גליון

קנה־נשימה

ארנה קזין | איך להיות ושאלות אחרות | הוצאת אוליפנט, 2021 | 127 עמודים

מאת:

זאת התנועה שאיתה מתחילה קזין לענות על השאלה "איך להיות", ואיתה היא ממשיכה גם באחת־עשרה המסות הנוספות בספר. כך, לאורכו של הספר היא מפרידה שכבות עדינות של קיום, ומבקשת לבחון בהן גם את המובן מאליו וגם את מה שאינו כזה.

אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה נשמתי נשימה מלאה מהאף. אני אלרגית מאוד לקרדית האבק, לעובש, לחתולים ולכלבים, לפריחת הברוש באביב, לפריחת הדשא ולפריחה של עוד חמישה מיני פרחים (שעליהם אני יודעת). האלרגיות שלי מופיעות בכל העונות, בבקרים ובשינה. עם אף סתום אני רגילה לנשום כמעט אך ורק דרך הפה, לקחת איתי טישו לכל מקום, להריח הבזקי ריחות בלבד. ומעל הכול מרחף חשש תמידי מקוצר הנשימה. לכן כשראיתי שהשאלה הפותחת את ספר המסות החדש של ארנה קזין איך להיות ושאלות אחרות היא "איך לנשום", רכשתי את הספר.

במסה הראשונה בספר עולה כי עבור קזין "איך לנשום" היא כלל לא שאלה פשוטה; האוויר נגמר לה לעיתים קרובות (בהקראת סיפור בקול רם, בעלייה במדרגות, כשהיא ממהרת). היא מתארת שכבר שנים היא מְתרגלת נשימה, מתאמנת בלעצור את הנשימה, לשאוף קצת ולנשוף הרבה, שוחה כדי להתחייב לנשימה איטית, מדודה. היא לומדת את מה שעבור אחרים הוא יכולת מוּלדת, לא רצונית אפילו. לנשום. היא מספרת על קורס נשימה לפי תורת בוטייקו שבו השתתפה: "החוק המרכזי: חובה לנשום דרך האף" (עמ' 14). אני קוראת את המסה ומנסה לפעול לפי ההנחיות שקזין נותנת: סוגרת את הפה ומנסה לשאוף דרך האף נשימה עמוקה אחת, מבקשת משתי תעלות הנחיריים לשתף פעולה, אך מצליחה רק להגניב בקושי חצי נשימה מצד ימין.

קזין בוחנת את פעולת הנשימה, מציעה עצות וטכניקות שונות לשיפור הנשימה, וגם מלמדת את קוראיה משהו עמוק יותר על הנשימה, משהו שנדמה לי שרק מי שעבורה הנשימה אינה עניין של מה בכך יכולה להבחין בו: "אני חושבת: איך זה ששום דבר אצלי לא בא מאליו. אפילו לא הנשימה. איך זה שעליי לשים לב לכל תנועה, אפילו זו של הסרעפת, שאי אפשר בלעדיה; איך הכול כרוך במאמץ. איך אני לא יודעת פשוט להיות. חברה שאיתה אני מדברת על המסה הזאת שואלת אם אולי ענייני הנשימה שלי קשורים בעניינים של חיוּת. בקושי שלי להתמסר לחיים. להתערות בהם" (עמ' 17). כלומר, הנשימה היא מטאפורה לקיום, וגם תשובה אפשרית ראשונה לשאלה המרכזית בספר: "איך להיות" – והתשובה היא: לנשום. העיסוק בנשימה מהווה פרספקטיבה שדרכה קזין מבארת לעצמה ולקוראיה אותה־עצמה. היא ממשיכה ושואלת אם נשימה היא במהותה יחסי־גומלין, ואולי אצלה משהו חסום ביחסי־הגומלין עם העולם (עמ' 18).

זאת התנועה שאיתה מתחילה קזין לענות על השאלה "איך להיות", ואיתה היא ממשיכה גם באחת־עשרה המסות הנוספות בספר. כך, לאורכו של הספר היא מפרידה שכבות עדינות של קיום, ומבקשת לבחון בהן גם את המובן מאליו וגם את מה שאינו כזה. המסה השנייה, לדוגמה, עוסקת באבל. במסה הזו היא בוחנת את מה שהיא מכנה "אומנות הפרידה", ומנסה להבין איך להיפרד מאחרים ומחלקיה שלה, חלקי גוף וחלקי נפש. בהמשך הספר היא ממשיכה ומקלפת שכבות של הוויה, שואלת איך להיות ילדה, איך להיות לסבית, זוג, גבר, בת חמישים ועוד.

במסות השונות קזין נעה, כמעט מקפצת, בין הכללי לאישי. המסגרת ברורה – כל אחת מהמסות עוסקת באישי, בסובייקטיבי; אך חלקן עוסקות בנושאים רחבים מאוד, כלליים כמעט (למשל גבריוּת), וחלקן בנושאים קרובים יותר לפרטי (למשל איך להרגיש בבית). חלק מהמסות הן אישיות לגמרי, כמעט ממואריות (כך למשל במסה השלישית בספר, שבה קזין משוחחת עם עצמה הילדה, או במסה השישית שבה היא מספרת עליה ועל בת זוגהּ). הקול של קזין ברור ונקי, והקריאה בספר נדמית לעיתים כשיחה קרובה. כך למשל, במסה הרביעית היא מספרת על מבוכה גדולה מאוד שחוותה בטקס הסיום של כיתה ח', כשאחד הילדים אמר במיקרופון: "תודה רבה ליושב ראש מועצת התלמידים, ארנה קזין, התלמידה הכי גברית, או התלמיד הכי נשית" (עמ' 33). היא מנסה להבין למה המשפט הזה נצרב בה, ובדרך חושפת כמה אמיתות אינטימיות נוספות, חושפת מהאישי ובכך מתקרבת לקוראים. בעוד מסות אלה כתובות על טהרת קולה האישי של קזין, במסות אחרות (כדוגמת המסה על הנשימה שהוזכרה, המסה על הגבריות, המסה על גיל חמישים ואחרות) קזין משלבת לצד קולה ציטוטים ורעיונות מהוגים והוגות, משוררות וסופרות, ומרחיבה את נקודת המבט מעבר אליה, אך תוך דיון בדברים והדגשת החיבור לטעמה האישי ולקולות נשיים.

המסה החמישית, "איך להיות לסבית", שונה מעט. במסה זו קזין מציעה לנו להביט החוצה לקבוצת התייחסות מעוררת השראה שבחרה: אליזבת בישופ, סוזן סונטג וטובה יאנסון. באמצעותן – דרך חייהן ויצירתן – היא מנסה לבחון ולהבין מה זה להיות לסבית. כך למשל היא לומדת מיאנסון על אהבה טובה וארוכת שנים הכוללות "עבודה ואהבה"; קשר המאפשר לכל אחת מבנות הזוג להיות קודם כול היא־עצמה ורק אחר כך בזוגיות. קזין אומנם נוכחת במסה בעצם הבחירה של הדמויות (וגם באמצעות הציטוטים שהיא בוחרת), אך בכל זאת חָסְרָה לי נקודת מבטה־שלה במסה הזאת, כפי שהיא עולה מכל אחת מהמסות האחרות. הפִּסקה היפה ביותר במסה נמצאת לטעמי דווקא בהערת שוליים שבה קזין מסבירה לְמה היא מתכוונת כשהיא אומרת "לסבית": "[..] אישה (או נערה) שמוצאת את עצמה מתחברת לבנות מינה במחוזות הנפש – מתחשמלת, מתערערת, או מתנחמת, מוצאת בהן בית – מניחה להן להפיח בה חיים, להסעיר, להכאיב ולהזיז; וגם רוצה לגעת בהן בידיים, בשפתיים ובעור" (עמ' 39). להשלמת המהלך המעניין במסה הזו, ובפרט ברצף המסות המאוגד בספר זה, נדמה לי שהדברים היו צריכים להופיע בגוף הטקסט ולא בשולי הטקסט, בהערה; כך היו מלוּוים בהתייחסויות נוספות בקולה של קזין.

למרות הדברים האמורים, יש משהו מרענן בקריאת המסה הזאת ברצף המסות. המסה החמישית מופיעה בין המסות האישיות ביותר, כמו הפוגה מקול הסולו של קזין. למעשה, נראה כי קזין שיבצה את המסות במרווחי נשימה המאפשרים לנו לבחון את המרווחים עצמם, בין קזין לבין קולות אחרים שהיא מתארת; היא מייצרת יחסי־גומלין בינה לבין האחרות; היא בוחנת את עצמה מולן ושמה את עצמה יחד עימן באותה הקבוצה. בכך היא גם מחזירה אותנו לדיון בנשימה ולתרגול היום־יומי של ההיטמעות בסביבה.

קריאה צמודה של הספר מגלה כי העיסוק בנשימה מלווה את הספר כולו. במסה הנפלאה "איך להיות בת חמישים" קזין כותבת חמישים פרגמנטים ממוספרים על הגיל ועל החיים. מספור הפסקאות מאפשר לנו נשימה, מזכיר לנו לנשום במקטעים, לעצור לפעמים, לא לקרוא הכול בבת אחת, בבולמוס המאפיין קריאה בספרים קצרים: "עלי מדי פעם לנשום אוויר", ממליצה קזין בסוף פרגמנט 17 (עמ' 87).

החלוקה לפרגמנטים אף דורשת מהקוראים לשים לב לקווים הדקים ביותר, להמשיך ולקלף את השכבות המרכיבות את ה"איך להיות". לדוגמה, להרהר בגיל חמישים, שנת היובל שקזין מספרת לנו שהיא גם אם כל שנות השמיטה, ואולי מרווח נשימה לקרקע ולשומט (עמ' 97). ברגע הזה מתבהר גם עד כמה השאלה הרחבה "איך לחיות" מתפרקת בידי קזין לחלקיקים הקטנים ביותר. בפרגמנט 33 קזין מזכירה הבחנה של אסתר פרל בין "להיות לא־מתה" לבין "להיות חיה". היא מרחיבה את ההבחנה – החיים הם אלו שהפעלים "לרצות, להעז, לעשות" מתארים אותם, ואילו השורדים מאופיינים בשלושה פעלים אחרים: "חרדה, הימנעות, אישור" (עמ' 95-94). היא מבקשת להצטרף לקבוצה הראשונה.

קזין בוחנת כיצד אפשר להפוך להיות בצד העושה, המעז, ומציעה שחרור שהפך עבורה אפשרי בגיל חמישים: "השאיפה: להיות יותר עצמי משהייתי אי־פעם" (פרגמנט 12, עמ' 82). לא בכדי בוחרת קזין במילה שאיפה. בהמשך הפרגמנט היא כותבת שכתיבת מסות היא ככל הנראה האמצעי הטוב ביותר להתקרב אל עצמך, לחפש ולחקור. הפעולה המשלימה לה היא פעולת הקריאה (מסות של אחרים וטקסטים שונים יצירתיים ועיוניים, שקזין כאמור משבצת בכתיבה שלה). זו התנועה כתיבה וקריאה – נשיפה ושאיפה. למעשה, "איך להיות" מתגלה בספר כחיבור מקבילי בין נשימה וכתיבה. כך קזין מספרת שהיא מצליחה לנשום טוב יותר כשהיא כותבת, שהיא במיטבה כשהיא כותבת, בעת מעשה הכתיבה (פרגמנט 31, עמ' 93). במסה העוסקת ב"איך להרגיש בבית" היא מספרת שלהרגיש בבית עבורה זה כשהיא מרשה לעצמה לא להיות, להתנתק מהמודעות. היא ממשיכה וכותבת שהכתיבה היא הבית שלה, ושבעת הכתיבה היא יכולה לא להיות (עמ' 120). אם במסה הפותחת קזין סיפרה לנו שבעיה בנשימה יכולה להידמות כבעיה ביחסי־הגומלין עם העולם, אז הכתיבה של מסות אישיות בפרט (והקריאה, והיציאה לאור) כמו מייצרת קשר מחודש בין העולם (והקוראות, והכותבות) לבינה.

ככה זה מתחיל:

"איך לחיות" – זו השאלה שמרחפת מעל כל אחת ממאה ושבע המסות שכתב בצרפת של המאה ה-16 מישל דה מונטיין, וזו גם השאלה שעומדת ביסוד כל מסה אישית שנכתבה אי פעם בעקבותיו.

"לא מדובר בשאלה המוסרית 'איך ראוי לחיות'", מבהירה שרה בייקווייל, בביוגרפיה שכתבה על אבי המסה האישית והעניקה לה את השם "איך לחיות"; "דילמות מוסריות עניינו את מונטיין, אבל הוא התעניין פחות במה אנשים אמורים לעשות ויותר במה הם עושים הלכה למעשה". מונטיין, כותבת בייקווייל, "רצה לדעת איך לחיות חיים טובים – משמע, חיים נכונים, מכובדים אבל גם חיים אנושיים מספקים, מלאים, משגשגים".

 

שיתוף ב facebook
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter

מאת:

זאת התנועה שאיתה מתחילה קזין לענות על השאלה "איך להיות", ואיתה היא ממשיכה גם באחת־עשרה המסות הנוספות בספר. כך, לאורכו של הספר היא מפרידה שכבות עדינות של קיום, ומבקשת לבחון בהן גם את המובן מאליו וגם את מה שאינו כזה.

עוד במעלה...

דבר המערכת – מעלה 4

מתחת לשמיים של שומקום

לֹא נַחְתִּים שָׁעוֹן כִּי אֵין שָׁעוֹת

עוד סיפור אחד

השירה כצֵיד החד־פעמי

נו, תכתבי – עידוד קצר להאטת הכתיבה

שבריריות החלום

חד אבל לא משמעי

וזרח השמש

מינימום כסף, מקסימום אגו – הטיפים הפואטיים של דוד אבידן

"האם צריך כאן איזה שיר, ועוד ביידיש?": על תרגום היהודית לישראלית

לשון נופל על לשון

לראות את הדברים באינסופיותם

תריסים קדושים – היומיומי הוא הנשגב

על הכמיהה היסודית ביותר: גאולה

אני הכי עצמי כשאני מבזיקה בחופזה

כולנו יצאנו משולי האדרת של גוגול

הסבון בכה מאוד

וירדו? וירדו אמיתי?

דבר המערכת – מעלה 3

למה לאה?

איך תודעה נולדת מחדש

חוש הביקורת

הביוגרפיה הראשונה של דנטה

בשבח הארוס

התרסקות או הארה

הזר והפרפר, המדען והסופר

נקב־הצצה

בְּבַקָּשָׁה, שֶׁאֶהְיֶה הַכְּלַבְלָבָה שֶׁלֹּא רְצִיתֶם לָקַחַת

צָפוּן בָּרֵךְ | שער של ספר שמתחפש לטור בעיתון

קנה־נשימה

גלות מזהרת

הזהו אדם?

דבר המערכת – מעלה 2

פה ובמקום אחר

העובדה הפשוטה, החותכת

אנטי־מחיקון: על שירי המחיקה של אלכס בן־ארי ב"מים מים"

לאן ללכת מכאן

צָפוּן בָּרֵךְ | דמעה נופלת על מכתב לא מוחקים

בִּמקום בַּמולדת אוחזת אני בגלגולֵי עולם

לפעמים הבלחה כבדה חולפת כתאווה

מים אחרים באותם הנהרות

עולם חדש מופלא

גם המשיח קונה ליפסטיק לאימא שלו?

Handle with Care – קריאה ב"בן המקום" מאת חיים הזז

גם זו קריאה באודיסאה

האב, הבת, ורוח הקודש

אלו שרואים, אלו שרואים כאשר מראים להם ואלו שאינם רואים

גילוי דעת

אומרים לנו שיש סקס אחר

מכתב מן העורף

חיינו כמו פרחים בצל מנוף

"אנחנו / צריכים מלחמה להשכיח את המלחמה / בעצמנו"

צָפוּן בָּרֵךְ | ספר הוא בית הוא עריסה

נוף עברוסי

כאוס ירוק: "הגרסה המודרנית לגיהינום היא היעדר תכלית"

בקצה השיר ישן איש

על היפה והנכון

מלכת הדרמה – כיצד לקבל ביקורת שלילית

הנחתי רגל איפה שעמדה הרוח

שתיקה יודעת קול

כזב ובדיון

מוסקוביאדה – רוחות הרפאים של ההיסטוריה או הביוב של השאול

במקום בו עמדת נשאר רק אוויר

הסימנים הכחולים של השפה