באחרונה, הפכתי לצרכנית בלתי נלאית של כתיבה בגוף ראשון. כחלק מפרויקט שאני עובדת עליו, מצאתי עצמי עסוקה בטקסטים המשלבים נוכחות אקטיבית של מחברם, שיש בהם מכתיבת העצמי: יומנים, ממוארים, אוטוביוגרפיות, אוטופיקשן, וסוגות נוספות, ניסיוניות יותר, המשחקות עם צורות אלו, המאתגרות אותן.
זו רק אחת הסיבות שבגינן מצאתי עניין בספרו החדש של גיש עמיתהוא אמנם נקרא, רשמית, שנות לימוד, אבל על כריכתו מודפסת גם התת־כותרת ״ממואר״. מעט אחרי שהתחלתי בקריאה כבר הבנתי שישנו פער גדול בין המילה ״ממואר״, בעזרתה בחר המחבר (או המו״ל) להגדיר את הספר, לבין הפעולה הטקסטואלית שבה נקט עמית. הספר, בעיניי, מורכב בהרבה, ואי אפשר לשייך אותו בכזו קלות לקטגוריה ספרותית מוכרת.
שנות לימוד מתעד ארבע שנים בחייו המקצועיים של מחברו. הראשונה כמורה בתיכון לילדי פליטים בדרום תל אביב, ועוד שלוש שנים כמנהל בית הספר היסודי ולדורף לחינוך אנתרופוסופי. התיעוד מורכב מפרגמנטים המתארים התרחשויות יומיומיות, החל בשיעורי ספרות, בהם הוא משוחח עם ילדי הפליטים על ספרות עברית, ועד למשברים חריפים שהוא חווה אל מול מורים או הורי תלמידים בשנותיו כמנהל. מעט מחייו הפרטיים מחלחלים לסיפור אף הם: קשיים עם אשתו המובילים לפרידה ולעזיבת הבית.
עד לזמן פרסום רשימה זו, זכה שנות לימוד למספר ביקורות נוספות, שעיקרן עוסק בעמדתו המוסרית של הספר, במראה שהוא מציב אל מול מערכת החינוך והפערים הבלתי נתפסים בחברה. בעיתון ״הארץ״ למשל, התפרסמה ביקורת מאת כתב החינוך של העיתון, ולא מאת אחד ממבקרי הספרות שלו. אין לי מה להוסיף לדיון זה, שהספר עורר, על אודות החינוך בארץ. כן מעניין אותי לחשוב על האופן שבו הוא ממקם את עצמו בשיח הספרותי.
להגדרה ממואר ישנן משמעויות בעולם הספרות העכשווי. למשל, על מדף הספרים, בו הספר מוצג כשייך לאחת הסוגות המדוברות של הרגע. בין היתר, פורסמה באחרונה ב״הארץ״ רשימה של עמרי הרצוג על גל הממוארים השוטף את החנויות, וספרו של עמית הוזכר בה בקצרה לצד ממוארים מאת דורי מנור וכותבים נוספים, וכן יצא גיליון של ״מאזניים״ שהוקדש לממוארים. מבחינה זו, מדובר בכותרת מעט מחשידה. האין זו עשויה להיות אסטרטגיית שיווק, ולו המעודנת ביותר, המיידעת קוראים פוטנציאליים כי ספר זה משתייך לז'אנר ספרותי הנכון לרוח הזמן?
שנות לימוד איננו ממואר, לא לפי ההגדרה המקורית של המונח. המילה ממואר נגזרת מלטינית: memoria, זיכרון, ומתארת טקסט המתמקד בזיכרונותיו של המחבר, בין אם אלו נוגעים לחיים שלמים או לרגע נתון בזמן. ספרו של עמית אינו טקסט הנזכר בעבר, אלא כזה המתאר את ההווה. המחבר לא כותב את קורותיו שבדיעבד, הוא לא מספר לנו על היזכרות בדברים שהיו. עיקרו של הטקסט – ככל שאנחנו יודעים, כשם שהוא מוצג בפנינו – נכתב בזמן הווה, In medias res. האירועים המתוארים בספר נפרשים בפנינו באופן כרונולוגי, לפי סדר התרחשותם ובזמן ההתרחשות שלהם. מאפיין סגנוני נוסף של הטקסט הוא היותו פרגמנטרי: הספר כולו כתוב כקטעים קצרים שביניהם מרווחים המסמנים מעברי זמן. הוא נקרא כיומן שהוחסרו ממנו התאריכים. שני מאפיינים אלו, לשון ההווה והחלוקה למקטעים, ללא ספק מעלים על הדעת יומן יותר מאשר ממואר. מעבר לכך, היות שהוא עוסק בעיקרו בחייו המקצועיים של עמית, משמש הספר מעין יומן שדה שמטרתו לתעד את היומיום בשדה המחקר של הכותב.
אלא שגם ״יומן שדה״ או ״יומן מחקרי״ אינן הגדרות המניחות לגמרי את הדעת. אולי – אם לשאול מונח מתחום מדעי החברה – עמית כותב מעין אוטו־אתנוגרפיה, יצירה שבה החוקר משתמש בהתבוננות עצמית וניסיון אישי כדרך לחבר את סיפורו עם זה של מושאי מחקרו. כיוון שעמית משלב בכתיבתו גם את עמדתו האישית והנפשית, הוא למעשה יוצק את עצמו לתוך שדה המחקר שלו. כך למשל, בסצנה יפה מאוד שבה מתאר עמית כיצד הוא נוטה להתבלבל בין שמות התלמידים בבית הספר לילדי פליטים. ״בתוך הגיהינום של הימים האחרונים״, הוא מספר, ״- בחג הייתה אצלנו אימי, ונועה ואני נאלצנו להעמיד פני חולים, אף שלאמיתו של דבר אנחנו על סיפה של פרידה – אני משתדל ללמוד את שמות הילדים בעזרת הדפים שהכנתי לי, המדמים את סדר הישיבה בכיתה״, (עמ׳ 11). על ידי ערבוב בין התחומים, הלא קשורים לכאורה, עמית מדגים שני דברים. הראשון, כיצד חייו הפרטיים מחלחלים לחיי הכיתה ולהיפך. השני, את הבחירה שלו, ככותב, לתת לדברים להתערבב גם על הנייר, לאפשר לסוגות (מחקר, יומן, ממואר) לזלוג זו אל זו.
את שנותיו כמנהל בבית הספר ולדורף מתאר עמית כסדרה של מאבקים קטנים אך מתישים. הוא מספר על בעיות סמכות מול המורים, על הורים תובעניים, על אלימות בין הילדים. הוא מתקשה לקבל את האידיאולוגיה האנתרופוסופית, שאותה הוא רואה כסוג של דת אוטופיסטית, ובעיקר את הפריבילגיה שבית הספר ותלמידיו נהנים ממנה. גישתו הביקורתית של עמית כלפי החינוך האנתרופוסופי שבה ועולה, וכך גם הקונפליקט שלו בין הצורך לעשות את עבודתו נאמנה לבין התחושה שהוא מעין נטע זר במערכת.
הוא כותב: ״בסופו של דבר אני מרגיש חלש מאוד, כאילו הופקרתי לנפשי; בפעם הראשונה אני מהרהר באפשרות לעזוב את בית הספר […] הייתי רוצה להתייחס גם לימים הללו במידה של שוויון נפש, בריחוק שיש בו גם התבוננות סקרנית, ולא רק מעורבות עמוקה, נסערת״, (עמ׳ 81). כשם שעמית מאמץ בקלות את האי־הפרדה בין חיי הבית וחיי העבודה, כך הוא נלחם, במקרים אחרים, ברגשותיו, באגו שלו, באופן שבו העצמי מבקש את קדמת הבמה, אפילו על חשבון התפקוד המקצועי. המלחמה הזו מקבלת ביטוי בטקסט, שבו, כך נדמה, העצמי ניצח. משלב מסוים, האגו, הרגש והחוויה האישית, מלווים כמעט כל תיעוד, כמעט כל דיווח.
כפי שציינתי, בהקשר של ריבוי הממוארים, כתיבת העצמי מעסיקה סופרים רבים בעת הזו. אחד המופעים המעניינים של התופעה הוא ממוארים שבהם חיי המחבר אינם הנושא המרכזי של הספר. אני חושבת על ספריהם של עמנואל קארר ולורן בינה, המציעים קריאה יומנית־אישית באירועים היסטוריים, כמו ראשיתה של הנצרות (המלכות לקארר) או ההתנקשות באחד מאנשי הצמרת הנאצית בעיצומה של המלחמה (למוח של הימלר קוראים היידריך לבינה). קארר ובינה בחרו לקחת נושאים שבאופן מסורתי נכתבו בצורת מחקרים היסטוריים יבשים או רומנים היסטוריים, ושזרו בהם את חייהם הפרטיים. בינה, למשל, משתף את קוראיו בהתלבטויות על אודות הכתיבה עצמה; הוא מספר על השיחות שהיו לו עם בת זוגו בנוגע לדרך האידיאלית להציג דמות מסוימת; הוא כותב פסקה, ובזו שאחריה מתייסר בנוגע לאמינות של פרט כלשהו. זהו מהלך אידיאולוגי מובהק שמבהיר כי כתיבה, מעצם טבעה, אינה יכולה לטעון לאובייקטיביות, וכי חתירה אל האמת כרוכה גם בחשיפת המנגנון.
לעומת הדוגמה המוזכרת לעיל, במקרה של שנות לימוד עמית הוא חלק מהסיפור עצמו, ועדיין: הוא אינו הנושא של הספר, הוא אינו המסר שלו. הוא המתווך בין סיפור גדול יותר לבין הקוראים, והוא בוחר להשתמש בעצמו כטכניקה ספרותית. כשם שהכותרת ״ממואר״ היא הזמנה עבור הקורא להרים את הספר בחנות הספרים, כך הכתיבה האישית היא הזמנה לצלול לטקסט שאינו נעזר בטכניקות מסורתיות יותר כמו עלילה או מתח. שנות לימוד הוא ספר שנכתב כדי לומר דבר מה על מערכת החינוך בישראל, כדי לספר את הסיפור שלה, של התלמידים, המורים, ההורים וההנהלה. הוא מסמך ביקורתי חשוב עבור כל מי שיש לו עניין בחינוך בארץ. הכתיבה של עמית בגוף ראשון, הפורמט היומני, השימוש באוטופיקשן, הכותרת ״ממואר״, כל אלה פועלים כדרך לומר שאין זה מסמך אובייקטיבי. שהדרך היחידה לדבר על נושאים אלו אינה מן החוץ, אלא מן הפנים.
בתום הקריאה תהיתי לגבי התגובות שהספר עתיד לעורר, במיוחד בקהילת המורים וההורים של החינוך האנתרופוסופי. חשבתי על סצנה המתוארת בספר: לאחר ישיבת מורים, עמית מספר שאחת המורות שם מוטרדת מהעובדה שנרשם פרוטוקול לפגישה. החשיבות של התקרית, במסגרת הסיפור, היא הדגשת חוסר האמון השורר במערכת החינוך, התחושה שמה שנאמר ישמש נגד הדובר. אבל הרי הספר כולו יכול להיקרא כפרוטוקול שכזה. הוא מלא בשיחות פרטיות עם תלמידים ומורים, בחילופי מיילים והודעות, וברגעים אינטימיים של התפרצויות זעם ועלבונות. עמית מצטרף כאן למסורת של ״הסופר המלשן״ – עליה נמנים סופרים כמו פיליפ רות וסלמן רושדי – החושף ברבים דברים שכביכול אסור לכתוב עליהם, ובתמורה זוכה להיענש על ידי הקהילה שלו.
