Please ensure Javascript is enabled for purposes of website accessibility
חדש! מרץ 2024

גליון

שבריריות החלום

טל ניצן | איך לנצח את העצב בשלושה צעדים | אפיק, 2021 | 216 עמודים

מאת: לילך קרסנטי

ניתן להצביע על שני קטבים – ומכאן גם שני סוגי סיפורים – המצויים בספר: מצד אחד, החלום, הנטייה להתכנס פנימה אל הדרך שבה אנחנו רואים את העולם מבלי להביא בחשבון תפיסות אחרות; ומצד שני, חיי הערוּת, שמאופיינים בניסיון לִפנות החוצה ולפגוש אדם אחר.

אם יש צורה ספרותית שיכולה להעביר תחושה של חלום, זה כנראה הסיפור הקצר: אנחנו שוקעים לתוכו, מתמסרים להיגיון הפנימי שלו, ואז נדרשים להקיץ ממנו – ואם הוא טוב, התחושה היא שזה תמיד מהר מדי. אם כן, במובן זה, אין טבעי מכך שהסופרת, המשוררת והמתרגמת טל ניצן תוציא ספר סיפורים קצרים, שכן החלום הוא מוטיב ונושא מרכזי גם ביצירתה השירית. אולם איך לנצח את העצב בשלושה צעדים, ספר הסיפורים הקצרים הראשון של ניצן, כמו מודע לציפייה הזו, ועל כן כבר מהסיפור הראשון הוא מתעתע בקוראיו וגורם להם לשאול – האם מדובר בחלום? אדם שמעופף בחדרו באין איש יודע – חלום או מציאות? אישה שנוסעת עם בעלה האפידמיולוג לפרויקט סודי שגורל האנושות תלוי בו – חלום? שני חיילים שמתעללים בחיילת ללא סיבה נראית לעין – סיוט?

"מעלה", הסיפור הראשון בספר, מעלה על הבמה את אחד החלומות האוניברסליים והמוכרים ביותר: החלום לעוף. מספר הסיפור מתאר בגוף ראשון כיצד למד לעוף – לא במטוס, לא עם מצנח, אלא ככה, "בידיים פרושות, באצבעות מתוחות, במבט שלוח" (עמ' 10), או בקיצור: כמו שעפים בחלום. אולם מכיוון שהסיפור מסופר בגוף ראשון, ומכיוון שבשלב זה אנחנו עוד לא יודעים לאיזה סוג סיפורים לצפות, עולה התהייה: האם אנחנו קוראים סיפור פנטסטי שבו המספר באמת עף, או סיפור ריאליסטי על חלום או פנטזיה לעוף? ובכן, אפשר לסווג את הסיפור גם כך וגם כך, והוא משחק על הציר הזה עד סופו, תוך שימוש מתוחכם במבנה הסיפור ובאופיו של המספר. מתוך כך עולה עיסוק לא רק בחלום אלא גם בגבולותיו, שכן הסיפור מזכיר לנו שמאפיין הכרחי של חלום הוא שמקיצים ממנו – כפי שעולה גם מסיפור אחר בקובץ, "ואין קץ".

מלבד שני הסיפורים הנ"ל, שעוסקים בחלומות באופן מפורש, בספר יש לא מעט סיפורים שכתובים בפואטיקת חלום – סיפורים שמתחילים מהאמצע, ומתארים סיטואציות סוריאליסטיות אך בעלות היגיון פנימי ועומק פסיכולוגי שמעוררות תחושה מוכרת וזרה בו בזמן. כך למשל ב"קבורה", תוך שבע מילים אנחנו נזרקים לתמונה הבאה: "'איפה הנעליים שלה?' שאל החתן את הכלה" (עמ' 116). זו לא סיטואציה פנטסטית כמו זו המתוארת ב"מעלה", אך הדימוי האניגמטי של כלה בלי נעליים שמופיע ללא שום הכנה, כמו גם הטון המנוכר של הסיפור, יוצרים תחושה מטרידה ואל־ביתית Uncanny)) שמשהו לא בסדר בחתונה הזו, ושולחים את הקורא־חולם לאסוף רמזים ולהתחיל לפענח. סיפורים כמו "העוזר" ו"פראג" לוקחים את האפיזודות הסוריאליסטיות צעד אחד קדימה, בתיאור אסיסטנט שחי מתחת לשולחן של הבוס שלו ("העוזר"), או מוזג שעובד בפאב בפראג וכל לילה מעביר ילדה זרה וישנה ממיטתו למיטת אחותה ("פראג"). האחרון, אגב, הוא מחווה נפלאה לקפקא, מומחה בפני עצמו לפואטיקת חלום. הסיפורים "שקיעה", "ספארי" ו"לגבעה את אשר לגבעה", לעומתם, יוצרים אווירה דיסטופית של סיוט, שבו רוע חסר פנים רודף חפים מפשע ללא שום מניע או הצדקה. בסיפורים כגון אלה הרוע המוחלט תורם לאמינות הסיוט, אך הוא עושה זאת לעיתים על חשבון היכולת של הקוראת להתחבר לסיפור.

גם אם החלומות – למעט "מעלה" – אינם נעימים, היקיצה למציאות אינה בהכרח טובה יותר. שני סיפורים בספר, "קלרה מתעוררת" ו"שישה משוררים שמאלה", נפתחים בתיאור של יקיצה מחלום: קלרה הקשישה מתעוררת אל "חור גדול נוראי פעור בקיר מולה, אמיתי להחריד" (עמ' 184), בעוד דמיאן ב"שישה משוררים שמאלה" מתעורר "אל תוך חלום אחר" (עמ' 91), שגם ממנו יאלץ להקיץ בסוף הסיפור. בשני המקרים, כמו גם ב"מעלה", היקיצה מחלום היא כואבת, שכן בכתיבתה של ניצן יקיצה לרוב אינה התפכחות, כי אם הרגע שבו קצות העולם שבנינו לעצמנו נפרמים והמציאות חודרת פנימה. יש לניצן שיר שאני אוהבת בשם "תראי", שמורכב משרשרת של "יקיצות" כאלה, ונפתח כך: "זֶה לֹא סַפְסָל יָרֹק בַּחֲדַר הַיְּלָדִים / זֶה תַּנִּין / זֶה לֹא תַּנִּין / זֶה הֶעָתִיד". השיר נפתח בתמונה אופטימית של ספסל ירוק בחדר ילדים, אולם עוד לפני שזו מתגבשת היא כבר נשללת ומתחלפת בתמונה של תנין, שבתורו נשלל על־ידי העתיד. כל שלב בשיר מתאר ניסיון חדש להרכיב את פרטי המציאות לכדי משהו קוהרנטי ובר־הבנה, וכל ניסיון כזה כבר טומן בחובו את הכישלון. כך גם בסיפורים כמו "מעלה", "לגבעה את אשר לגבעה" ו"אוריניום", הן הגיבורים והן הקוראים בונים לאורך הסיפור מסגרת של משמעות להבין דרכה את העולם, אך ברגע היקיצה, זו מתנפצת, והם נאלצים לבנות אחת אחרת, כואבת יותר, במקומה.

באופן זה, המושג "חלום" העולה מן הספר הוא רחב הרבה יותר ממה שנראה בתחילה, והוא אינו מוגבל לשעות השינה בלבד. למעשה, יותר משהספר עוסק בחלומות, הוא עוסק בשבריריות של התפיסות שלנו, וביכולת או חוסר היכולת שלנו להתעורר מהן. במרכז הסיפורים "אחרי ההופעה", "ריזוטו", "שישה משוררים שמאלה" ו"המַתנה", עומד קשר בין גבר לאישה שבו כל צד מפרש את המציאות ואת הצד השני בצורה הפוכה לחלוטין. סיפורים אלה מעוררים תחושה שגם אם הגיבורים שלהם לא חולמים, הם עדיין שקועים כה עמוק בעולמם הפרטי שהם עיוורים לאנשים שעומדים מולם (שלושה מתוכם אף מסופרים משתי נקודות מבט שונות כדי להדגיש זאת). באופן מעניין, תקשורת בין בני אדם מופיעה רק בסיפורים ה"ריאליסטיים" והלא "חלומיים" בספר, כמאפיין של חיי הערוּת ולא של החלום. כבר ב"מעלה" חיי החלום אינם עולים בקנה אחד עם חיים בחברה, שכן החלום הוא אישי, פנימי ובלתי ניתן לתרגום למילים במהותו. עבור המספר ב"מעלה", חבריו למשרד ובני משפחתו הם רק "הפרעה בדרך" למימוש תשוקתו (עמ' 10), שאותה הוא מבצע בבדידות חדרו בלבד. סיפורים כמו "רגינה", "החברה של חברתי" ו"פולשים לרגע", לעומת זאת, הם כל כולם ניסיון לתקשורת: הסיפור "רגינה" הוא דיאלוג בין אם דואגת לבנה, ו"החברה של חברתי" ו"פולשים לרגע" מתארים שיחה בין שתי חברות (אם כי בסיפור האחרון רק צד אחד בשיחה נשמע). סיפורים אלה כתובים בהתאם בשפה דיבורית מאוד, כולל ביטויי סלנג כמו "טוב שלא הגזימה" ("החברה של חברתי", עמ' 110), "תקלטי" ("פולשים לרגע", עמ' 32), ו"אל תעשי מזה סיפור" ("רגינה", עמ' 63), שמושכים את העין לעצם התקשורת המתקיימת בשפת הערוּת, השפה שאופפת את חיינו ביום־יום.

אם כך, ניתן להצביע על שני קטבים – ומכאן גם שני סוגי סיפורים – המצויים בספר: מצד אחד, החלום, הנטייה להתכנס פנימה אל הדרך שבה אנחנו רואים את העולם מבלי להביא בחשבון תפיסות אחרות; ומצד שני, חיי הערוּת, שמאופיינים בניסיון לִפנות החוצה ולפגוש אדם אחר. ניצן מפליאה ביכולתה ליצור שפה ומבנה ייחודיים לכל אחת מהקטגוריות – אניגמטיות פיוטית לסיפורי החלום; דיבוריות, הומור וישירות לסיפורי הערוּת – ועם זאת, לתת תחושה לכידה של הספר, כמכלול שחלקיו מזינים זה את זה (למעט הסיפור האחרון בספר, "אסתר", שהוא אומנם יפה בפני עצמו, אך אינו מדבר בשפה של הספר). מבין סיפורי החלום בולטים לטובה "מעלה" ו"פראג", לעומת אחרים שנראים לעיתים כדיסטופיה לשם דיסטופיה. מבין סיפורי הערוּת, "המתנה" ו"קלרה מתעוררת" מחווירים למול סיפורים נהדרים כמו "איך לנצח את העצב בשלושה צעדים" ו"פולשים לרגע", שהוא בעיניי הסיפור הטוב ביותר בספר. ההבלחה הבורחסית "חדר 211" מתאימה בטון למודעות העצמית המלווה את כל הספר ומשחקת על הגבול שבין פנטזיה למציאות בצורה אמינה ובקריצה הומוריסטית.

אם כן, כיצד מנצחים את העצב, בחלום או בְערוּת? אף כי כותרת הספר עשויה להישמע כפרודיה על ספרי עזרה עצמית, הסיפורים עצמם מתייחסים בכובד ראש לשאלה הזאת. "מעלה" נפתח בהתייחסות מפורשת להיפוכו של העצב – האושר, כשהמספר טוען שכשהוא עף הוא חש את "האושר הראשון", וכנראה היחיד, בחייו (עמ' 10). אולם סוף הסיפור, כמו גם העיסוק ביקיצה בהמשך הספר, מלמדים אותנו כי אפילו אם יש אושר בחלומות, הרי שהוא כרוך בבדידות סוליפסיסטית, ובכל מקרה הוא זמני בלבד. מנגד, גיבורות הסיפורים הריאליסטיים "אוריניום", "איך לנצח את העצב בשלושה צעדים" ו"פולשים לרגע", רומזות לנו שהדרך לנצח את העצב היא קונבנציונלית יותר, והיא כרוכה בפתיחת הנפש, גם אם לרגע, לאדם אחר; אך גם הסיפורים האלה בסופו של דבר מסתיימים בבדידות, בבגידה באמון או בהתנחמות בכלבה במקום בחֲברה האנושית שהכזיבה. אז האם אין דרך לנצח את העצב? למרות הכול, אני לא חושבת שזה המסר שעולה מהספר. תהיה התוצאה אשר תהיה, עצם החזרה העיקשת אל מחוזות החלום, מצד אחד, ואל ניסיונות התקשורת, מצד שני, משרטטת שני פתחים אפשריים לתקווה, גם אם זו תמיד נמצאת במרחק של עוד צעד.

עוד במעלה...

מסע שמאני בין תנוכים מְשֻושּים וקשקשים בשרניים

חיה פוליטית, מזדהה עם מיעוטים

חשיפה לצפון

לחזור אל השקול

כך החל סבא לכתוב

Handle with Care – קריאה ב"בן המקום" מאת חיים הזז

Yes, I Do

"תֵאַטְרוֹן הוֹוֶה מֻפְרָע"

דבר המערכת – מעלה 12

קלוז־אפ עצבני

לא לספר סיפור

בִּמקום בַּמולדת אוחזת אני בגלגולֵי עולם

צָפוּן בָּרֵךְ | צליל של נייר ישן

בין as if ל־hollow center

כשהפחד למות הוא הפחד לחיות

"אם העולם הזה נראה לכם רע, אתם צריכים לראות חלק מהאחרים"

על הכמיהה היסודית ביותר: גאולה

שה האלוהים

צָפוּן בָּרֵךְ | חובה להשוות

"אני זה הברזל. ברזל לא יכול להכות את עצמו"

"הענקתי לך את עצמותי / כדי לפסל מהן פסליך"

"הַיָּרֵחַ מְלַמֵּד תַּנָ"ךְ" – מסה על שירת זלדה

שבריריות החלום

עולם חדש מופלא

אומנות או נמות

וריאציות אנקוויסט

דיווח מתוך התרחשות

שתיקה יודעת קול

וירדו? וירדו אמיתי?

מורה נבוכים: שירה וקרינג' למהפכת החובבים בשירה העכשווית

אנטי־מחיקון: על שירי המחיקה של אלכס בן־ארי ב"מים מים"

אומרים לנו שיש סקס אחר

בטן ופצע בברך

והלבן היום לבן מאוד קצת אדום

מָגוֹל עצמי – השירה הווידויית של רון דהן

לטמון בין הצורים את חמד הצורות

צָפוּן בָּרֵךְ | השירה כצֵיד החד־פעמי

הצד החשוך של החיים

הנחתי רגל איפה שעמדה הרוח

הדרים, שחרורים וקרב בולבולים

לשון נופל על לשון

המלצת שבוע הספר – אמיר אשל

ענפים סביב האין

רומן עתידני מופרע במיוחד

להוציא חלום לאור

מזרח תיכון חדש?

מפלי מים שקפאו

צפון ברך | בפונט אהרוני

צָפוּן בָּרֵךְ | ספר הוא בית הוא עריסה

איך לכתוב תחת צל

למה לאה?

דבר המערכת – מעלה 6

0.6 אדם

צָפוּן בָּרֵךְ | נהר השירה

גם זו קריאה באודיסאה

מתוך המחברות

"עוֹד הַכֹּל יִסְתַּיֵּם / בְּכִי טוֹב / בְּכִי טוֹב / בְּכִי / בְּכִי / בְּכִי רַע"

איך תודעה נולדת מחדש

נקב־הצצה

איך לספר סיפור

מכניקת השבר

טלטול הפעמון

מות החתול ותחיית האנושיות

מים אחרים באותם הנהרות

דבר המערכת – מעלה 8

ומה אם פשוט נבטל את המפלגות? סימון וייל נגד התנועות הפוליטיות והחשיבה הסקטוריאלית

צעד בן אלפי־מילין

לקראת שירה מז׳ורית

לחייך כמו אמריקאית

המלצת שבוע הספר – יואב רייס

הזר והפרפר, המדען והסופר

תועלת לנפש אומללה ודחויה

"ואיך נעבור, ללא הגשר?"

נו, תכתבי – עידוד קצר להאטת הכתיבה

פינוק בשירה הישראלית

צָפוּן בָּרֵךְ | דמעה נופלת על מכתב לא מוחקים

צָפוּן בָּרֵךְ | שער של ספר שמתחפש לטור בעיתון

אסתטיקה של הפצע

פס האטה

להגנת הסוגה הבזויה

צָפוּן בָּרֵךְ | להתבונן במקום מבעד לזמן

כי צריך לשטוף הכל

החוש השישי

דבר המערכת – מעלה 4

לראות את הדברים באינסופיותם

הביוגרפיה הראשונה של דנטה

כיצד להפסיק לפחד ממוות, להתחיל להתאבל על המתים ולאהוב את החיים

דבר המערכת – מעלה 3

שהכל נברא בלשון

האב, הבת, ורוח הקודש

"אֵיפֹה הַצַּדִּיק שֶׁיַּחֲזִיק אֶת הָאָרֶץ"

אמנות אחת

על העיוורון

נוף עברוסי

דבר המערכת – מעלה 10

המלצת שבוע הספר – שי פורסטנברג

לאן ללכת מכאן

אנושיותי אינה שייכת לכם

מלכת הדרמה – כיצד לקבל ביקורת שלילית