איך נקראות המילים האלה שנמצאות מולך, ממש עכשיו? האם הן מונחות על דף בפורמט העיתון הגדול של כתב העת מעלה? האם העיתון נפרש על שולחן או מוחזק מולך באוויר ומסתיר את האופק שמאחוריו, כמו קריאה בהולה של חדשות בעיתון יומי, או אולי דווקא כמו קריאה נינוחה בהסבה? האם זו קריאה בטורים, שהעין משוטטת עליהם מהר ועוברת משורה קצרה לזו שאחריה, להוטה לרדת בפסיחות מטה־מטה? האם זו קריאה בנייר הדק המוכתם בקלות בכתמים ובטיפות משקה, המתקפל מחדש ומאוחסן אחר כך, אבל לא במצב אנכי, לא על מדף לצד הספרים, אלא מונח במצב שכיבה ומצריך מאמץ למצוא אותו מחדש? או שאולי המילים נקראות בגרסה הדיגיטלית, המוארת באור בהיר, נפרשות אחרת, מסודרות בשורות רחבות (רחבות יותר במחשב, קצרות יותר בנייד), מתחלפות בגלילה, ולעולם לא תופסות אחר כך מקום בחלל הבית? האם הטקסט הזה נקרא בקול? של מי הקול? איך החומריות של המילים משפיעה על מהירות הקריאה, על מצב התודעה והלך הרוח שלך במהלכה, על הבחירה לקרוא מלכתחילה, ועל שיפוט הטקסט?
לא פעם קראתי ביקורת ספרות וניסיתי לדמיין איך נראה הספר, פיזית, ואיך עשוי להיראות מעשה הקריאה בו. לעיתים קרובות לא הצלחתי, כי בביקורת לא היה רמז לתשובה. ברוב הביקורות הטקסט מופיע כישות מופשטת, דבר בלתי חומרי, טרנסנדנטי, שחורג מההופעה הפיזית שלו ומתקיים בספירה רוחנית. בביקורת לרוב אין ספר, יש ספרות, והספרות היא דבר שלא נטוע בעולם העשוי ממולקולות ומתקיים דרך עמל. הגישה הזו מובנת, לגמרי התרגלנו לחשוב על קריאה כעל הפלגה לעולמות אחרים שמתנתקים מהזמן והמרחב של ההווה המיידי. זהו בין היתר כוחה של הספרות ומה שעושה אותה לפלאית; היא מאפשרת להתעלות מעל מגבלותיו של החומר (דיו על נייר, פיקסלים על מסך, עבודה שיצרה אותם) ולברוא עולמות מדומיינים ואפשריים. אף על פי כן כשאנשים קוראים, הם קוראים איכשהו. תמיד, וגם בלי להכיר בכך, אנחנו קוראים בצורה קונקרטית. המונח "כתיבה קונקרטית", מתייחס לספרות, לרוב שירה, שמשתמשת במפגיע במילים כחומר ובנייר כקנבס. כתיבה כזו התפתחה בהקשרים תיאולוגיים וקמה לתחייה בכתביהם של מודרניסטים, למשל בקליגרמות של גיום אפולינר, שירים צורניים, שיוצרים ציורים באמצעות מלים. אני מציעה את השם האפשרי "קריאה קונקרטית" לביקורת בת זמננו שמתייחסת לספרות כחומר, כממשות, בין אם הספרות ביקשה להיקרא במונחים האלה ובין אם לא.
קריאה קונקרטית היא צורה של קריאה וביקורת שמתעקשת לחשוב על המקום שהספרות תופסת בעולם, במובן הממשי ביותר. זו המחשבה על משהו שהיד פוגשת ואוחזת, מתעצבת בצורתו כפי שהוא מתעצב בצורתה. על משהו שיש לו ממדים (שניים או שלושה). זו המחשבה על מה שהעין פוגשת בתיווך האור. קריאה קונקרטית מכירה בתפקיד של החושים בקריאה; היא חושבת על המגע של העיניים עם הטקסט, על הצורה שבה הוא נפרש, על המצע שעל גביו הוא מופיע. היא מכירה בכך שצורת הקריאה הפיזית היא לא הטיה מקרית שאפשר להפטר ממנה כדי להגיע לקריאה מופשטת טהורה, אלא היא חלק בלתי נפרד מהקריאה. קריאה קונקרטית יוצאת מנקודת הנחה שאין טקסט מופשט ללא צורת המפגש אתו, ושההבחנה בין "תוכן" ו"צורה" מלאכותית. מי לא יודע לדקלם ש"המדיום הוא המסר" בהקשרן של טכנולוגיות אחרות, אבל אותו רעיון בדיוק חל על ספרים. קריאה קונקרטית שואלת שאלות על המדיום, ולא רק על הטקסט: מה הוא מאפשר, מה הוא מגביל, ואיך כל זה משפיע על הספרות. קריאה קונקרטית לא שופטת ספר לפי העטיפה שלו, אבל בוודאי לא שופטת אותו בלעדיה.
ניירות ופיקסלים
האפשרות של קריאה קונקרטית קשורה לגל ביקורתי עכשווי של חזרה אל החומר, שקיבל לאחרונה מגוון שמות וכותרות כמו "המפנה החומרי ו"מטריאליזם חדש". זהו גל שמתהווה מתוך ההתפכחות מהאשליה של גאולת הדיגיטל, לצד חזרתו הברוטלית של הממשי, במשבר האקלים, במגפה ובמלחמות. לא במקרה זהו גל שרוחש דווקא בעיצומה של מהפכה דיגיטלית, שמגדירה מחדש את היחסים בין האדם לחומר, ובין הקוראים לספר. המדיום נוטה להיות שקוף ובלתי מובחן עד שמשהו בו משתבש, ולכן דווקא הרגע הנוכחי שבו מהפכת המידע שיבשה סדרי עולם והעלתה ספק בנחיצותם של ספרים מודפסים, הוא הזדמנות להפנות מבט חדש אל המדיום. זהו הזמן לתהות: מה נרצה לפגוש בספר מודפס? איך אפשר לדמיין ספר דיגיטלי?
קריאה קונקרטית מתבקשת דווקא, ובמיוחד, כשהקריאה הדיגיטלית זמינה ומחייבת את הביקורת להתעקש על הנמקה לספרים מודפסים. צריכה להיות סיבה מיוחדת להדפיס ספרים כשהאפשרות הדיגיטלית זמינה ואקולוגית יותר, והיא מעמידה את החומריות של הספר למבחן ודורשת הצדקה. אם שאלת קיומם החומרי תוצב כקנה מידה להערכתם, לא יוכלו לצאת לאור ספרים באיכות טכנית ירודה ובייצור מזהם והם יצטרכו לנמק את צורת הופעתם. כנגד הנבואה שתם עידן הספר, ספרים עשויים לחזור לתפוס מקום תרבותי משמעותי דווקא משום שקמו להם חלופות. ובהתאם, חנויות עצמאיות ומתמחות שמקפידות על איכות ספריהן יוכלו לשגשג. זוהי אשליה לחשוב שרשתות הספרים הגדולות מאפשרות נגישות לספרים להמונים דווקא משום שהן מבכרות ספרים מתועשים; בפועל, דרך דחיקת תשומת הלב מאיכותו של הספר הבודד לספרים באיכות ירודה ובכמויות גדולות, הן אחראיות להיעלמות ההצדקה לקיומם של ספרים מודפסים באשר הם, ולכולם. קריאה קונקרטית, שתתעקש להתעכב על המקום הפיזי שספר תופס בעולם, אולי תוביל לכך שיצאו לאור וימכרו פחות ספרים מודפסים, אבל לכל ספר יהיה משקל סגולי רב יותר. ספר יוכל לחזור להיות מתנה ראויה, אולי המתנה היחידה שנשאר עוד לתת.
כשטכנולוגיה חדשה מטלטלת את התרבות לוקח זמן עד שהכניעה למוכר ולידוע מתחלפת בחקירה של אפשרויות חדשות. בראשית המאה ה־20, התנהגו הסרטים הראשונים כתיאטרון מצולם עד שהתפתחו הטכניקות שאפשרו לחקור את ייחודו של הקולנוע. בראשית הדפוס, בסוף המאה ה־15, הספרים המודפסים הראשונים, שזכו בדיעבד לשם "אינקונבולה", היו ספרים שעוד לא הפנימו את השינוי הטכנולוגי של הספר המודפס והתנהגו כמו כתבי יד. רק לאחר זמן דפסים החלו ליצור ספרים שמכירים באפשרויות של המדיום ומנצלים אותן. בחסות הקריאה הקונקרטית, הספרים הדיגיטליים יוכלו מצידם להשתחרר מעולו של הספר המודפס ולחקור את האפשרויות שלהם כמדיום חדש, כפי שהשתחרר הספר המודפס מצילם של כתבי היד וכפי שהשתחרר הקולנוע מעולו של התיאטרון.
עד ימינו, כמה עשורים לתוך העידן הדיגיטלי, ספרים דיגיטליים למעשה מחקים את הספר המודפס. הם מוגשים על פני מסך שעדיין מכונה "דף", הדפדוף בהם לרוב אופקי (מימין לשמאל או משמאל לימין). נדיר שיש בהם פריצה של מודל הדפדוף המוכר או, למשל, קישורים בין חלקי הטקסט, על אף שאין כל מגבלה טכנית עקרונית שקובעת שדווקא כך צריך להיראות ספר. יותר מזה, לפעמים ספרים דיגיטליים עדיין כוללים מחוות משעשעות לחומריות של נייר כמו קיפול קטן בשולי המסך או אפילו רשרוש קל בזמן הדפדוף המחקה קול של אוושת נייר. יש שאומרים שאנחנו נמצאים בתקופת אינקונבולה חדשה, ערש העידן הדיגיטלי, תקופה שבה הספרים הדיגיטליים עדיין לא השתחררו מהדפוס. קריאה קונקרטית תעודד את הספר הדיגיטלי לחקור אפשרויות קיום נוספות שחורגות מצורת הספר המודפס. היא תנפץ את האשליה שקריאה בדיגיטל היא בלתי אמצעית ומופשטת יותר מקריאה בדפוס, רוח נטולת חומר. קריאה דיגיטלית היא חומרית בדיוק כמו קריאה בספרים מודפסים, ולאופי של המדיום יש השלכות מרחיקות לכת על הקריאה.
קריאה קונקרטית דורשת לחזור לשאלות ותיקות ולהוסיף להן חדשות: מהם סך ממדי הקיום ששותפים בדבר שלו אנו קוראים "ספר"? האם הקריאה צריכה לחתור לעסוק בכמה שיותר ממדים או לבחור רק חלק מהם? אם היא בוחרת להתייחס רק לחלקם (למשל, לעלילת הספר אבל לא לגודלו, לתחבולות לשוניות אבל לא לטיפוגרפיה), האם הבחירה צריכה להיות מוצהרת ומנומקת? איך ממדי הקיום של הספר נכרכים (פיזית וסמלית) זה בזה? מה ייחודי למדיום של הספר בתצורותיו השונות, כלומר, מה רק הוא יכול לעשות ומה רק בו אפשר; מה יכול לקרות בספר מודפס שלא יכול לקרות בספר דיגיטלי, ולהפך? איזו טרנספורמציה הספרות עוברת כשקוראים אותה באותו מכשיר שבו קוראים ציוצים רגע לפני כן, ועל גבי אותו מצע? יתכן שהתשובות לשאלות האלה יחזירו את המבקרים והקוראים לחיקן של הקריאות הטרנסנדנטיות הוותיקות. אבל הן לפחות ישימו את הקריאה הקונקרטית על השולחן כאפשרות, גם אם זו שלא נבחרה.
קריאה קונקרטית יכולה לעסוק בכל סוג של ספרות מודפסת ודיגיטלית, מסחרית וניסיונית. אבל מטבעה, היא מפנה את תשומת הלב לספרות ששואלת את עצמה שאלות על החומריות שלה. היא מפנה מבט לספרים שלא מניחים מראש מהי צורת קיומם אלא שואלים כל פעם מחדש "כיצד עליי להתקיים?". הקריאות השגורות בספרות רואות במילים מסמנים שמובילים למסומנים שאמורים לגאול את המילה ממוגבלותה החומרית ולהעניק לה משמעות, אבל בקריאה קונקרטית המסמנים עצמם (ממדים, צורת האות, טקסטורות) הם בעלי משמעות. לא במקרה הכותבים הקונקרטיים הבולטים בהיסטוריה, מהמיסטיקה היהדות (למשל אברהם אבולעפיה) ועד המודרניסטים ואנשי האוונגרד של המאה ה־ 20 (כמו הלטריסטים), קשרו בין ההופעה החומרית של המילים על הדף לבין חוויות קיומיות. אצלם המילים הכתובות לא רק מייצגות או מתווכות; המילים הן הדבר עצמו. אני חושבת על ספרים של אורי צבי גרינברג ושל דוד אבידן, שטשטשו את הגבול בין ספרות לבין אמנות פלסטית והבינו בצורה העמוקה ביותר שמלאכת הספר ומלאכת הספרות בלתי נפרדות, ושהספר הוא חלק מהיצירה. בחלק מהמקרים הם עיצבו את הספרים שלהם בעצמם. אני חושבת גם על ניסיונות עכשוויים ליצור ספרים דיגיטליים לא ליניאריים, ספרים שיתופיים, ספרים שפורצים את ההאחדה שכופות הפלטפורמות הדיגיטליות המסחריות. אומנם אלה הם מקרים חריגים שנמצאים בשולי העולם הספרותי, אבל גם הבחירה ליצור ספר לא חריג או ניסיוני מבחינה טיפוגרפית, לא חדשני בעמדתו, פשוט ונורמטיבי באסתטיקה שלו היא בחירה שאף על פי כן מכתיבה כיצד תיקרא הספרות. גם היא ראויה לקריאה קונקרטית.
חיים של ספרים
לפני שהתחלתי ללמוד ולפני שהתעצבתי כקוראת, הייתי מוכרת בחנות ספרים. "סיפור פשוט" של אמצע שנות האלפיים הייתה אבן שואבת לאנשי ונשות ספרות, נערכו בה ערבי ספרות ופרחו סביבה כתבי עת קטנים והוצאות ספרים עצמאיות. הסביבה הספרותית הייתה חיה ומסעירה, והיא התקיימה פיזית בין מרחבים עירוניים ובין ספרים. המגע הידני עם הספרים נצרב בי. עד היום, 20 שנה לאחר מכן, כשאני נכנסת לחנות ספרים כלשהי, היד שלי מיישרת את ערימות הספרים באופן מכני, כמו צ'פלין שנפלט מפס הייצור ועדיין עושה את תנועות ההברגה. אבל החנות לא הייתה פס ייצור, אלא בית גידול לספרים שאוצר בתוכו ידע נרחב ביותר, שלעיתים נפקד מחוקרים או מבקרים. העבודה הפיזית בחנות עיצבה באופן העמוק ביותר את המחשבה שלי על ספרים. לפעמים המפגש של הקוראים והקוראות בחנות עם הספר שחיפשו היה שטוף בהתענגות בורגנית על "הספר של" ש קיראו עליו בעיתון, או על ספר שיתאים לשולחן הקפה. אבל לרוב, זה היה מגע אינטימי מלא רוך ושאר רוח עם פרטנר, משהו לאחוז ומשהו להיאחז בו, במובן הגשמי. אחרי שנמצאים במגע בלתי אמצעי עם חיי הספר, על ההיבטים החומריים, הכלכליים, והחברתיים שלו, אי אפשר לחשוב על ספרות בלי לחשוב עליה בצורה קונקרטית. היה משהו הגיוני ואנושי בסדר הדברים הזה, כלומר במפגש עם הספר דרך חייו הגשמיים, ודרך האנשים השותפים בעיצובם, לפני גיבוש של טעם ספרותי והרגלי קריאה. שמחתי להיות זבנית של ספרים, שולייה, משקיפה על גלגלי המערכת מבפנים, ובתוך כך להיעשות לקוראת ולממליצה.
קריאה קונקרטית היא קריאה אתית. היא מכירה בכך שספר הוא לא מָן שנפל מהשמיים אל ידם של הקוראים, אלא אובייקט פיזי, מודפס או דיגיטלי, לרוב מוצר צריכה בשוק הספרים, שכרוך בעבודה. לא חייבים להיות מרקסיסטים כדי להבין שהעולם הספרותי מתעצב דרך עמל ודרך משאבים שמאפשרים אותו או מגבילים אותו. התעלמות מהעמל הזה, הכחשה של העבודה הקונקרטית הכרוכה בספרים ושל האנשים שעושים אותה, יוצרת דיוקן חלקי ומסולף של הספרות. אפשר בקלות לנסח אותו במונחים של תודעה כוזבת בורגנית שמשרתת בעלי הון, אבל מטבעות הלשון הללו מעורערים ולא יציבים בעידן המידע והם מאבדים את משמעותם המדויקת. בשוק הספרים העברי, המוכה והלא רווחי על פי רוב, ספק אם יש להם תוחלת. הדיוקן הכוזב של הספרות יכול להיות מנוסח במונחים אחרים, קיומיים להתעלם מהקונקרטיות של הספר ומהעבודה הכרוכה ביצירתו זה להסתפק במועט, כלומר, בתשובה חלקית מאוד לשאלה מהי ספרות.
חשיבה קונקרטית על הספרות מסיטה את מרכז תשומת הלב מהסופרים לכיוונם של שותפים אחרים במלאכת הספר. היא מסיטה את כובד המשקל מחגיגת האגו של המפגש בין סופרים גאונים לבין מבקרים ידענים, אל חיי הספר שכוללים מעגל שלם של שותפים סמויים שעבודתם לרוב נעדרת מהמבט הביקורתי, כגון מעצבים שנתנו לספר את צורתו ולאותיות את מקומן בעולם, דפסים שאחרים על איכות ההדפסה והכריכה שלו, ואנשי ונשות חנויות ספרים שמציבים אותו במיקום מסוים ואחראים לעיתים לקטלוג הז'אנרי שלו ולדרכי ההתקבלות שלו. במובנים האלה קריאה קונקרטית היא קריאה צנועה יותר, שמתרכזת פחות בכישרונם של הסופרים והמבקרים ויותר בהתבוננות התבוננות במובן המילולי במושא הביקורת. עם זאת, זוהי לא קריאה מצמצמת וסגפנית אלא קריאה שיש בה שפע והרחבת המבט.
קריאה קונקרטית לא מיועדת למומחים בתולדות הספר, לפילולוגים, לסוציולוגים של הספרות או לאנשי עיצוב. היא יכולה להיות חלק נגיש מאוד מכלל המושגים והכלים של קוראי ומבקרי ספרות באשר הם. היא לא דורשת בהכרח מומחיות תיאורטית או היסטורית, אבל היא כן דורשת תשומת לב וסקרנות כלפי חיי הספר. קריאה כזו דורשת לשאול איך ספר בא לעולם, לא להסתפק בחבילה אנונימית שמגיעה עד הבית משומקום. ומדוע, בעצם, שמבקרי ספרות לא יכירו את המדיום שאותו הם מבקרים, כפי שמבקרי הנדסת גשרים מכירים את טכניקת הבניה וכפי שרופאים בקיאים באנטומיה?
אולי הדימויים הללו מטעים. מי אמר שה"גשר" או ה"גוף" של הספרות הוא הספר ולא, למשל, הנרטיב או הריתמוס? קריאה קונקרטית לא נותנת קדימות לחומר על פני הרוח או טוענת שהחומר ממשי יותר מהרוח. זהו ויכוח פילוסופי עתיק. היא גם לא מחליפה סוגים אחרים של קריאה. אבל היא כן מציעה לזכור עובדת חיים פשוטה, הספרות תמיד נקראת איכשהו. אפשר לחשוב, למשל, על ספר כיס שיכול לצאת לשיטוט עם בעליו ולהישלף בכל עת. האם הגודל הממשי שלו אינו תשובה לשאלה "איזה מין ספר זה" לא פחות מהעלילה, השירים או הרעיונות? האם אינו משפיע בצורה הישירה ביותר על הקריאה? האם דף תלמוד אפשרי לקריאה בלי היררכיית העימוד המכתיבה את צורת הדיאלוג שלו? האם הסידור הטורי של כתב עת זה לא מכתיב את אפשרויותיו ומגבלותיו של הטקסט, והאם צורתו לא מארגנת אחרת את המחשבות שלך עליו? קריאה קונקרטית, פנומנולוגית, שרואה בקריאה תופעה בעולם, לא מנמיכה את הנשגבות של מעשה הקריאה לגישה ארצית ותכליתית. היא מזכירה עוד ממד, זנוח על פי רוב, שאחראי לאותו שגב ממש.
