוכנית הבנייה במתחם. מה שלא הצליחו לעשות הכיבוש, ההתנחלויות והמלחמות, מצליחה לעשות חבורת הסירנות.
בישורת האחרונה של הספר מתאחדים הפנטסטי והראליסטי, והספרנית בדימוס עוזרת לחברותיה החדשות לסכל ניסיון מוניציפלי עסקי לשנות את מרחב מותן ולהפוך את המתחם הנטוש לפרויקט נדל"ני. הן מוציאות לפעול תוכנית שאפתנית שמחזירה להן את השליטה על חייהן ומונעת מכרישי הון ופקידים נכלולים לבנות במקום. מארק חוזר לחייה של חווי והם הופכים לבוני וקלייד של טיילת הדולפינריום. שאיפותיהם הכמוסות והמודחקות לחיים גדולים ומלאי משמעות מתאחדות עם רצונן של הרוסלקות לשמירה על חייהן לצד מניעת השכחה של מותן. החלק הזה, הפנטסטי והמלא באקשן, ניחן בקצב טוב, אך לעיתים מתפזר ולא הדוק.
האירוניה והשעשוע נוכחים גם בחלקים הריאליסטיים, אך במקביל להאצת מהלך העלילה מגבירה ברשילון את השימוש בהומור. לעיתים הוא חביב ועובד, ולפרקים, כמו הגיבורה חווי, הוא בוקי ומתאמץ: "ועדת טפפ"ו – טיפוח פנים וגוף הוקמה יחסית בשלב מאוחר שהבינו שגם בנות ים הגרות מתחת לפני הים זקוקות לחיזוק תמידי של המראה. יוליה ג' שהייתה ממוצא חצי קווקזי, נדחפה שנה אחר שנה לעמוד בראש הוועדה. היא אמנם מחתה שמדובר בהסללה אבל קיבלה את הדין וביצעה את עבודתה כראוי" (עמק 138). בניגוד לשימוש המשעשע שהרוסלקות עושות בחווי, הניסיון לשלב ביטויים כפויים כמו הסללה או פירוט־היתר של הוועדות שמוקמות ו של חיי היום מגיעים על חשבון הידוק העלילה ומונעים מהרוסלקות להיות דמויות עגולות ועמוקות יותר. דמויות הגיבורים, חווי ומארק, מצליחות לברוח מייצוגים צפויים ופלקטיים של אשת שמאל ושל מהגר בעזרת הניואנסים שמכניסה ברשילון לקשר הנרקם ביניהם, בעוד שבנות הים מתוארות לפרקים כעדר צחקני. על אף כשלים אלה, הספר צולח את רוב האתגרים העלילתיים והצורניים שסיפור שאפתני שכזה מזמן. בגמר הקריאה, על אף הנושא טעון הכובד, אנו נותרים בתחושת ריחוף קלה, שמאפשרת לצאת ולו לרגע ממצולות העצב שבו כולנו שרויים.
