גליון

שבריריות החלום

טל ניצן | איך לנצח את העצב בשלושה צעדים | אפיק, 2021 | 216 עמודים

ניתן להצביע על שני קטבים – ומכאן גם שני סוגי סיפורים – המצויים בספר: מצד אחד, החלום, הנטייה להתכנס פנימה אל הדרך שבה אנחנו רואים את העולם מבלי להביא בחשבון תפיסות אחרות; ומצד שני, חיי הערוּת, שמאופיינים בניסיון לִפנות החוצה ולפגוש אדם אחר.

אם יש צורה ספרותית שיכולה להעביר תחושה של חלום, זה כנראה הסיפור הקצר: אנחנו שוקעים לתוכו, מתמסרים להיגיון הפנימי שלו, ואז נדרשים להקיץ ממנו – ואם הוא טוב, התחושה היא שזה תמיד מהר מדי. אם כן, במובן זה, אין טבעי מכך שהסופרת, המשוררת והמתרגמת טל ניצן תוציא ספר סיפורים קצרים, שכן החלום הוא מוטיב ונושא מרכזי גם ביצירתה השירית. אולם איך לנצח את העצב בשלושה צעדים, ספר הסיפורים הקצרים הראשון של ניצן, כמו מודע לציפייה הזו, ועל כן כבר מהסיפור הראשון הוא מתעתע בקוראיו וגורם להם לשאול – האם מדובר בחלום? אדם שמעופף בחדרו באין איש יודע – חלום או מציאות? אישה שנוסעת עם בעלה האפידמיולוג לפרויקט סודי שגורל האנושות תלוי בו – חלום? שני חיילים שמתעללים בחיילת ללא סיבה נראית לעין – סיוט?

"מעלה", הסיפור הראשון בספר, מעלה על הבמה את אחד החלומות האוניברסליים והמוכרים ביותר: החלום לעוף. מספר הסיפור מתאר בגוף ראשון כיצד למד לעוף – לא במטוס, לא עם מצנח, אלא ככה, "בידיים פרושות, באצבעות מתוחות, במבט שלוח" (עמ' 10), או בקיצור: כמו שעפים בחלום. אולם מכיוון שהסיפור מסופר בגוף ראשון, ומכיוון שבשלב זה אנחנו עוד לא יודעים לאיזה סוג סיפורים לצפות, עולה התהייה: האם אנחנו קוראים סיפור פנטסטי שבו המספר באמת עף, או סיפור ריאליסטי על חלום או פנטזיה לעוף? ובכן, אפשר לסווג את הסיפור גם כך וגם כך, והוא משחק על הציר הזה עד סופו, תוך שימוש מתוחכם במבנה הסיפור ובאופיו של המספר. מתוך כך עולה עיסוק לא רק בחלום אלא גם בגבולותיו, שכן הסיפור מזכיר לנו שמאפיין הכרחי של חלום הוא שמקיצים ממנו – כפי שעולה גם מסיפור אחר בקובץ, "ואין קץ".

מלבד שני הסיפורים הנ"ל, שעוסקים בחלומות באופן מפורש, בספר יש לא מעט סיפורים שכתובים בפואטיקת חלום – סיפורים שמתחילים מהאמצע, ומתארים סיטואציות סוריאליסטיות אך בעלות היגיון פנימי ועומק פסיכולוגי שמעוררות תחושה מוכרת וזרה בו בזמן. כך למשל ב"קבורה", תוך שבע מילים אנחנו נזרקים לתמונה הבאה: "'איפה הנעליים שלה?' שאל החתן את הכלה" (עמ' 116). זו לא סיטואציה פנטסטית כמו זו המתוארת ב"מעלה", אך הדימוי האניגמטי של כלה בלי נעליים שמופיע ללא שום הכנה, כמו גם הטון המנוכר של הסיפור, יוצרים תחושה מטרידה ואל־ביתית Uncanny)) שמשהו לא בסדר בחתונה הזו, ושולחים את הקורא־חולם לאסוף רמזים ולהתחיל לפענח. סיפורים כמו "העוזר" ו"פראג" לוקחים את האפיזודות הסוריאליסטיות צעד אחד קדימה, בתיאור אסיסטנט שחי מתחת לשולחן של הבוס שלו ("העוזר"), או מוזג שעובד בפאב בפראג וכל לילה מעביר ילדה זרה וישנה ממיטתו למיטת אחותה ("פראג"). האחרון, אגב, הוא מחווה נפלאה לקפקא, מומחה בפני עצמו לפואטיקת חלום. הסיפורים "שקיעה", "ספארי" ו"לגבעה את אשר לגבעה", לעומתם, יוצרים אווירה דיסטופית של סיוט, שבו רוע חסר פנים רודף חפים מפשע ללא שום מניע או הצדקה. בסיפורים כגון אלה הרוע המוחלט תורם לאמינות הסיוט, אך הוא עושה זאת לעיתים על חשבון היכולת של הקוראת להתחבר לסיפור.

גם אם החלומות – למעט "מעלה" – אינם נעימים, היקיצה למציאות אינה בהכרח טובה יותר. שני סיפורים בספר, "קלרה מתעוררת" ו"שישה משוררים שמאלה", נפתחים בתיאור של יקיצה מחלום: קלרה הקשישה מתעוררת אל "חור גדול נוראי פעור בקיר מולה, אמיתי להחריד" (עמ' 184), בעוד דמיאן ב"שישה משוררים שמאלה" מתעורר "אל תוך חלום אחר" (עמ' 91), שגם ממנו יאלץ להקיץ בסוף הסיפור. בשני המקרים, כמו גם ב"מעלה", היקיצה מחלום היא כואבת, שכן בכתיבתה של ניצן יקיצה לרוב אינה התפכחות, כי אם הרגע שבו קצות העולם שבנינו לעצמנו נפרמים והמציאות חודרת פנימה. יש לניצן שיר שאני אוהבת בשם "תראי", שמורכב משרשרת של "יקיצות" כאלה, ונפתח כך: "זֶה לֹא סַפְסָל יָרֹק בַּחֲדַר הַיְּלָדִים / זֶה תַּנִּין / זֶה לֹא תַּנִּין / זֶה הֶעָתִיד". השיר נפתח בתמונה אופטימית של ספסל ירוק בחדר ילדים, אולם עוד לפני שזו מתגבשת היא כבר נשללת ומתחלפת בתמונה של תנין, שבתורו נשלל על־ידי העתיד. כל שלב בשיר מתאר ניסיון חדש להרכיב את פרטי המציאות לכדי משהו קוהרנטי ובר־הבנה, וכל ניסיון כזה כבר טומן בחובו את הכישלון. כך גם בסיפורים כמו "מעלה", "לגבעה את אשר לגבעה" ו"אוריניום", הן הגיבורים והן הקוראים בונים לאורך הסיפור מסגרת של משמעות להבין דרכה את העולם, אך ברגע היקיצה, זו מתנפצת, והם נאלצים לבנות אחת אחרת, כואבת יותר, במקומה.

באופן זה, המושג "חלום" העולה מן הספר הוא רחב הרבה יותר ממה שנראה בתחילה, והוא אינו מוגבל לשעות השינה בלבד. למעשה, יותר משהספר עוסק בחלומות, הוא עוסק בשבריריות של התפיסות שלנו, וביכולת או חוסר היכולת שלנו להתעורר מהן. במרכז הסיפורים "אחרי ההופעה", "ריזוטו", "שישה משוררים שמאלה" ו"המַתנה", עומד קשר בין גבר לאישה שבו כל צד מפרש את המציאות ואת הצד השני בצורה הפוכה לחלוטין. סיפורים אלה מעוררים תחושה שגם אם הגיבורים שלהם לא חולמים, הם עדיין שקועים כה עמוק בעולמם הפרטי שהם עיוורים לאנשים שעומדים מולם (שלושה מתוכם אף מסופרים משתי נקודות מבט שונות כדי להדגיש זאת). באופן מעניין, תקשורת בין בני אדם מופיעה רק בסיפורים ה"ריאליסטיים" והלא "חלומיים" בספר, כמאפיין של חיי הערוּת ולא של החלום. כבר ב"מעלה" חיי החלום אינם עולים בקנה אחד עם חיים בחברה, שכן החלום הוא אישי, פנימי ובלתי ניתן לתרגום למילים במהותו. עבור המספר ב"מעלה", חבריו למשרד ובני משפחתו הם רק "הפרעה בדרך" למימוש תשוקתו (עמ' 10), שאותה הוא מבצע בבדידות חדרו בלבד. סיפורים כמו "רגינה", "החברה של חברתי" ו"פולשים לרגע", לעומת זאת, הם כל כולם ניסיון לתקשורת: הסיפור "רגינה" הוא דיאלוג בין אם דואגת לבנה, ו"החברה של חברתי" ו"פולשים לרגע" מתארים שיחה בין שתי חברות (אם כי בסיפור האחרון רק צד אחד בשיחה נשמע). סיפורים אלה כתובים בהתאם בשפה דיבורית מאוד, כולל ביטויי סלנג כמו "טוב שלא הגזימה" ("החברה של חברתי", עמ' 110), "תקלטי" ("פולשים לרגע", עמ' 32), ו"אל תעשי מזה סיפור" ("רגינה", עמ' 63), שמושכים את העין לעצם התקשורת המתקיימת בשפת הערוּת, השפה שאופפת את חיינו ביום־יום.

אם כך, ניתן להצביע על שני קטבים – ומכאן גם שני סוגי סיפורים – המצויים בספר: מצד אחד, החלום, הנטייה להתכנס פנימה אל הדרך שבה אנחנו רואים את העולם מבלי להביא בחשבון תפיסות אחרות; ומצד שני, חיי הערוּת, שמאופיינים בניסיון לִפנות החוצה ולפגוש אדם אחר. ניצן מפליאה ביכולתה ליצור שפה ומבנה ייחודיים לכל אחת מהקטגוריות – אניגמטיות פיוטית לסיפורי החלום; דיבוריות, הומור וישירות לסיפורי הערוּת – ועם זאת, לתת תחושה לכידה של הספר, כמכלול שחלקיו מזינים זה את זה (למעט הסיפור האחרון בספר, "אסתר", שהוא אומנם יפה בפני עצמו, אך אינו מדבר בשפה של הספר). מבין סיפורי החלום בולטים לטובה "מעלה" ו"פראג", לעומת אחרים שנראים לעיתים כדיסטופיה לשם דיסטופיה. מבין סיפורי הערוּת, "המתנה" ו"קלרה מתעוררת" מחווירים למול סיפורים נהדרים כמו "איך לנצח את העצב בשלושה צעדים" ו"פולשים לרגע", שהוא בעיניי הסיפור הטוב ביותר בספר. ההבלחה הבורחסית "חדר 211" מתאימה בטון למודעות העצמית המלווה את כל הספר ומשחקת על הגבול שבין פנטזיה למציאות בצורה אמינה ובקריצה הומוריסטית.

אם כן, כיצד מנצחים את העצב, בחלום או בְערוּת? אף כי כותרת הספר עשויה להישמע כפרודיה על ספרי עזרה עצמית, הסיפורים עצמם מתייחסים בכובד ראש לשאלה הזאת. "מעלה" נפתח בהתייחסות מפורשת להיפוכו של העצב – האושר, כשהמספר טוען שכשהוא עף הוא חש את "האושר הראשון", וכנראה היחיד, בחייו (עמ' 10). אולם סוף הסיפור, כמו גם העיסוק ביקיצה בהמשך הספר, מלמדים אותנו כי אפילו אם יש אושר בחלומות, הרי שהוא כרוך בבדידות סוליפסיסטית, ובכל מקרה הוא זמני בלבד. מנגד, גיבורות הסיפורים הריאליסטיים "אוריניום", "איך לנצח את העצב בשלושה צעדים" ו"פולשים לרגע", רומזות לנו שהדרך לנצח את העצב היא קונבנציונלית יותר, והיא כרוכה בפתיחת הנפש, גם אם לרגע, לאדם אחר; אך גם הסיפורים האלה בסופו של דבר מסתיימים בבדידות, בבגידה באמון או בהתנחמות בכלבה במקום בחֲברה האנושית שהכזיבה. אז האם אין דרך לנצח את העצב? למרות הכול, אני לא חושבת שזה המסר שעולה מהספר. תהיה התוצאה אשר תהיה, עצם החזרה העיקשת אל מחוזות החלום, מצד אחד, ואל ניסיונות התקשורת, מצד שני, משרטטת שני פתחים אפשריים לתקווה, גם אם זו תמיד נמצאת במרחק של עוד צעד.

ניתן להצביע על שני קטבים – ומכאן גם שני סוגי סיפורים – המצויים בספר: מצד אחד, החלום, הנטייה להתכנס פנימה אל הדרך שבה אנחנו רואים את העולם מבלי להביא בחשבון תפיסות אחרות; ומצד שני, חיי הערוּת, שמאופיינים בניסיון לִפנות החוצה ולפגוש אדם אחר.

עוד במעלה...

Yes, I Do

הדרים, שחרורים וקרב בולבולים

מות החתול ותחיית האנושיות

על העיוורון

אמונה בקריאה, קריאה באמונה

מסע שמאני בין תנוכים מְשֻושּים וקשקשים בשרניים

בין as if ל־hollow center

לא הכול שחור לבן – התעוררות השירה החרדית

צָפוּן בָּרֵךְ | נהר השירה

אמילי של זנדבנק

האם חוסר אמינות הוא deal-breaker?

איך לספר סיפור

“התכירני אבא?״ על מקומו של הרומן צל ידו ביצירת חיים באר

דבר המערכת – מעלה 6

"הענקתי לך את עצמותי / כדי לפסל מהן פסליך"

צריך לחזור מהנסיגה

"עוֹד הַכֹּל יִסְתַּיֵּם / בְּכִי טוֹב / בְּכִי טוֹב / בְּכִי / בְּכִי / בְּכִי רַע"

מורה נבוכים: שירה וקרינג' למהפכת החובבים בשירה העכשווית

נגד הזרם: המהלך הקווירי של ז'וריס־קרל הויסמנס

קטלן א'

הסיפור שלא נגמר

סוד השעמום הוא לומר הכל

הצד החשוך של החיים

דבר המערכת – מעלה 5

חיה פוליטית, מזדהה עם מיעוטים

איך לכתוב תחת צל

צָפוּן בָּרֵךְ | להתבונן במקום מבעד לזמן

לטמון בין הצורים את חמד הצורות

המסע אל השינה

לא הספר שאנחנו צריכים, הספר שמגיע לנו

קרקעיתה השקופה של הנפש

דבר המערכת – מעלה 4

מתחת לשמיים של שומקום

לֹא נַחְתִּים שָׁעוֹן כִּי אֵין שָׁעוֹת

עוד סיפור אחד

צָפוּן בָּרֵךְ | השירה כצֵיד החד־פעמי

נו, תכתבי – עידוד קצר להאטת הכתיבה

שבריריות החלום

חד אבל לא משמעי

וזרח השמש

מינימום כסף, מקסימום אגו – הטיפים הפואטיים של דוד אבידן

"האם צריך כאן איזה שיר, ועוד ביידיש?": על תרגום היהודית לישראלית

לשון נופל על לשון

לראות את הדברים באינסופיותם

תריסים קדושים – היומיומי הוא הנשגב

על הכמיהה היסודית ביותר: גאולה

אני הכי עצמי כשאני מבזיקה בחופזה

כולנו יצאנו משולי האדרת של גוגול

הסבון בכה מאוד

וירדו? וירדו אמיתי?

דבר המערכת – מעלה 3

למה לאה?

איך תודעה נולדת מחדש

חוש הביקורת

הביוגרפיה הראשונה של דנטה

בשבח הארוס

התרסקות או הארה

הזר והפרפר, המדען והסופר

נקב־הצצה

בְּבַקָּשָׁה, שֶׁאֶהְיֶה הַכְּלַבְלָבָה שֶׁלֹּא רְצִיתֶם לָקַחַת

צָפוּן בָּרֵךְ | שער של ספר שמתחפש לטור בעיתון

קנה־נשימה

גלות מזהרת

הזהו אדם?

דבר המערכת – מעלה 2

פה ובמקום אחר

העובדה הפשוטה, החותכת

אנטי־מחיקון: על שירי המחיקה של אלכס בן־ארי ב"מים מים"

לאן ללכת מכאן

צָפוּן בָּרֵךְ | דמעה נופלת על מכתב לא מוחקים

בִּמקום בַּמולדת אוחזת אני בגלגולֵי עולם

לפעמים הבלחה כבדה חולפת כתאווה

מים אחרים באותם הנהרות

עולם חדש מופלא

גם המשיח קונה ליפסטיק לאימא שלו?

Handle with Care – קריאה ב"בן המקום" מאת חיים הזז

גם זו קריאה באודיסאה

האב, הבת, ורוח הקודש

אלו שרואים, אלו שרואים כאשר מראים להם ואלו שאינם רואים

גילוי דעת

אומרים לנו שיש סקס אחר

מכתב מן העורף

חיינו כמו פרחים בצל מנוף

"אנחנו / צריכים מלחמה להשכיח את המלחמה / בעצמנו"

צָפוּן בָּרֵךְ | ספר הוא בית הוא עריסה

נוף עברוסי

כאוס ירוק: "הגרסה המודרנית לגיהינום היא היעדר תכלית"

בקצה השיר ישן איש

על היפה והנכון

מלכת הדרמה – כיצד לקבל ביקורת שלילית

הנחתי רגל איפה שעמדה הרוח

שתיקה יודעת קול

כזב ובדיון

מוסקוביאדה – רוחות הרפאים של ההיסטוריה או הביוב של השאול

במקום בו עמדת נשאר רק אוויר

הסימנים הכחולים של השפה