שֶׁכֵּן אֲנִי כְּדָבָר לִשְׁמָם שֶׁנִּרְתַּם אֶל כִּסֵּא – מנח הגוף של תהילים כ״ט

"שֶׁכֵּן עֵינַי, שֶׁכֵּן שָׁמַיִם, שֶׁכֵּן לִשְׁמָם / שֶׁכֵּן אֲנִי כְּדָבָר לִשְׁמָם שֶׁנִּרְתַּם אֶל כִּסֵּא, שֶׁכֵּן הַכִּסֵּא / שֶׁכֵּן עֵינַיִם." (גל עזרן, "לצלוח קידה", הבה לאור 2023, עמ' 43). יש שהכיסא, בקיבוע תנוחת האדם היושב, מצרף עיניים ושמיים בישוב הדעת שבו. יש שהעמידה מהכיסא, בהוד שבה, דווקא היא מצרפת עיניים ושמיים. ולא דומה צירוף עיניים ושמיים מיושב לצירוף עיניים ושמיים מעומד. לא פעם העיסוק הוא "כְּדָבָר לִשְׁמָם", כמו בְּתפילה על מנהגיה, כמו בְּשירה על התגלגלויותיה, ושם מהבילים היחסים שבין שמיים לכיסא.

שירת הקודש העברית מלאה בשיאי מלכוּת, בשירת שבח ובמזמורים שמעמידים דום שומרי ארמונות על מקומם, שמהדירים ומאדירים למלך. אחד הבולטים והתדירים שבהם, כְּדָבָר לִשְׁמָם, מתרחש בערבי השבתות, כשיורדת השבת על בקעת גינוסר ותצאנה בנות אל הערב זמר. בסוף מזמורי התהלים של קבלת שבת עומד הקהל, "שֶׁכֵּן שָׁמַיִם", וממליך בניגון מלך ואב.

וכך ממליך הקהל: "מִזְמוֹר לְדָוִד הָבוּ לַה' בְּנֵי אֵלִים הָבוּ לַה' כָּבוֹד וָעֹז: הָבוּ לַה' כְּבוֹד שְׁמוֹ הִשְׁתַּחֲווּ לַה' בְּהַדְרַת קֹדֶשׁ: קוֹל ה' עַל הַמָּיִם אֵל הַכָּבוֹד הִרְעִים ה' עַל מַיִם רַבִּים: קוֹל ה' בַּכֹּחַ קוֹל ה' בֶּהָדָר: קוֹל ה' שֹׁבֵר אֲרָזִים וַיְשַׁבֵּר ה' אֶת אַרְזֵי הַלְּבָנוֹן: וַיַּרְקִידֵם כְּמוֹ עֵגֶל לְבָנוֹן וְשִׂרְיֹן כְּמוֹ בֶן רְאֵמִים: קוֹל ה' חֹצֵב לַהֲבוֹת אֵשׁ: קוֹל ה' יָחִיל מִדְבָּר יָחִיל ה' מִדְבַּר קָדֵשׁ: קוֹל ה' יְחוֹלֵל אַיָּלוֹת וַיֶּחֱשֹׂף יְעָרוֹת וּבְהֵיכָלוֹ כֻּלּוֹ אֹמֵר כָּבוֹד: ה' לַמַּבּוּל יָשָׁב וַיֵּשֶׁב ה' מֶלֶךְ לְעוֹלָם: ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם:" (תהלים כ"ט).

מנהגם של רוב קהילות ישראל לעמוד באמירת מזמור כ"ט בקבלת השבת. לעומת זאת, קיים מנהג מיעוט, של חלק מיהודי צפון אפריקה דווקא לָשֶׁבֶת באמירת המזמור, וכן אנחנו נוהגים. כל המתפללים בבית הכנסת נוהגים לעמוד ועומדים ועומדים וממליכים, ולעיתים עיניהם עצומות עם הלחן. אני, אבי ואחי – יושבים. "שֶׁנִּרְתַּם אֶל כִּסֵּא, שֶׁכֵּן הַכִּסֵּא / שֶׁכֵּן עֵינַיִם". שמנהג אבותינו בידינו – לָשֶׁבֶת.

הפער בין המנהג הרווח למנהג הקצה, כשהשירה מושרת ברקע, דורש התבוננות במחשבה המייסדת של המנהגים השונים. התבוננות שאינה בהכרח במחשבת תורה שבעל פה למיניה, לא בהכרח ביחסים שבין שירת קודש למנהג, אלא ביחסים שבין שירה למנח גוף, שבין המחשבה הפואטית לגוף. יש הנהגות ומחלוקות רבות בהלכה ובמנהג סביב תנועת הגוף הנדרשת במצווֹת מסוימות או בתפילה, חלק מרכזי מההנהגות האלה סובבות סביב מופעי השירה שבסדר היום היהודי. יש הנוהגים לעמוד כשקוראים בתורה בפרשת בשלח את שירת הים ויש הנוהגים לשבת ("ויש נוהגין לעמוד […] ובשירת הים […] ויש מי שכתב דווקא בישיבה על פי הקבלה", ״ערוך השולחן״, אורח חיים, נ"א). יש מנהגים שונים בעניין ישיבה ועמידה גם סביב שירת אשת חיל בשולחן השבת ומזמורי התהלים צ"ב וצ"ג בקבלת השבת, וסביב פיוטים כמו "לכה דודי" ו"בר יוחאי". ובכולם שייך להתבונן ביחסים שבין השירה למנח הגוף, במקביל להתבוננות הדתית (או המחקרית) בדרכי הפסיקה או בדרכי השתלשלות המנהג. במזמור כ"ט יש מאפייני קצה לבחינת מנח הגוף, כל מנח גוף, אל מול השירה, כל שירה. ובחקירת מנחי גוף שונים אל מול שירה, יש בה כדי ללמד על מזמור כ"ט. הנה.

"המנון!", כך מקדים הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ למזמור כ"ט בביאורו לספר תהילים: "המנון על גדולת ה' המתגלה בעולם" (״תהילים מבואר״, קורן). המנון, שכן בשעת אמירת המזמור אצל רוב המתפללים, ובכל לחן תפילה שיהיה, עובר רעד המנוֹנִי שכזה, שדומה לרעד שבשירת התקווה בטקסי החיילוּת, שדומה לרעד שבשירת המנוני עולם באצטדיונים. ובהמנון מן הסתם שעומדים, ובמזמור שבמאפייניו מאפייני המנון מן הסתם שעומדים. ואנחנו יושבים. יש תחושת התרסה קטנה לָשֶׁבֶת בְּאקט ממליך כשכולם עומדים. תחושת ההתרסה הקטנה יכולה להביא לתחושות המשך כמו גיחוך או זרותּ, ויכולה להביא גם למחשבה. כאן תנועת ההתרסה שצפה יכולה להיות דומה לתנועת התרסה שבין עמים, שבין תרבויות. אתה יושב בהמנון כשכולם עומדים. שחקן כדורגל אנגלי למשל, מובך ומשתתק אל מול ההמנון היווני הזר שמושר בקבוצה היוונית שהוא משחק בה. לעומתו, אנחנו שמנהגנו לשבת במזמור כ"ט ההמנוני שייכים בו כמו שאר המתפללים העומדים, גם אנחנו שרים אותו בפה מלא. רק שאנחנו היושבים צריכים למצוא איך ממליכים מתוך הכיסא ומתוך תנועותיו המקבעות. איך ממליכים לכתחילה מתוך 90 מעלות.

קנת' קוך (2002-1925), המשורר האמריקאי שהיה חלק מאסכולת ניו יורק, עמד על תנוחת הגוף הקמאית שבין שירה לציור: "בִּשְׁבִיל לִקְרֹא שִׁירָה, אֲנַחְנוּ מִתְיַשְּׁבִים; בִּשְׁבִיל לְהִתְבּוֹנֵן בְּצִיּוּר, אֲנַחְנוּ נֶעֱמָדִים. אָמָּנוּת הִיא תָּמִיד אֲמִירַת שָׁלוֹם, שִׁירָה הִיא תָּמִיד אֲמִירַת לְהִתְרָאוֹת…" (״הקרקס, הקרקס ושירים אחרים״, תרגום רועי צ'יקי ארד, 2023, דחק, עמ' 81-80).  ישראל אלירז, בספרו "הבט – שירה מביטה בציור", שבו הוא מתכתב עם ציוריו של האמן שוקי בורקובסקי, עומד על דבר דומה: "אינני עומד על רגלי אלא על עיניי // איננו יושבים מול ציור אלא עומדים לפניו גם ביָשבנו לפניו. אנו נוכחים לדעת איך עינינו   ה ו ל כ ו ת ונפקחות" (עמ' 91). העומדים במזמור כ"ט, אפשר שעומדים מפאת הציור שבמזמור, מפני המלכת האלוהים על הציורִי שבטבע, מפני רסיסי שירת הטבע שבתהילים: הארזים, הלהבות, האיילות והיערות. וההמלכה על הטבע היא־היא מעניקה את המאפיינים ההמנוניים לשירה (בשונה מ"התקווה", למשל). הנוהגים לשבת כמו מזכירים ומכריזים: "יש כאן שירה! יש כאן שירה!". וסומכים על דעת גדולים, על דעתו של אלירז, ש"איננו יושבים מול ציור אלא עומדים לפניו גם ביָשבנו לפניו". "שֶׁכֵּן הַכִּסֵּא / שֶׁכֵּן עֵינַיִם".

ראוי לקחת אל לב ואל גוף כל שירה. כשקורא שירה חוזר אל שירה מוּכּרת, שהוא יודע מה צפוי לו בשיר, ראוי שישתף את הגוף במנח גוף או במחווה למנח גוף. התבוננות גופנית בתנועה שבשיר ובהזרותיו, במחול העדין שבריתמוס. מנח גוף שיהיה כלי יפה ומשלים לקצב, לדימוי, לצורת האותיות ולהפתעה האפשרית שבקריאה חוזרת. גם כשהשירה אינה מוכּרת, והיא מתרחשת בה בעת בשמיעה, בהקראה או בספר, התנועה המתהווה בשירה יש שתגיע אל תנועתם המתהווה של האיברים.

מזמור כ"ט מלא בתנועה, והתנועה מתגלגלת מפסוק לפסוק גדולה, יפה ואלוהית. תנועת המחול שבמזמור שייכת בריקוד ובחיל וברעדה: "קוֹל ה' […] וַיַּרְקִידֵם כְּמוֹ עֵגֶל […] קוֹל ה' יְחוֹלֵל אַיָּלוֹת". בשירת מזמור כ"ט, ובשירת הקודש שבתפילה, אבות אבותיהם של המתפללים קוראי השירה, ייסדו את המנהג ביחס למחווה הגופנית, לעמידה ולישיבה. בשירת הקודש מצטרפים להתבוננות קודמת של דורות קודמים, מייסדי המנהג, על השיר ועל תנועותיו. לכאורה, המייסדים פתרו בעבורנו את ההכרעה במעשה הפסיקה או במעשה ההנהגה, יש שהנהיגו לעמוד ויש שהנהיגו לשבת. ובעצם, דווקא בגלל קיבוע המנהג, נתנו לנו פתח להתבוננות במעשינו ובמעשי שכנינו לספסלי התפילה. ולכל רגע פואטי שיש בו מהמחוֹל, אנחנו קובעי מנהגי גוף שלו. ואם יבוא מייסד מנהג מקומי, כמו מנחה אירוע שירה שיבקש מהקהל לשבת או לעמוד, או שנצטרף לשירה שיש בה מסורת גוף קיימת – נמצא את היתרון שבהכרח. "וַיַּרְקִידֵם כְּמוֹ עֵגֶל" – אל מנח הגוף, כְּדָבָר לִשְׁמָם, כמנהג אבותינו. "גַּם כִּי יֵהוֹם מִשְׁבָּר / אָקוּם אֶל סִפַּת הַיּוֹם / בָּא בַּדְּלָתוֹת שָׂמֵחַ וְנוֹקֵשׁ" (מתוך "גם הצלול", יאיר הורביץ, סימן קריאה 2, 1973) – אל מנח הגוף, כְּדָבָר לִשְׁמָם, כמנהגנו שלנו בעת ובעונה הזאת. וכן הלאה.

בערב שבת פרשת "וילך", בקבלת השבת הראשונה של שנת ה'תשפ"ו, בעוד אני משתתף בהמלכת המלך המעומדת כשאני יושב וישוב על כיסא, עלתה בי המחשבה שהמנהג לשבת באמירת המזמור קרובה יותר אל תנועת גוף נוספת ובולטת במזמור ההמנוני, תנועת ההשתחוויה: "הָבוּ לַה' כְּבוֹד שְׁמוֹ הִשְׁתַּחֲווּ לַה' בְּהַדְרַת קֹדֶשׁ". בעוד אלירז וקוך דנים בין מה בין ישיבה לעמידה, נאמר שהישיבה קרובה יותר, בחצי הגוף, דווקא אל ההשתחוויה. משורר משורר בערב שירה ונענה יפה לבקשתם של מפיקי האירוע, לשבת או לעמוד. אף מפיק לא מציע להשתחוות ולקרוא שירה בפישוט ידיים ורגליים. תנועת ההתמסרות הזאת זרה לנו, זרה לשירה, זרה לכבודם של המשוררים (וזרה לכבודם של הזמרים ושל הפסנתרנים ושל הרבנים ושל הנואמים). מה יתרחש במילות השירה, בריתמוס, בדימויים העשירים, אם נניח לרגע שתנועת הגוף הקמאית לקריאת שירה היא ההשתחוויה (בין אם ההשתחוויה היא למושא השיר, ובין אם היא ההתמסרות המוחלטת לריתמוס או לשפה), מה יתרחש ל"קוֹל ה' עַל הַמָּיִם", מה יתרחש ב"לַסְּפָרִים רַק אַתְּ הַחֵטְא וְהַשּׁוֹפֶטֶת". הריקוד האלגנטי והציוּרי של האיילות והדילוגים הגמלוניים של הארזים מתווכים בין עמידה להשתחוויה, בין נוקשות לזעזוע, בין יציבה לקריסה. בתוך התנועה הזאת הישיבה היא המקום האמצעי. לכותב ולקורא, טוב שיהיה יחס להתמסרות המלאה של השירה בבחירה במנח הגוף, גם אם לא בהכרח בוחרים בהשתחוויה ממש, בפישוט ידיים ורגליים ממש. היא יכולה להתכנס בבחירה מודעת בעמידה או בישיבה, בבחירה מודעת אפילו בעיוות פה או בתנועת גבה.

ובכל שירה, מוכרת או זרה, בטקס, באירוע ובספר שייך המנהג, שייך המנהג אם הגיע מדורות קודמים וקדמונים או אם נוצר עכשיו, אם בשירת קודש ואם בשירת חול. אפשר לשבת ולומר "המנון!", אפשר לעמוד ולומר "המנון!", והשירה נילושה אחרת. אפשר לשבת ולומר "ציור!", אפשר לעמוד ולומר "ציור!", והשירה תופחת אחרת. אפשר לעמוד ולומר "השתחוויה", אפשר לשבת ולומר "השתחוויה", אפשר להחזיק ילד ביד אחת ואת עגלת התינוק שלו ביד שניה ולומר "השתחוויה", והשירה תהיה אחרת באפייתהּ: "שֶׁכֵּן עֵינַי, שֶׁכֵּן שָׁמַיִם, שֶׁכֵּן לִשְׁמָם / שֶׁכֵּן אֲנִי כְּדָבָר לִשְׁמָם שֶׁנִּרְתַּם אֶל כִּסֵּא, שֶׁכֵּן הַכִּסֵּא / שֶׁכֵּן עֵינַיִם."

ומנהג ישראל – דין הוא.