Please ensure Javascript is enabled for purposes of website accessibility
חדש! דצמבר 2023

גליון

רומן עתידני מופרע במיוחד

מלכוד הלאום: מדינת ישראל נגד הישראלים | עורכת: עפרה ישועה־ליית | ספרי נובמבר,  2022 | 192 עמודים

מאת: אריאל הורוביץ

המאמרים בספר – שאינם אחידים ברמתם; חלקם נגררים לעבר דיונים משפטיים יבשים – יורים את חיציהם בעיקר לעבר חוק הלאום.

התנועה הציונית נולדה לא בשוחות של מלחמת העולם באירופה, לא באספות פוליטיות הומות אדם ולא בפגישות של מחוקקים חמורי סבר – הציונות נולדה במוחם ובדמיונם הקודח של מחזאים, עיתונאים, אמנים וסופרים, מהרצל, דרך אחד העם ועד בוריס שץ. ראשיתה בחלום יצירתי במיוחד; המשכה במציאות פוליטית אפורה, שגרתית, לא יצירתית בעליל – אבל המציאות הזו אינה מטשטשת את המקור, את נקודת ההתחלה, אי־שם במחוזות הדמיון. כך, אולי, אפשר לקרוא גם את מלכוד הלאום: מדינת ישראל נגד הישראלים. לכאורה זהו קובץ מאמרים פרוגרמטיים, אך אולי, בהמשך למסורת הציונית – אותה ציונות שהספר מתנגד לה – אפשר לחשוב שלפנינו רומן עתידני, אוטופיה שישראל הנוכחית רחוקה ממנה מרחק שנות אור.

הנה אירוע שלא נכלל בספר לפנינו, אך הוא לוכד את הרעיון שמגולם בספר: בינואר 2015, זמן קצר לאחר הפיגוע בסופרמרקט הכשר בפריז, הוזמן בנימין נתניהו לשאת דברים באזכרה בבית הכנסת הגדול בעיר. לקראת סוף נאומו פנה נתניהו ליהודי צרפת, והזמין אותם להגר לישראל: "מדינת ישראל היא גם הבית שלכם", אמר, "כל יהודי שרוצה לעלות לארץ יתקבל כאן בלב חם ובזרועות פתוחות, אנחנו נעזור לכם להיקלט במדינתנו שהיא גם מדינתכם". ככל שאני זוכר, הדברים של נתניהו לא הותירו רושם של ממש בשיח הציבורי בארץ; הם נשמעים מובנים מאליהם. אך העובדות החשופות, היבשות, של הסיטואציה הזו – ראש מדינה אחת שמבקר במדינה אחרת ומעודד את אזרחיה לעזוב את מדינתם ולהגר למדינתו־שלו – הן ביטוי מובהק למציאות היהודית־ישראלית, שבה רשאי כל יהודי בעולם להיקלט במדינה מסוימת במזרח התיכון כאזרח שווה זכויות וליהנות מן ההגנה ומן השירותים של המדינה האמורה. נתניהו אמר אמת: אזרחי צרפת היהודים הם אזרחים פוטנציאליים של מדינה אחרת, שמוכנה לקלוט אותם בכל רגע נתון. הפיגוע הוא הרגע המתאים ביותר להזכיר את האמת הזו: רגע של ספק ושל ערעור פנימי, שמוביל בני אדם להרהר על המקום שבו הם חיים ועל העתיד שלהם בו.

את התפיסה הזו, המובנת מאליה בישראל, מבקש מלכוד הלאום: מדינת ישראל נגד הישראלים לאתגר. הספר צמח מתוך פעילותה של עמותת "אני ישראלי", שהקים הבלשן פרופ' עוזי אורנן. אורנן, שהלך לעולמו השנה והוא בן 99, פנה יחד עם חברי העמותה לבתי המשפט בדרישה להירשם בתעודות הזהות לא כבני הלאום היהודי, אלא כבני הלאום הישראלי; ב־2013 דחה בית המשפט העליון את הבקשה, ובכך שלל למעשה את קיומו של לאום ישראלי. המאמרים בספר דנים בעתירה ובתפיסת העולם שמאחוריה, ומתעכבים גם על התפתחות חשובה אחרת, שהתרחשה חמש שנים אחרי הכרעת בית המשפט – חוק הלאום, שקבע כי מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי.

את תפיסת העולם הזו יש להבין, בין היתר, על רקע גלגולים קודמים שלה, בראש ובראשונה התנועה הכנענית (אורנן, כזכור, היה אחיו של יונתן רטוש). הכנעניות ביקשה לנתק את התנועה הציונית המתגבשת בפלשתינה מן העבר היהודי, ודיברה על עם חדש, עברי, שנוצר בארץ ישראל, ונושא עיניים אל הסימבוליקה הקדם־יהודית של המרחב הארצישראלי. גם אם במישור הפוליטי הייתה לכנעניות השפעה מועטה, בתחומי הספרות והאמנות הייתה לה השפעה לא מבוטלת, והיא הילכה קסם על יוצרים ישראלים רבים בשבעים השנים האחרונות (המקרים המובהקים, מלבד רטוש, הם יצחק דנציגר ואהרן אמיר, אך גם עמוס קינן, א"ב יהושע, ולתקופה קצרה חיים באר). הרעיונות הכנעניים המשיכו להתקיים בצורה מסוימת גם אחרי שהתנועה איבדה מכוחה, בין היתר בזכות אהרן אמיר וכתב העת "קשת"; אמיר, כפי שהראה דן לאור, ראה את אמריקה כמודל לחיקוי, אותה מדינה חופשית שהדת שלה היא דת אזרחית, שפותחת את שעריה למהגרים והופכת אותם ל"אמריקאים". גלגול נוסף, מעודן יותר, של הרעיון הכנעני, נמצא בתנועה קצרת ימים ונשכחת בשם "הפעולה השמית", שהקימו אורי אבנרי ובועז עברון. תנועה זו התנערה מן הסמלים הכנעניים ומן הסגידה של רטוש לבעל ולעשתורת – וחשוב מכך, מן הנטיות הפשיסטיות שמגולמות ־לווריאציה הכנענית המקורית, וכיום שותפים לו, בצורות כאלה ואחרות, לא רק חברי העמותה שהקים אורנן, אלא גם דמויות כמו שלמה זנד ואברום בורג.

לפי תפיסתם של אורנן ושל מחברי המאמרים בספר, במדינת ישראל קיים לאום ישראלי, שבניו ובנותיו הם אזרחי המדינה כולם, ללא תלות בשאלת הזהות הדתית והתרבותית שלהם. ישראל, דה־ פקטו, היא מדינתם של בני הלאום הישראלי, גם אם המדינה רואה את עצמה כמדינת הלאום של העם היהודי, ולא של כלל אזרחיה. אם שנת 2018 וחוק הלאום מסמנים את סופו של התהליך, נקודת האפס שלו היא 1952, שבה נחקק חוק האזרחות. בחוק הזה, כפי שמראה עוזי אורנן במאמרו, נקבע, באופן מתוחכם, כי "אדם היושב בארץ מכוח שבות הוא אזרח", ובסעיף הבא: "תושב הארץ שלא נעשה אזרח על פי הסעיף הקודם הוא אזרח מכוח ישיבה". בניסוח היובשני הזה, פרי להטוטים לשוניים תמימים כביכול שמסתירים מאחוריהם מהויות עמוקות וחריצת גורלות, בולטת במיוחד המילה "שבות", שמפנה לחוק אחר, חוק השבות, שמקנה ליהודים אזרחות ישראלית. כך, בקביעה משפטית סמויה מן העין, נקבעו שני מעמדות: אזרחים יהודים (מכוח שבות) ואזרחים לא יהודים (מכוח ישיבה). אורנן, שנולד בפלשתינה ב־1923, ביקש מבית המשפט לראות בו אזרח מכוח ישיבה, יחד עם האזרחים הלא יהודים של ישראל ולוותר על המעמד ההגמוני של אזרח יהודי מכוח חוק השבות.

לא מדובר בפלפול משפטי או בקנטור סמנטי: מן המעמד ההגמוני הזה, שממנו ביקש אורנן להשתחרר,  נגזרים, לפי מחברי המאמרים בספר, שלל עיוותים מוסריים. מדינת העם היהודי בהכרח תעדיף אזרחים יהודים על פני אזרחים לא יהודים בכל תחום – מהקצאת משאבים ועד לסמלים ולשפה (חוק הלאום פגע במעמדה הרשמי של השפה הערבית); מדינת העם היהודי, שמוגדרת על פי הדת היהודית, תיתן כוח לבתי הדין הרבניים ולממסד הדתי להתערב בחייהם של האזרחים; מדינה כזו תשקיע הון בקשר עם יהדות העולם ותקים משרדי ממשלה כמו "משרד העלייה והקליטה" ו"משרד התפוצות". מעל לכל אלה, אנשי "אני ישראלי" מזכירים את העובדה הפשוטה שהלאום של מדינה ששמה ישראל, שהתחייבה במגילת העצמאות ל"שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה", אינו יכול להיות אלא הלאום הישראלי. התפיסה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי היא אנומליה: ישראל היא "המדינה המודרנית היחידה בעולם אשר רשמית שייכת לא למכלול אזרחיה אלא לעם המפוזר ברחבי העולם", כותב הפילוסוף יוסף אגסי (עמ' 49). החזון שעולה מתוך הספר לעתידה של מדינת ישראל הוא, כפי שכותב אלי אמינוב במאמרו, "רפובליקה מודרנית שתכלול את כל יושבי הטריטוריה שבין הים לירדן […] רפובליקה שבה הלאום הוא כלל האזרחים, ללא קשר בין מוצאו האתני או הדתי של האזרח" (עמ' 162).

המאמרים בספר – שאינם אחידים ברמתם; חלקם נגררים לעבר דיונים משפטיים יבשים – יורים את חיציהם בעיקר לעבר חוק הלאום. אך התפיסה של מדינת ישראל כמדינת הלאום היהודי איננה, כמובן, נחלתו של הימין בלבד, גם אם הימין הוא זה שקידם בהתלהבות את החוק המפלה והפסול הזה. הבעיה, כך עולה ממלכוד הלאום, נעוצה בשיח הציוני עצמו, בשאיפה להקים מדינה יהודית,  שאיפה שבהכרח תוביל לאפליה כלפי אזרחים לא יהודים. הבעיה היא הגדרתה של ישראל כיהודית ודמוקרטית, פרדוקס שמחברי המאמרים בספר מצביעים עליו שוב ושוב. הפתרון שעולה מן הספר  אינו פתרון קוסמטי, אלא רדיקלי, כזה שיורד אל שורשי הבעיה: והפתרון הוא שינוי הבסיס המשטרי של ישראל, כך שתהיה מדינה של כלל האזרחים, בני הלאום הישראלי.

אתגר אחד שעומד בפני התפיסה הזו הוא בעיית האנטישמיות. שנאת יהודים באירופה הניעה את גלגלי המהפכה הציונית בסוף המאה ה־19. השואה האיצה את הקמת מדינת ישראל. מה יענה עוזי אורנן לבני הקהילה היהודית בצרפת שחוששים מפיגועי שנאה? אורנן מציע לקבל את הנרדפים כתושבים, בדומה לקליטת הפליטים מווייטנאם בישראל בסוף שנות השבעים, ורק לאחר כמה שנים יהפכו הנרדפים לאזרחים ישראלים (דברים ברוח זו הציע לאחרונה אברום בורג). אך גם אם לבעיה המסוימת הזו נמצא פתרון, קריאה במלכוד הלאום בשנת 2023 משולה, כמעט, לקריאה ברומן עתידני מופרע במיוחד. הסיכויים שמדינת הלאום היהודית תתפרק ותחתיה תקום מדינה ישראלית, דמוקרטית, לכלל אזרחיה, נראים דמיוניים. הלאום היהודי קבוע בחוק ומגובה בפסיקת בית המשפט העליון, חזק יותר מתמיד, ונהנה מתמיכה פוליטית מקיר לקיר. היהדות היא המובן מאליו של אזרחי ישראל היהודים; הם לומדים עליה בבית הספר, מתגייסים בשמה לצבא, מעלים אותה על נס, גאים במדינתם כמדינה יהודית – כל אלה לא ישתנו בעתיד הנראה לעין. ולמרות זאת, האופציה שמסמנים מחברי מלכוד הלאום היא לא רק האופציה השוויונית, ולפיכך גם הצודקת ביותר, לעתידו של המרחב שבין הירדן והים, אלא גם האופציה הפוליטית והמדינית המעניינת ביותר שקיימת היום במרחב הרעיוני הישראלי: שווה, לכל הפחות, לדון בה.

עוד במעלה...

בקצה השיר ישן איש

אלו שרואים, אלו שרואים כאשר מראים להם ואלו שאינם רואים

איך לכתוב תחת צל

חשיפה לצפון

צָפוּן בָּרֵךְ | השירה כצֵיד החד־פעמי

אומרים לנו שיש סקס אחר

צָפוּן בָּרֵךְ | שער של ספר שמתחפש לטור בעיתון

טקסטים שיש להם צורה של תבונה

האם חוסר אמינות הוא deal-breaker?

מתחת לשמיים של שומקום

צָפוּן בָּרֵךְ | דמעה נופלת על מכתב לא מוחקים

אפשרות של X

המלצת שבוע הספר – פניה חזן

אומנות או נמות

Handle with Care – קריאה ב"בן המקום" מאת חיים הזז

מה שוות המילים אם אי אפשר לשלוט בהן?

בין as if ל־hollow center

הצד החשוך של החיים

השבר מתוך האיחוי – השיבה לפנגיאה

"עוֹד הַכֹּל יִסְתַּיֵּם / בְּכִי טוֹב / בְּכִי טוֹב / בְּכִי / בְּכִי / בְּכִי רַע"

הדרים, שחרורים וקרב בולבולים

כך החל סבא לכתוב

חיה פוליטית, מזדהה עם מיעוטים

דבר המערכת – מעלה 7

תיאטרון הבובות של הנפש

צָפוּן בָּרֵךְ | נהר השירה

אסתטיקה של הפצע

בשבח הארוס

כותב המערבונים העברי הראשון

"אנחנו / צריכים מלחמה להשכיח את המלחמה / בעצמנו"

"האם צריך כאן איזה שיר, ועוד ביידיש?": על תרגום היהודית לישראלית

מכתב מן העורף

אגרוף מונף כלפי מטה

חלום על להבת נר שדועך

לפורר את האחיזה

שהכל נברא בלשון

לטמון בין הצורים את חמד הצורות

דבר המערכת – מעלה 3

שתיקה יודעת קול

האב, הבת, ורוח הקודש

לחזור אל השקול

רומן עתידני מופרע במיוחד

ההיקסמות או התוגה על מה שיש

המסע אל השינה

פינוק בשירה הישראלית

הזר והפרפר, המדען והסופר

צעד בן אלפי־מילין

הנחתי רגל איפה שעמדה הרוח

פה ובמקום אחר

מלחמת הגרילה של סמי ברדוגו נגד רפובליקת הספרים העבריים

איך נשיר: שירה ופרוזה כשני אופנים של מסירת עדות

איך תודעה נולדת מחדש

"הַיָּרֵחַ מְלַמֵּד תַּנָ"ךְ" – מסה על שירת זלדה

הטיפולוגיה של הספרות העברית

איך הפסקתי לצקצק והתחלתי לאהוב: על ביקורת ספרים בטיקטוק

אמונה בקריאה, קריאה באמונה

הסבון בכה מאוד

מָגוֹל עצמי – השירה הווידויית של רון דהן

מכניקת השבר

מעבר לסטיגמה

"איזה סקסאפיל יש למשוררים זקנים?" על שלוש אסופות של שירת זקנה

לא הכול שחור לבן – התעוררות השירה החרדית

דלות ושירה

אנטי־מחיקון: על שירי המחיקה של אלכס בן־ארי ב"מים מים"

אסתטיקה של פצע

חד אבל לא משמעי

קלוז־אפ עצבני

מות החתול ותחיית האנושיות

צָפוּן בָּרֵךְ | להתבונן במקום מבעד לזמן

גשם על הקבר

ארנב־ליצן, או: מסה בעקבות לא ממואר מאת מוטי פוגל

״עשית אקזיט, לך זקוף״

עוד אחר צהריים ספרותי

מן הקול אל ההד

תמציות רישום

מפלי מים שקפאו

על היפה והנכון

נשיקות על המצח

0.6 אדם

ילד עם אבא

נקב־הצצה

אני הכי עצמי כשאני מבזיקה בחופזה

תועלת לנפש אומללה ודחויה

צריך לחזור מהנסיגה

ענפים סביב האין

דבר המערכת – מעלה 8

מתוך המחברות

מי שמביט בי מאחור

אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות

דבר המערכת – מעלה 12

נגד הזרם: המהלך הקווירי של ז'וריס־קרל הויסמנס

מה מצאתי בכיס

"נוֹלַדְתִּי בְּהַצָּגַת חֲצוֹת"

העובדה הפשוטה, החותכת

מוסקוביאדה – רוחות הרפאים של ההיסטוריה או הביוב של השאול

כולנו יצאנו משולי האדרת של גוגול

חיים שראוי לספרם

אמילי של זנדבנק

הסימנים הכחולים של השפה