המלצות שבוע הספר 2022

סופרת
לאה איני

יוסי סוכרי | אמזלג | עם עובד, 2019

 

אמזלג הוא ספר שאפתני המתנדנד על אנקול הספק. סריקת המערכות הכמעט טוטלית שעורך בו סוכרי לשאלת הזהות המזרחית נקראה בעיניי כספר שהוא ספק רומן ספק מסמך. באותה המידה, גיבורו מנו אמזלג – פילוסוף רגשני ואסתטיקן חסר מנוח, החש תלוש מהווית החיים האשכנזית־ישראלית, ובעצם מכל רקמה אנושית שהיא – נשלח בידי מחברו ספק כפילו לענות ולהתענות בנושא. התוצאה היא פרוטומה מפוסלת לתלפיות. פיגמליון מדקדק בחציבתו אך הפסל המחוטב חסר. ואולם הרומן מתעתע מזה. בתום כל חקר פיזי כנפשי של אמזלג ביחסיו עם עצמו, הוריו, ילדיו ועוד, כשהפרוטומה אוטוטו מתנפצת למען הפסל השלם הנושם – הגיבור הקצת מלאכותי מקדים ומדמם. התעתוע חצוב גם בשפת הרומן. ככל שאמזלג הטווסי מנקר ותולש בזנבו וחושף את חולשותיו, לשון הסיפר מתחייטת במין תקניות מתפייטת כחוששת להשתחרר. כל התעתועים הסותרניים הללו שכמו הולכים נגד הסיפור, נגד הספרות, וסופי שהאמנתי לשניהם. על אמזלג משוחה רומנטיות מעזה עדינה של חמימות אנושית. זהו רומן קינה שבו גיבורו היודע־כול שמאוהב בעצמו, מרשה לעצמו שלא, ועוד קצת לא, ועוד, ודמעותיו (הרבות) דמעות אמת.

 

 

רות אלמוג | החיים | זמורה־ביתן, 2016

 

תנועת הספרות של אלמוג מגיעה בספרה האוטוביוגרפי החיים, המחזיק תריסר סיפורים ונובלה, לשיא. מאפייניה בעיניי הם פתיחה שהיא כנעיצת סיכה, לרוב בנקודה פיזית כלשהי הקרובה למספרת עצמה, ואז הרחבתה בשרטוט בטוח, פעמים מתריס, ועם זאת עניו ובלתי מוחש לכדי מעגל שנכנס במעגל ומתרחק במקביל. התנועה הזאת מ"השולי" כביכול, שמרקיע לספירות שמפליאות להתקשר ולהתגשם זו בזו, מתבלטת בסיפור "בונה הספינות". חבל לי לקלף את הסוכריה הרנסנסית הזו במקומכם, אך כדאי שתראו עד לאן ספסל אחד "תקוע במגרעת אפלולית […] חבוי בין השיחים […] ולידו האופנוע החונה שם דרך קבע, אולי של בעל מכון השמיעה הסמוך", שעליו הומלס מצחין עם שקיות, יכול להתעופף כשהיד המתבוננת, מאזינה וכותבת היא של רות אלמוג. כשגמרתי לקרוא את הספר היפה הזה בשנית חשבתי שרות היא חוני המעגל של הספרות העברית. וכל כתביה "גשמי רצון ברכה ונדבה".

 

משורר, מתרגם ומורה לספרות
ליאור שטרנברג

שני ספרי המסות שאני מבקש להמליץ עליהם מגלמים בעיניי רוח של נדיבות גדולה, ולמרות ההבדלים הבולטים ביניהם מבחינת טון ותוכן, הם מבטאים משהו שחורג מן הראייה הספרותית אל האנושי ממש.

עזה צבי | חיבורים| אבן חושן, 2014

 

חיבורים מקבץ את מרבית כתיבתה המסאית של עזה צבי, והוא אוצר של רשימות שבהן האישי והספרותי מתערבבים באופן ייחודי. מכונסות בו רשימות שכתבה עזה צבי על הוריה, ועל המשוררות זלדה ויונה וולך שעימן קיימה קשרים חבריים מורכבים ומסועפים, כמו גם עיונים בטקסטים ספרותיים רבים אחרים שאותם חקרה וקראה באופן שרק היא מסוגלת לו, בשקדנות, באהבה, בנאמנות. זהו ספר שיופיו עמוק ונמשך, והוא מזמן את הקורא/ת אל תוך עולמה הפרטי של האישה יוצאת הדופן הזו. מצער שעזה צבי לא הספיקה לראות את הספר השלם בחייה, אך נחמה מסוימת יש בכך שהוא ראה אור בצורה ובנוסח שהיא קבעה. קריאה בספר הזה היא לא רק מומלצת, היא גם חשובה, מפני שהוא מציב בפנינו דיוקן מורכב של חוקרת וקוראת מן המעלה הראשונה, שצניעותה ומסירותה למעשה הכתיבה עצמו מתגלות מחדש בתוך מגוון הדלתות והשבילים שפותחות רשימותיו אל הנימים הסמויים של הספרות העברית.

 

 

דרור בורשטיין | לטובת הציפורים | ידיעות ספרים, 2019

 

לטובת הציפורים מאת דרור בורשטיין עוסק במקומן של הציפורים בספרות העברית. אך זה אינו ספר מחקרי, יבשושי. להפך, כל אחד מן הפרקים בו הוא צלילה אל תוך עולם של ידע וראייה הפותח בפני הקורא תובנות חדשות גם ביחס למקום המרשים שתופסות ציפורים בספרות, וגם ביחס להקשרים רבים, חלקם בלתי צפויים, המציעים דרכים להבנתן הופעתן החוזרת ונשנית. “כשאנו מדברים על ציפורים, אנחנו מדברים גם על קוצר השגתנו״ כותב בורשטיין, ואת הקושי המאתגר הזה הוא מצליח למפות על־ידי קריאה חדה ומרעננת במבחר שירים וקטעי פרוזה הלקוחים מתוך ספרות המקרא, המדרש, שירת ימי הביניים, ספרות התחייה והשירה העברית המודרנית. כנף נוספת של הספר נפרשת גם באמצעות ציוריו של האומן היפני אוהרה קוסון, שההתבוננות של בורשטיין בהם, בצמוד לנושאי הפרקים, היא אומנות בפני עצמה. זהו ספר שמזמין לקריאה מדיטטיבית ומאפשר התבוננות מחודשת לא רק בציפורים הספרותיות, אלא גם באלו הממשיות הסובבות אותנו, וביחסנו אליהן ואל עצמנו.

 

 

המנהל האקדמי של קולות ועמית מחקר במכון שלום הרטמן.
תומר פרסיקו

עידו פכטר | יהדות על הרצף | כרמל, 2021

 

הרב עידו פכטר כתב לדעתי את הספר ההלכתי החשוב ביותר שנכתב בעשור האחרון. הספר, יהדות על הרצף, מכוון לקיים רביזיה בתפיסת ההלכה (כלומר, המטא־הלכה) של היהדות, והוא עושה זאת באופן מנומק היטב, שיטתי וקוהרנטי.

 

פכטר מקבל את העובדה שהעידן המודרני שונה באופן עקרוני מהעידנים הפרה־מודרניים, ומתוך כך הוא מבקש להתמודד עם מסגרת ההלכה שתקועה, מבחינתו, בתודעה פרה־מודרנית. “החיים הריאליים לא יכולים לקבל השראה מההלכה, אם זו מבוססת על תודעה הפוכה לחלוטין״, הוא קובע.

 

בהתאם לכך הוא מבקש לבצע את “שינוי התודעה ההלכתית״ כך שתתאים לאדם המודרני. לשמחתו, הוא סבור שזה אפשרי. הספר מוקדש לניסיון להראות כיצד ההלכה מתאימה למודרנה, ולא סותרת אותה. הוא גם מציע שמירה הלכתית “על הרצף״, בין הקפדה אדוקה לבין חיים הלכתיים שדומים למה שמכונה מסורתיות, אלא שהם נעשים מתוך בחירה מודעת ותחת לגיטימציה לכתחילה.

 

פכטר מבקש לא פחות מאשר “לגאול את ההלכה״: להציל אותה משימוש קטן וצר של מגזר מסוים, מיחס יבש וקפוץ שלא עונה על צרכיו של האדם, מתפיסה אשלייתית וילדותית שלא מתיישבת על ליבו של כל אדם חושב. הוא מנסה לעשות זאת על־ידי טיפול שיטתי בזוויות שונות של ההלכה ושל החיים ההלכתיים, ובעיקר על־ידי סרטוט מטא־הלכה אחרת, מודרנית.

 

 

 

דני סטטמן וגדעון ספיר, | דת ומדינה בישראל: עיון פילוסופי־משפטי | אוניברסיטת חיפה וידיעות ספרים, 2014

 

ספרם של דני סטטמן וגדעון ספיר, דת ומדינה בישראל: עיון פילוסופי־משפטי, הוא המבוא הטוב ביותר לשדה ההגותי של יחסי הדת והמדינה שנכתב בעברית.

 

פרופ׳ סטטמן, מומחה לאתיקה ולפילוסופיה פוליטית מהחוג לפילוסופיה באונ׳ בחיפה, ופרופ׳ ספיר, מומחה למשפט חוקתי מהחוג למשפטים באונ׳ בר אילן (ומועמדה בעבר של איילת שקד לבית המשפט העליון), מגישים לקורא עיון מעמיק במשמעותה של ההפרדה בין דת ומדינה, מאבני הבניין של העידן המודרני ושל מדינת הלאום.

 

הספר מציג מודלים שונים של אותה הפרדה, מעיין בזכות לחופש דת וחופש מדת (ומתייחס לשאלה “מהי כפייה?״ שהפכה מאוד רלוונטית בשנתיים האחרונות), מביא טיעונים בעד ונגד תמיכת המדינה במוסדות דתיים (גם כאלה שאין להם סמכות על המרחב האזרחי), ולבסוף מקדיש מספר פרקים ליחסי דת ומדינה בישראל, שחורגים בכמה נקודות (בעיקר בדיני נישואים) מהמודל שהם סבורים שראוי לדמוקרטיה.

 

ספר יסוד חיוני וחשוב בדיון בנושא, בישראל ובכלל.

 

חוקרת ספרות, מתרגמת ועורכת
יעל דקל

אורה שם־אור | פתחי לי אחותי | צוהר, 1956

 

קצת נתונים: בעשור בראשון למדינה פורסמו 146 רומנים ששפת המקור שלהם היא עברית. חלקם מוכרים לנו (החיים כמשל, הוא הלך בשדות) ואחרים, הרוב הגדול, מוכרים פחות; הם הודפסו ונקראו בחוגים שונים של החברה הישראלית, אבל לא נכנסו לקאנון הספרות העברית. מתוך הרומנים הישראלים של העשור הראשון, 134 נכתבו בידי סופרים, גברים; השאר, 12 רומנים, נכתבו בידי סופרות. קורפוס קטן שכדאי – והגיע הזמן, מקץ עשרות שנים – לשמור לו מקום על המדף, לצד הקאנון, או אולי, אם צר שם על המדף, במקומו.

 

הרומן המשולש של אורה שם־אור הוא טרילוגיה־בדיעבד. ראשון פורסם הספר האחרון בטרילוגיה, פתחי לי אחותי המצוין (1956); אחריו אף אחד, אף אחד לא אוהב הפותח את הטרילוגיה (1961), העוסק בילדותה של המחברת בעיירה בפולין; שני עשורים לאחר מכן נכתב החלק השני של הטרילוגיה, בלי הקוקו והסרפן (1981), העוסק באנשי ונשות היישוב בארץ, אך בעשורים אלו שלא בנו ולא הגשימו דבר, כך לפי שם־אור, בשנות השלושים והארבעים של המאה ה־20. הספרים יצאו לאור שוב בהוצאת תמוז ב־1992, והפעם כרומן משולש, עם הקדמה מאת המחברת.

 

אין ברירה אלא לצטט מתוך ההקדמה מאירת העיניים הזו, המעבירה את רוח הדברים של הספרים העוסקים בנושאים שלצידי האתוס בהומור, אירוניה, הערכה עצמית, מודעות עצמית וגם – איך לא – תוך שבירה של מיתוסים. כך, שם־אור מכנה את הרומן המשולש “הביטוי לפגישה הפרטית שלי עם האתוס״, ועליו היא כותבת כי היא יודעת שהיו “כאלה שנולדו מהים, ואחרים שהלכו בשדות. בוודאי שהיו. ככה, על כל פנים, אחרו לי אחר־כך. אבל אני, כמו כל האנשים שחייתי בניהם, לא הכרתי את הגיבורים האלה״ (1992, ללא מספרי עמודים).

 

פתחי לי אחותי הוא לטעמי המוצלח שבין ספרי הרומן המשולש. הרומן מעמיד במרכזו, ובגוף ראשון, גיבורה שעלתה לארץ עם ילדי טהרן, אישה חדת־הבחנה, ביקורתית ובעלת חוש הישרדותי, שאף שהייתה בחוות הכשרה ובפלמ״ח, מגלה שאין לה היכן לגור. באין ברירה (ותוך צחוק רם, שלי) היא מתחזה לעולה חדשה ומקבלת מקום בבית לנערות עולות בתל אביב, שם היא פוגשת בלא־נערות כמוה: דמויות ססגוניות, נואשות, עצובות וקורעות מצחוק. על הנערות לצאת בתום שנה מבית הנערות, והדרך הבטוחה החוצה – כך לפי מנהלת הבית – היא חתונה, פתרון כלכלי וחברתי עבור הנערות, ולאו דווקא משאת נפש. יש כאן הרבה צחוק (גם) על גברים, וגם על הקאנון, וגם (ובעיקר) על הציונות; חגיגה של שבירת מיתוסים.

 

 

(הנתונים מתוך מאגר מידע שאני מקימה, חלק מפרויקט “רומן מפתח: קריאה רחוקה ברומן העברי״, המעבדה הספרותית, אוניברסיטת בן גוריון).

 

עיתונאית תרבות, סופרת
מאשה צור גלוזמן

אהרן מגד | דודאים מן הארץ הקדושה | עם עובד, 1998

 

לפני כמה ימים, כשהצצתי בספר שקראתי בסוף נעוריי, נפלה ממנו הקבלה המקורית, זאת שקיבלתי כשקניתי את הספר, ממש כשיצא, בסוף שנות התשעים. זה מסוג הדברים שמגבירים את תחושת המסע הווירטואלי בזמן ובמרחב שכל ספר טוב יוצר, ובמקרה של דודאים מן הארץ הקדושה היא חזקה שבעתיים. הוא מספר על מסעה של ביאטריס קמבל־בנט בתחילת המאה העשרים לפלשתינה. ביאטריס היא צעירה בריטית ממוצא אריסטוקרטי, לסבית לטנטית בתקופה שבה הנטייה נחשבה להפרעה נפשית משמעותית, שמטיילת לבד בארץ זרה – כלומר יצור מוזר ויוצא דופן. מגד פורש את סיפורה בעדינות – על חברותה בחבורת "בלומסברי" של וירג'יניה וולף; הדיונים הפילוסופיים שהתרחשו בה; אהבתה העמוקה והנכזבת לאחותה של וולף, ואנסה; היקסמותה מאמונה דתית תמימה ומסורות נוצריות ויהודיות אף שהיא עצמה לא דתייה; והמסירות שלה לאומנות שלה, שהובילה אותה לארץ הקודש כדי למצוא, ללקט ולצייר בצבעי מים את פרחי התנ"ך.

 

מלבד סיפורה המעניין והעצוב של ביאטריס עצמה, מרתק המבט החיצוני שמגד יוצר דרכה על ארץ ישראל של תחילת המאה העשרים, עם השלטון העות'מאני, הזיקה הבריטית לנושא הציוני, החלוצים בני העלייה השנייה, הערבים תושבי המקום, שלל הזרים המסתובבים בשטחי ארץ הקודש וכן משפחת אהרונסון, בהם אהרון ושרה, שמארחים בנדיבות את ביאטריס וייתכן שהמגע עימם מוביל אותה אל הקצה. מגד יוצר מסע בזמן שהוא ריאליסטי מאוד מצד אחד וסוריאליסטי מאוד מצד שני, וכך מספר הן את סיפורה של דמות ייחודית וחד־פעמית, והן את סיפוריהם של תקופה ומקום, שבדרך כלל נשמעים מפי קולות שונים מאוד.

 

 

 

יואל הופמן | מצבי רוח | כתר, 2010

 

יואל הופמן הוא אחד הסופרים הישראלים המסתוריים ביותר. הוא לא נחשף לציבור ולתקשורת, כנראה שאף אחד מקוראיו הנאמנים לא יזהה אותו ברחוב, ומעולם לא הייתה איתו כתבת שער שבמסגרתה שיתף טראומה או משבר מכונן בחייו. ועם זאת, נדמה שאין אחד מקוראיו הנאמנים שלא יזהה פסקה של הופמן אם ייתקל בה – שפתו היא ייחודית לגמרי, פרוזה פיוטית, פילוסופית ולעיתים סוריאליסטית, שנאמנה רק לעצמה ולא לשום טרנד ספרותי. קשה לבחור מבין ספריו של הופמן (שלאחרונה יצא ספר חדש שלו), כיוון שכולם משובחים. גם אי אפשר לתקצר את העלילה של אף אחד מהם, כי גם אם יש סיפורים קטנים, אין אף פעם קו עלילתי אחד שמוביל את הספר קדימה. בחרתי בספרו מצבי רוח, כי נראה שבמצבי רוח יואל הופמן נוקב בשמות הדברים ששוברים את ליבו. האנונימיות היא אחד מהם, כך נדמה, כביכול רוצה הופמן לגאול כל אחד מקוראיו מהאנונימיות שנכפית עליו במסגרת היחסים המשונים שנקראים יחסי כותב־קורא. הוא מודיע לקורא כי יעבור מגוף ראשון יחיד (אני) לגוף ראשון רבים (אנחנו), מפאת המבוכה. בכל ספריו של הופמן יש ציר אישי מאוד, שמזכיר מישהו שמספר חלום שחלם יותר מאשר וידוי פסיכולוגי, אבל במצבי רוח נדמה כי שזור עוד קו דקיק, חמקמק – התייחסות מרומזת, חוזרת ונשנית, לאותה אינטימיות מיסטית שמתרחשת בין הסופר לקורא, כשאף אחד מהם לא באמת יכיר לעולם את השני. אני אוהבת את כל ספריו של יואל הופמן, אבל את מצבי רוח כנראה יותר מכולם.

 

משוררת, מגישה תוכניות ספרות ותרבות
ענת שרון בלייס

רונית מטלון | זה עם הפנים אלינו | עם עובד, 1995

 

"אחרי כאב גדול רגש מוקפד מופיע" – כך תירגמה הסופרת רונית מטלון את מילותיה של המשוררת אמילי דיקנסון ברומן הביכורים שלה, זה עם הפנים אלינו.

 

הרומן פורץ הדרך, שמבוסס על חייה של המחברת, נפתח בתצלום מסתורי, ומעשה הצילום הוא הלב הפועם שלו. פרק אחר פרק, תצלום אחר תצלום, כותבת מטלון את קורות הכאב של בני משפחה אחת שמוצאה ממצרים, כולם מהגרים שנפוצו ממנה: לישראל, לפריז, לניו יורק, ולקמרון שבאפריקה. גיבורת הרומן, אסתר, מדובבת את התצלומים האילמים, את הרגשות המוקפדים, ומבקשת להרפות את המבט ולדמיין: "זה המקום שבו נפתח התצלום: בדיוק המקום שבו החוט החלש, העובר בין הממש והלא־ממש, מרצד לרגע, מגלה את עצמו, המקום שבו מודיע התצלום לא רק על היותו ראָיה למציאות, אלא גם על אפשרויותיו".

 

המהלך של מטלון נעשה בהשראתה של גיבורה נוספת שמככבת ברומן, הסופרת ז'קלין כהנוב, שקטעי מסות שלה על אודות הזהות הלבנטינית – הנועזת ורבת הפנים – נטמעו בספר כמו הייתה כהנוב אחת מבנות המשפחה, הגיבורות, שעל אודותיהן כותבת אסתר.

 

אני זוכרת כיצד כושפתי בידי הספר הזה, ממש כך; כיצד קריאה דרוכה בו הובילה אותי לטקסטים נוספים שמתחבאים בו, ולרגשות חדשים… פחות מוקפדים.

 

 

ישראל אלירז | הלדרלין | הקיבוץ המאוחד, 2002

 

"קָרוֹב יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר אֶל הַכִּסֵּא / הָעוֹמֵד כָּאן וּמְחַכֶּה לִי // לֹא הָיִיתִי אֶל אִישׁ מֵעוֹלָם". בשורות הללו נפתח ספר השירה הלדלרלין של ישראל אלירז, המוקדש לדמותו של המשורר פרדריך הלדרלין בן המאה ה־19, שאיבד בגיל 33 את שפיותו, נשלח לעבוד אצל הנגר צימר והפסיק לכתוב שירה. אלירז ביקש ״לדעת" את הלדלרין השותק, ויצר בספר הזה קול כפול: רגע הוא של המשורר הלדלרלין, במשנהו הוא המשורר שכותב עליו. לשונו אומנם אינה לשונו של הלדרלין, אבל את הצליל שהשירה מוליכה בעולם הוא מנגן בספר הזה, במלואו, כשהוא מברר בשיריו מה בין חומר השירה, המילים, ובין חומר הכיסא, העץ; מה בין מלאכת הכתיבה למלאכת היד.

 

"כִּסֵּא עָשׂוּי מֵעֵץ לֹא / מִדִּבּוּרִים עַל כִּסֵּא. // אֱלֹהִים עָשׂוּי מֵאֱלֹהִים לֹא מִמִּלִּים". שיריו של אלירז מספרים ושואלים, באותה נשימה, כיצד לכתוב כך שהשפה לא תחסום את העולם אלא תגלה אותו; כיצד לכתוב "ויהי" כדי שהדבר יקום ויהיה. אלירז שעסק בספר הזה בשפה, גייס לצידו את ההיגיון של לודוויג וטיגנשטיין: “מה שאי אפשר לדבר עליו, על אודותיו יש לשתוק״, ועיצב מסע פואטי שהוא דין וחשבון על מהות השירה דווקא כאשר המשורר מתפשט מהשפה, דווקא כאשר הוא עושה כיסא.

 

מחברת, חוקרת ומרצה
ננה אריאל

בנימין הרשב | מניפסטים של מודרניזם | כרמל, 2001

 

מניפסטים של מודרניזם בעריכת בנימין הרשב הוא הר געש חבוי בספר. זוהי אסופה של הכרזות, בעברית ובתרגום, של אנשים שזעקו, נשבעו ויצאו מגדרם בשם אידיאלים נאצלים או אכזריים, לעיתים קרובות בלתי מושגים. מהאקספרסיוניסטים והפוטוריסטים האיטלקים והרוסים ועד מודרניסטים בעברית וביידיש – הקריאה בספר היא ביקור ב״גלקסיה של זרמים ורעיונות שהיו בחלל תודעתה של הספרות המודרנית״. הביקור בגלקסיה שעליה מדבר הרשב ישאיר קוראים בני זמננו פעורי פה. איפה תמצאו עוד משפט כמו זה שפותח את מניפסט כאליאסטרע (כנופייה) של פרץ מרקיש: “בחומת האבן של הנצח מטיח ומתבוסס־בדמו הראש הברזלי והממותח־בחוטים, ראש־החשמל של המאה המפורזלת־באש, העשרים״. מי יצהיר בעידן התקינות הפוליטית שסופר טוב “מכריע״ את היצירה “כמו בג׳יאו ג׳יצו, כמו בדו־קרב – מכה נאמנה, מכה ניצחת. ‘נוקאוט׳ – ביד אמונה ותחבלנית, הפוגעת בנקודה הנכונה״, כפי שכותב שלונסקי בתלונה על ביאליק המכור ל״שפעת תוארים ומילים […] נפנופי אגרופים באויר, שהיריב אינו נפגע מהם״.

 

הספר הזה הוא הרגע שבו פוליטיקה ופואטיקה מותכות זו אל זו, רגע שבו לא ברור לקוראת אם היא מתבוססת במי אפסיים או מתעלה לפסגות. אין עוד טקסטים שמשלבים בצורה כה מלהיבה ומתעתעת בין פתטיות וגדוּלה.

 

 

 

זלי גורביץ׳ | שיחה | בבל, 2011

 

ועכשיו, מהמונולוגים הנחרצים לדיאלוג, מסימני הקריאה – לשאלות: את הספר שיחה של זלי גורביץ׳ מצאתי במקרה, וכדרכן של הפתעות זה היה גילוי משמח כפליים. איך אנשים משוחחים? על אילו “דברים״? מה עושות שתיקות? ומה מסובך במילה “להתראות״? גורביץ׳ – משורר ופרופסור לאנתרופולוגיה – שוזר בספר דברי הגות וספרות בלשון פתוחה וחופשית ממחויבויות מוקדמות ומאקדמיזמים. הוא מראה ששיחות הן מבנים שכוללים נימי נימים של דקויות, טקסים, מחוות ומתחים: “מי יגיד את המילה האחרונה? מי יביא את השיחה אל סיומה בהכרעה, בדיבור אחרון וקובע? מי יגבר בכוחו על דיבור אחר, מנוגד, כנגד, וישתיק אותו…?״. כמו שני המצתים הבוערים זה מול זה עד התלכדותם שבכריכת הספר, המשוחחים מרצדים בריקוד משותף. קריאה בשני הספרים יחד חושפת שגם המניפסט המשולהב והנחרץ ביותר הוא שותף בעל כורחו בשיחה.

משורר
רוני סומק

הרולד שימל | ארעא | סימן קריאה, 1979

 

אם אפשר רגע לדבר על שירה במושגים קולנועיים הרי שארעא הוא מערבון. הקאובוי הוא הרולד שימל ומאבק השריפה באקדח המטאפורי שלו עפים זיקוקי דינור שיריים שהם פעם סוסי עתלית “רבת־הנענע״ ופעם פרות קדמוניות ה״לועסות את פרח הפרג״.

 

הקאובוי יודע לרתום את סוסיו, אבל הדרך מכתיבה את עצמה מדף לדף. איך אוכלים מסע נפלא שכזה? שאלתי את עצמי כשקראתי בפעם הראשונה את ארעא, ומצאתי את התשובה בעמוד 26. “לא נחוץ סכו״ם״ כתוב שם. את ארעא קוראים בפה פתוח. נימוסי השירה נמוגים מול שורות כמו “יִפּוּי צַלַּחְתּוֹ / יְגָרוּ / שׁוּב / תַּאֲוָתוֹ לְאֹכֶל“ (עמ׳ 124).

 

ובמסע משתתפים גם אצ״ג, הצייר טפלר או אלזה לסקר־שילר, המזכירים לנו, בין היתר, שאת סוסי המערב הפרוע אפשר גם למזרח, והפרש המקומי ירתום “שני סוסים לדיליז׳אנס״.

 

אבל יותר מכל ארעא הוא ספר של משורר המאוהב בשפה; משורר הממלא את פיו בסוכריות החמוצות והמתוקות של הא״ב ותהליך לעיסתן שווה לא פחות ממחיאות כפיים.

 

 

 

אהרון אלמוג | רחוב הרצל | עם עובד, 1987

 

הקופסה השחורה של רחוב הרצל מסתתרת בעמוד 60, בשורות האחרונות של השיר “העמק הוא חלום״. המשורר מתאר את מאכלי המשפחה במילים: “אָכַלְנוּ בַּבֹּקֶר לַקֶרְדָּה וּבָעֶרֶב / כְּשֶׁאַבָּא חוֹזֵר מִסִּבְלוֹתָיו – לֶחֶם בְּרִבָּה / גֶ'ם הָיָה כָּתוּב עַל הַקֻּפְסָאוֹת / עַל מָה אֶפְשָׁר הָיָה לַחֲלֹם בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל“. התיאור הפשוט הוא סוד הקסם של הספר. אלמוג בוחר לחם וממריא ממנו לחלומות. אלמוג מתאר את החמורים שנעלמו מן הארץ וחושף את ערוותה של אותה ארץ. זוהי שירה ממזרית, שירה שכאילו מסופרת מפיו משורר היושב על ארגז הפוך בשוק, אבל למעשה זוהי שירה המסוגלת לתאר בפשטות את אותו ארגז ולגרום לקרוא לדמיין את כל בית החרושת המטפורי שבו נוצר אותו ארגז.