עטיפה ואידיאולוגיה
התבוננות מעמיקה בעטיפות ספרים במיטבן מגלה שהן עדוּת חזותית לתפיסות תרבותיות ולערכים פואטיים. עטיפות הן לא רק אריזה שיווקית של ישות טקסטואלית, הן נושאות מטען רעיוני לא פחות מאשר עיצובי.
הוצאת אינסל (Insel Verlag) הגרמנית, והוצאת פינגווין (Penguin Books) האנגלית, כל אחת בדרכה, עיצבו את הישות והדימוי הפיזיים המודרניים של "טקסט קלאסי", והניחו את התשתית החזותית והאתית להוצאות ישראליות שהתמסרו למשימה דומה, וביניהן "ספריית תרמיל" של הוצאת משרד הבטחון, "ספריה לעם" ו"קלאסי כיס" של עם עובד ולאחרונה "סדרת הקולאז'ים" ו"הסדרה הקלאסית" של בלימה. בין ההוצאה הראשונה לאחרונה נפרשת תנועה עמוקה של טעם, נוכחות ורגישות לצורה. שושלת של קלאס ושל קלאסיקה.
הוצאת אינסל, שנוסדה ב־1901 בלייפציג, פעלה מתוך השקפת עולם אסתטית־רוחנית. כל ספר יצא כסוג של קמע — שילוב של תוכן נבחר בעטיפה מוקפדת. הספרים לא רק ייצגו את רוח התרבות, אלא כוננו אותה מחדש דרך הדפוס, דרך הנייר, דרך האלגנטיות של הכריכה. אינסל שימשה מוקד לא רק להוצאה של כתבי מופת אירופיים, אלא גם כדגם צורני־אסתטי שבו הפך הספר לחפץ אומנותי שלם. ב־1912 החלו באינסל להוציא את הסדרה "ספריית אינסל" (ספריית האי, Insel-Bücherei) שכריכות הנייר הצבעוניות שלה כללו מוטיב חוזר (כפאטרן או כטאפט) בהשראת אמנות דקורטיבית או טקסטיל מסורתי. העטיפות היו מהודרות בפשטותן. הספרים במידתם הצנועה, בכריכה קשה של קרטון דק, מעוטרים בניירות הדקורטיביים, ובתווית הכותרת המודבקת על השער — שידרו תחושה של אינטימיות. כל כותר נשא אישיות משלו במסגרת מאחדת שהעניקה לסדרה זהות שאין לטעות בה. עד 1939 כבר יצאו כ־500 כותרים בספרייה זו.
עטיפות הספרים של "ספריית אינסל" הן מהאהובות עליי בספרייתי, והן אלה שנתנו לי את ההשראה לעיצוב העטיפה של ספרי "אני דוברת שבע שפות וכולן עברית", שיצא בסוף 2021.
פינגווין הבריטית, שנוסדה ב־1935, חידשה את הרוח הזו אך הפכה אותה עממית. הרעיון היה פשוט ומהפכני: ספרות בכריכה רכה (paperback) שתישאר נאמנה לערכי המופת התרבותי. פינגווין הנגישה את הקלאסיקה לציבור רחב תוך כדי שמירה על קוד עיצובי אחיד, טיפוגרפיה מודרנית ונקייה, ובעיקר — מידה קבועה של הספרים שהפכה לחלק מן הזיכרון החושי של הקורא הבריטי. הטיפוגרף והמעצב הגרמני־שוויצרי יאן טשיכהולד, שהצטרף ב־1939 לפינגווין, הוביל את סגנון העיצוב של ההוצאה, וכשפינגווין השיקה באותה שנה את סדרת "קינג פינגווין" (King Penguin) שלה, ההומאז' לאינסל היה ברור. מה שהשתנה שיקף שינויים בטכנולוגיית הדפס: כריכות רכות במקום קשות ותווית מעוצבת בדפוס ולא מודבקת לעטיפה. בשונה מאינסל, האידיאולוגיה של פינגווין לא הייתה הנגשה אנינה, אלא הנגשה המונית. פינגווין צמחה מתוך צורך חברתי־דמוקרטי להנגיש את התרבות לקהלים רחבים. אבל שתיהן חלקו מטרה משותפת: תיווך תרבות, ושתיהן סללו את הדרך לסדרות ספרי הכיס של המאה ה־20.
המו"לות הישראלית והמשך המסורת, על פי "עם עובד" ו"בלימה"
הוצאת עם עובד הישראלית הושפעה במובהק מפינגווין. העיצוב ב־20 השנים הראשונות של "ספריה לעם" (שלהי שנות החמישים עד שנות השבעים) ממש שואב את עקרונות העיצוב של פינגווין (כשם ששאבה ממנו "ספריית ילקוט" ש"ספריה לעם" המשיכה את הקו העיצובי שלה). וכאשר במחצית שנות התשעים השיקה עם עובד את סדרת "קלאסי כיס" בעריכתה של בתיה גור, זה היה המשך ישיר לאותה שאיפה: להביא לקורא העברי את ספרות המופת בצורה נגישה ומכובדת. גור עשתה בכך מחווה לא רק לספרות אלא גם לקוראים בכלל, ואולי אף לתלמידיה הקוראים, שמבקשים לקרוא ספרות באוטובוס, על ספסל ציבורי, בבית. הפורמט הקומפקטי של "קלאסי כיס" ניכר כהד ישיר ל"ספריית תרמיל" הישראלית (אמצע שנות השישים עד ראשית שנות התשעים. "הינשוף" של ניסים אלוני יצא ב"תרמיל" ב־75' ושוב ב"קלאסי כיס" ב־96'. הוא אומנם יצא גם ב־81' בקיבוץ המאוחד אבל לא בפורמט שבו עוסקת רשימה זו. "אמוק" של שטפן צווייג יצא ב"תרמיל" ב־64', ב־69-' וב־74', ושוב ב"קלאסי כיס" ב־99'. ושוב בפורמט של ספר כיס בהוצאת בבל ב־2002, ועכשיו בהוצאה המחודשת ב"קלאסי כיס"). אי אפשר להניח שמהלך כמו השקת סדרת קלאסיקות בפורמט אחיד, ממותג, מהוקצע — נעשה מבלי להתכתב עם המודלים המכוננים של אינסל ופינגווין. השראה מובהקת וראויה.
אגב, שטפן צווייג נחשב להוגה שותף של הרעיון מאחורי הוצאת אינסל. מעניין ש"אמוק", שפורסם ב־1922 בהוצאת אינסל, תורגם לראשונה לאנגלית ב־1931 ב"הוצאת ויקינג" הניו־יורקית (נוסדה 1925), והלוגו של ויקינג, בהשראת הלוגו של אינסל הוא כלי שיט עם מפרש. וכך גם הלוגו של הוצאת תרשיש העברית (נוסדה ב־1939). גם הלוגו של פינגווין (1935) מושפע מלוגו של הוצאה גרמנית אחרת, אלבטרוס (נוסדה ב־1932).
הוצאת בלימה הצעירה והעצמאית (נוסדה ב־2022), הלכה צעד נוסף אל עבר עיצוב הסדרה כסימן זהות, בסדרות שלה "הסדרה הקלאסית" (מסות נצחיות מאת הוגים יהודים מראשית המאה העשרים), "סדרת הקולאז׳ים" (מסות עכשוויות פופולריות) ו"הסדרה המדעית" (מחקרים בחוכמת ישראל). המעצבת טל גרגיר עיצבה את כולן בדומה לספריית אינסל ולקינג פינגווין, והן משחזרות את העטיפה הצבעונית ששֶם הכותר מופיע בה בתוך מסגרת המעוצבת כמדבקה. עטיפות "הסדרה הקלאסית" של בלימה כולן מעוצבות כפאטרנים של פס לבן על גבי רקע שחור, על גבול הסגפנות. זו שפה עיצובית שמבקשת מן הקורא לעצור. להאט. להיכנס אל הטקסט דרך שער שמקדים לו כבוד. הספר כמובלעת. מובלעת אסתטית ופילוסופית.
היטב אני זוכרת את הרגע שבו ראיתי לראשונה עטיפה של ספר בהוצאת בלימה. תמונת העטיפה צצה על מסך המחשב כמעט באקראי, ונעצרתי. התגובה שלי הייתה מיידית: "איזה יופי, כמה חכם". ומיד תפסתי, "זה כמו של אינסל", אמרתי לעצמי, אך לא החשבתי את זה כחיקוי אלא כהתכתבות נהדרת בין הוצאה לבין המסורת שהיא שואבת ממנה. השראה שנעשתה באהבה, במקצועיות, והיא עוררה בי שמחה של ממש.
עוד על מידות הכיס. הצבע. העיצוב. המגע. הלמינציה.
את עטיפות "קלאסי כיס" של שנות התשעים עיצב עדי שטרן, היום נשיא בצלאל. 25 כותרים יצאו אז, ועטיפותיהם מובחנות זו מזו בעיקר בסטריפ בעל צבע משתנה מכותר לכותר כך שנוח לעין לזכור (הסטריפ מקיף את חציה העליון של עטיפת הספר כולה, כך שהוא ניכר גם בשדרה: קפקא ירוק. צווייג בורדו, ניסים אלוני חרדל, אדגר אלן פו שחור, וכדומה). לאחרונה ראו אור שבעה כותרים מהסדרה בהוצאה מחודשת, ואת עטיפתם עיצבה נועה אלונים־שניר.
הבחירה להוציא את "קלאסי כיס" ו"הסדרה הקלאסית" במידות קטנות ודקות היא בחירה עיצובית עקרונית. ספרים בפורמט קטן ובעיקר דק מציבים אתגר בפני עצמם: בשל עוביים המזערי הם נוטים להיעלם על המדף. אבל בכך גם טמון קסמם. לספר הדק כוח של חרישיות. הספר הדק אינו מכריז על עצמו. הוא ממתין להימצא. הוא מבקש שיפתחו אותו לא מפני שהוא מתבלט, אלא מפני שהוא לא. בכך הוא מקיים יחס ישיר עם הקורא. זו לכאורה גישה לא שיווקית, אבל אולי אני טועה. אנשים אוהבים אבני חן, ובמובן המטפורי הספרים האלו עוצבו כאבני חן, כפנינים, כקמעות.
אחד האלמנטים במהדורה המחודשת של "קלאסי כיס" וגם ב"הסדרה הקלאסית" הוא שדרה צבעונית שמובחנת מיתר העטיפה (שדרה הגולשת כפס לשער הקדמי, ובבלימה גם לשער האחורי). כל ספר מקבל צבע שדרה אחר. זהו פתרון נכון לבעיית הדקות, והוא מושפע, יש להניח, מהמסורת של פינגווין, שקבעה שיטה של שדרות צבעים לפי ז'אנר: כתום לפרוזה, ירוק למתח, כחול לביוגרפיות וכדומה. שישה ספרים של הלל צייטלין יצאו בבלימה, וכולם זכו לשדרה כתומה. שני ספרי חיים יוסף ברנר זכו לשדרה ירוקה. נכון להניח שכל הוגה יקבל סימן היכר צבעוני משלו.
בשתי הסדרות של שתי ההוצאות, בכל הכותרים, במקום קבוע בשער, על רקע הפאטרן של העטיפה — מופיעים שם הכותר ושם הסופר בתוך "ראסטר" שמעוצב כתווית או כמדבקה ישנה שהוצמדה לשער הקדמי של עטיפות הספרים הישנים. כך במקור הופיעו הכותרות אצל אינסל והיו חלק מחוויית המישוש. פינגווין, כאמור, כבר עיצבו את שמות הכותרים כחלק מהדפוס — גם כמחווה של נאמנות למקור, וגם כאחיזת עיניים.
למרות הבדלים ניכרים ביניהם, העיצוב של "קלאסי כיס"" ושל "הסדרה הקלאסית" נבחנים זה בהשוואה לזה, ובקלות אפשר לטעות ולחשוב שהם דומים יותר מאשר הם שונים. אחד מההבדלים העקרוניים, על אף שלא מיד מבחינים בו, הוא דווקא מה שנדמה כדומות העיקרית שבין שתי הסדרות: הכוונה לפאטרן הרקע שמקיף את הספרים. בעם עובד בחרו לעצב פאטרן של שחור על גבי לבן, בעוד הפאטרנים של בלימה הם לבן על גבי שחור. מבחינה חזותית וסימבולית אלה שני כיוונים שונים. באבחנה ביניהם חבויה למעשה הבנה עמוקה של שפה צורנית. הרקע השחור של בלימה מרמז על עומק, ואפשר לקרוא את הלבן שעליו כמו אור או התגלות. אפשר לחפש את ההשראה בספרים עבריים מסורתיים מהמאה ה־17, שהודפסו לרוב עם תחריטים בשחור לבן, ולחשוב שבלימה, בהיותה "הוצאה עצמאית לספרות יהודית רדיקלית" (ככתוב באתר ההוצאה), תרמוז על המקור הזה בעטיפותיה. ובכל אופן, נדמה שיש בהם רמיזה לטקסטים קבליים או מיסטיים. האותיות הקטנות של הטקסטים מצהירות שזו ספרות שמדברת בלחש. אבל, את הטעם לעיצוב המסוים של הפאטרן האורנומנטי־מבוכי של פסים לבנים דקיקים על רקע שחור מצאתי בתוך הספר "געגועים ליופי" מאת הלל צייטלין (בלימה, 2022), שהוא הספר השני שיצא בהוצאה (אבל ראשון בסדרת העיצובים המייחדים אותה). לכתיבה השופעת של צייטלין, חשבתי, יש פואטיקה של פאטרן. מניין לי הביטוי הזה? הוא עלה בדעתי תוך קריאה בספר, ונוכח מחשבה על עטיפתו. כל משפט אצל צייטלין מניב מתוכו עוד ועוד ועוד: "רוחך נתון בין קור וחום, מנוחה ותנועה, מות וחיים, נצח ורגע, גובה, שטח, עומק, תוגה וצהלה… תועה אתה ותועה ועוד לא מצאת את המנוחה אשר בקשת, עוד לא מצאת את המקום אשר בו תקפא בנקודת האפס. אוחז אתה בשולי הנצח — ונופל. נדחף אתה להיכל הדממה ומגורש משם. תועה אתה ותועה וצמאונך לא יחדל"
(מתוך "הצמאון: חזון לב", עמ' 127-126).
בהקדמה כותבים העורכים יונתן מאיר ולי ברטוב: "הצימאון מתאר את החוויות העוברות על אדם המחפש את אלוהיו בכל מיני שיטות ודעות אפשריות בעולם, ואינו יכול למצוא מנוח אף לא באחת מהן, עד שהוא שומע את קול אלוהים הדובר אליו מתוך הנשמה האלוהית שלו עצמו, והקול הזה אומר לו: 'חפש אותי!'" (עמ' 18). והאדם המחפש יוצא לתוּר בתוך מבוך.
"ריצת אמוק" של צווייג נפתח בתיאור יפיפה של שמי לילה וכוכבים: "השמים זרחו. שחורים כנגד הכוכבים שזרעו על פניהם כתמים לבנים בערבוביה, ואף על פי כן: הם זרחו; דומה היה שווילון קטיפה מכסה שם על אור אדיר, כאילו אין הכוכבים המנצנצים אלא חרכים וסדקים, שאותו זוהר בל־יתואר מפציע וקורן בעדם." (עמ' 8 בהוצאה משנת 99'). אפשר לעצב בהשראת זה פאטרן.
לפאטרן החוזר על עצמו ולפואטיקה של טקסט שופע יש אסתטיקה של הצטברות, חזרתיות, אינסופיות, צמיחה, פריון, גילוי. כל יחידה קטנה משחזרת את עצמה אך גם משתלבת בשלם מורכב יותר. החזרתיות יוצרת עומק, קצב, ולעיתים תחושה כמעט מדיטטיבית. פואטיקה שופעת כזו של צייטלין מניבה מתוכה שוב ושוב אמירות, דימויים, תובנות. טקסט שהוא מעיין נובע. ניכר בפאטרנים שעל עטיפות בלימה שהם נולדו מתוך הגות ואמצאתיות. כלומר שהן עצמאיות כמו ההוצאה שלהם. לעומתם, הפאטרנים של שחור על גבי לבן של עם עובד הם כבר פאטרנים"מוכרים" מתוך בנק פאטרנים לשירות מעצבים. אין להם איכות סימבולית או פואטית. הם מזכירים יותר פאטרן של מיתוג. ברשתות הספרים זה בהחלט יכול להיות אפקטיבי. "הסדרה הקלאסית" של בלימה גואלת כתבים עבריים מראשית המאה הקודמת. עם עובד חוזרת ומוציאה בלבוש חדש כותרים שאולי אזלו מן מדף. ואולי מציינת 20 שנה למותה של בתיה גור, עורכת הסדרה.
עם שאלת האפקטיביות עולה גם שאלת הלמינציה. מדוע בחרו עם עובד לשוב ולכסות את העטיפה בלמינציה מבריקה ולא בלמינציה מאט? התשובה, ייתכן, פשוטה: עטיפת מאט נראית נהדר באולמות תצוגה של מוזיאונים, אבל לא תופסת עין על שולחן מבצעים. איזה סיכוי יש לספר בלי ברק בין מאות ספרים אחרים? ייתכן שזו פשרה בין ספרות, תרבות ורוח לתעשיית השוק, לחנויות. באינטרנט לא מבחינים בין מבריק למאט, ושתי ההוצאות מוכרות גם דרך האתרים שלהן. בלימה, לעומת עם עובד, מוכרת בחנויות העצמאיות בלבד, שיש בהן ממד תצוגה מוזיאלי, הצבה של ספרים בחזקת ספרי אומן.
פתחנו בשאלות על המטען הרעיוני של עטיפות ונסיים עם מה שהוא הסף של הסף של כל ספר — אריזתו השקופה, זו שלכאורה אינה נושאת מטען כלל, והנה גם היא נושאת איכויות ומטענים רעיוניים וממשיים.