בחלק הראשון של ספרו "הבז" כותב ג'.א. בייקר: "תיאורי נוף מפורטים הם מייגעים. למראית עין כל חלק מחלקיה של אנגליה דומה למשנהו. ההבדלים דקים, ילודֵי אהבה" ("הבז", מאנגלית: עודד וולקשטיין; כרמל, 2017). "תיאורי נוף" – עד כמה הספרות, השירה, גדושות באלה מָשל היו קישוט. קישוט לְמה? קישוט לדרמה גדולה, חשובה או מרתקת מהם לכאורה; הדרמה שבמרכזה הכותב עצמו, חייו ונפשו, שכאשר הוא מצוי בעולם הספרות כאילו נדרש ממנו לפרכס את יצירֵי רוחו בשמות קוד מלאֵי־קסם כגון עצים, בעלי חיים כלשהם, שמיים, כוכבים – וכמובן, ירח. אלה מונָחים חרישית, זעיר שם זעיר שם, ומשמשים לעיתים כדימוי לאיזה הלך רוח בעולם האדם, ולעיתים כמעין תפאורה לדרמה האנושית ובהתאמה לה; ובפעמים אחרות אלה הם אובייקטים־של־"טבע" השלובים כבדרך אגב בחיי האדם ובשימושיו – חיות מבויתות (יותר או פחות), גינה מטופחת (או לא), חווה, בית מטבחיים, נוף לאֵי־שם.
אלא שמפעם לפעם, בתוך הדרמה האנושית־כה, המוּכרת והקרובה כל כך אל ליבנו, צצים אנשי ספרות שהַפְּליאה נוכח העולם – הפליאה שבכלל קיים משהו – מעוררת אותם לכתיבה שמתחילה באלם, בהשתהות, בתֵמה – ואגב כך, בהתבוננות בעולם. וכך הפליאה נוכח העולם, ההצצה אל מעמקֵי עיניו – מטילה את עולם־האדם־המובן־מאליו בסוגריים, ועושה כן באיזו שִפלות רוח.
העפרוני, ספרו השני של צוריאל אסף, מתחיל בהשתהות כזאת: עצור, קורא; הבֵט. הבט. שפת השירה הזאת מְקורה אינו בי דווקא; ואותו "בי" – יהא עלום וכמוס אף הוא. והשיר כמו נקטף מאצל אֵי־שם. וחולף־לו בעולם. ונושר בו אֵי־שם – באֵילו מרחקים; באיזה בית גידול שטרם השגיחו בו:
הַמָּקוֹם מְשׂוֹחֵחַ דַּרְכִּי / בָּא בִּלְשׁוֹנִי לַעֲשׂוֹת / כְּפִי שֶׁהוּא בָּא / בְּקוֹלוֹת הַצִּפּוֹרִים / בְּהֵיכְלוֹת / הַפְּרָחִים // מֵנִיחַ לַשָּׂפָה לְגַלּוֹת / אֶת שֶׁאִבַּדְתִּי / וּלְקוּרֵי הַדִּבּוּר / לִלְכֹּד צִלְלֵי / עָתִיד / הַנִּצָּב / עָלַי / כָּאן (עמ' 9).
מהו המקום אשר משוחח דרכי? איננו בטוחים. כשם שפניו רבים, כך הוא סמוי מאיתנו. הוא בא בלשוני, אך לאו דווקא מְגדר אותה. ובעיקר – "אמר השיר" – עולה עֵד במעמקֵי העולם; והוא קולות הציפורים, והוא היכלות הפרחים, והוא דבר־מה חד־פעמי שעשוי – בנסיבות מסוימות, בדממה – להניח לשפה לגלות את שאבד, כלומר את מה שאולי נשכח מליבנו בהיסח הדעת. וקורֵי הדיבור הזה אולי ילכדו את צללי העתיד – העתיד שאינו אלא הווה המתמשך לנצח.
הספר משוּפע בהתבוננויות בעולם. חלקן מטוהרות, צרופות, עטויות־חמלה: "אֲנַחְנוּ שׁוֹאֲלִים בִּשְׁלוֹם אָחִינוּ / הָעוֹרֵב, אֲחוֹתֵנוּ הַחֲזָזִית, הַתַּפְטִירִים / מִתְיַשְּׁבִים לִסְעוּדַת שְׁיָרֵי הָאוֹר" (עמ' 21), או "מֵעַל מַרְוָה / וְנִיחוֹחָהּ / עֵיטִים דּוֹאִים / חוֹצִים דְּמָמוֹת" (עמ' 24). חלקן טובות־תואר, ענוותניות, וכמו נשמטות למרגלות איזו שרשרת הרים אינסופית, מדומדמת, עטויות איזה דבר־סתר פאול צלאני: "מִחוּץ לְגוּפֵנוּ / גּוּף גָּדוֹל, מָלֵא נוֹזְלֵי / אוֹר […] וַאֲבַק כּוֹכָבִים רְחוֹקִים, אוֹבְדֵי קֵץ" (עמ' 27). אֶת שיאן של התבוננויות מעין אלה נמצא בשיר "דיו מכאן ועצמי": "רֶגֶל, / פֶּרַח תַּפְטִיר הַמְּקַפֵּל בֵּין שַׂעֲרוֹתָיו / תְּשׁוּקוֹת אֲפֵלָה / מַהִי בֹּהֶן? חֵץ מַצְפֵּן לְהוֹבָלַת / צִפּוֹרֵי נוֹד מְשׁוּבָּשׁוֹת" (עמ' 51).
חלק לא מבוטל מההתבוננויות השיריוֹת בהעפרוני משרטטות איזה ניכור, איזו הלימה מסורבלת, כלאחר־יד, בין ה"אדם" ל"טבע". האדם הרחיק מן הטבע, העלים ממנו עין, ותודעתו נהפכה למעין אקס־טריטוריה של חלל העולם. בתנאים הולמים, בשימת לב ובאחריות מחודשת כלפי הכול, ישוב האדם אל טבעו, יבקש תורה ממנו, ויתאחד עימו. א"ד גורדון – שרוחו מרחפת מעל כתיבתו של אסף ומעל רוחה של האקופואטיקה העברית שאסף נמנה עם יוצאי חלציה (ספרו הראשון "לדובים שהיו כאן פעם" [הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2019] אף זכה בפרס כליל לאקופואטיקה) – פותח את חיבורו המונומנטלי "האדם והטבע" במילים: "היו ימים, אשר האדם לא הכיר את ערך־האויר, אשר לא ידע, כי באין אויר אין חיים לו ולכל חי על האדמה, כמו שאין חיים לדג בלי מים. וכן היו ימים, אשר לא ידע האדם, מה האור לו ולחייו…" (הפסיקים המיותרים במקור).
מצד אחד, בקריאת חיבור זה, בקריאת שורות אלה, ה"אדם" – עוד רגע נגיע אליו – חש איזו התעלות; איזו יראה כלפי ה"ההוויה העולמית, הטבע האין־סופי", השופעים לתוך נפשו; איזו קריאה לאיחוד עמוק, בראשיתי, עם ההוויה. ומצד שני, אותו "אדם" – זה שלא הִכיר את ערך־האוויר וכו' – נותר בלתי מפוענח כל־עיקר אך אקסיומטי באותה מידה: יש אדם בעולם ולו יש תפקיד. ולו יש תעודה. ומתי צץ מין אדם זה? איננו יודעים. אך יודעים אנו היטב כי היו ימים אשר בהם אותו אדם לא הכיר את ערך־האוויר וכו'. ועל כן, שמא יכיר; הוא, האדם הלזה, שאולי לא נכירהו כלל. ויתרה מכך: אותו מין אדם נתבדל לכאורה מן ה"טבע". ועל כן ניתן אולי להסיק כי יש בחלל העולם מעין תודעה־מכירה, אקס־טריטוריאלית לחלל־העולם (שמְקורה מוכרח להיות מקור ההוויה עצמה), ומנגד – בתוככי אינסוף זמן, בתוככי אינסוף חלל – יש שהוא "טבע" ויש שהוא "אינו־טבע"; או שמא ישנן דרגות טבעיות יותר וטבעיות פחות; או שמא ישנה לשון ראויה יותר לעיסוק בדרגות אלה. הינה כי כן בתוככי כל־מה־שייתכן ישנה היררכיה־של־"טבעים". ואולי אף יתרה מזאת: נדמה כי כל־מה־שייתכן כמו הצמיח בתוככי־עצמו אקס־טריטוריות פחות "טבעיות" ממנו־עצמו; נדמה כי כל־מה־שייתכן הלך ונחלש ודהה והתנוון והצטמצם עד כדי שהתגדל בו מין יצור תבוני – מרגולין וסגן מכנות אותו "Homo insapiens" בספרן "מיקרוקוסמוס" על אודות ארבעה מיליארד (!) שנה של אבולוציה מאבותינו החיידקים – אשר הוא "הנפש שראשה הבקיע אל מחוץ לרקיע (וְ)זוללת את הישות" (סימון וייל); אשר יש ביכולתו להפטיר בשפה רפה: זה לא טבע, אבל זה כן.
ואגב כך עשוי להיווצר ניכור שבחלקו הוא מלאכותי למדי בין מה שהוא "טבע" ומה שהוא ככל הנראה אינו כזה (עניין זה נותר כאמור בלתי מפוענח: היכן מתחיל אותו "טבע" והיכן הוא מסתיים?). ואילו "הָרָעָב לָאֱמֶת" (עמ' 15), המוליד תובנות כגון "הָעֲרָפֶל, הָאוֹר, הָרוּחַ הַשְּׁקֵטָה / נַעֲשׂוּ יָפִים / יוֹתֵר / כְּשֶׁעַל עָנָף / נוֹסַף / הָעֶפְרוֹנִי" (עמ' 19), עשוי להעצים את האורנמנטיקה הפואטית הקלסית. כך למשל העפרוני הוא לא עפרוני מסוים, מובחן, חד־פעמי, שהבחנו בו בערפל, באור, ברוח השקטה; אלא שֵם קוד כללי למדי ליופי שעובר אותנו כרטט של שמש, ושמא נֹאמר – שנברא במיוחד עבורנו, המין האנושי.
חשוב לי לציין כי אין אני בא להצביע על איזשהו כשל לוגי. לא. כשלים לוגיים אינם ממין עניינה של ספרות אשר השתאות בבסיסה. היפוכו של דבר: שזו תהא רוויה בהם ובתוך כך תתעלה מהם ובתוך כך תַראה שהם מחוסרי־מובן. כוחה של ההתבוננות נטולת הפניוֹת העולה משירי העפרוני מזדקק ומתחטא כאשר התבוננות זו מַשילה מעליה עורות והנחות ועכבות: "רוּחַ מִתּוֹךְ הָרוּחַ / צוֹלֶפֶת בְּצַמֶּרֶת הָעֵץ כְּבָרָק / מוֹחֶקֶת מִנּוֹף הַמָּקוֹם / שׁוּרוֹת קַוֵּי גֹּבַהּ" (עמ' 50), או: "שֶׁאֵין לוֹ מָקוֹם, אָדָם / מֵעָלָיו אִילָנוֹת מַפְשִׁילִים" (עמ' 57), או: "רַק הָאָדָם נֶעֱדָר וְנֶעֱדָר / בְּאֵין עִקְבוֹתָיו / מִטַּשְׁטֶשֶׁת לְרֹחַב הַשְּׁבִיל הַשְּׁאֵלָה / 'אַיֶּכָּה?'".
האדם הולך ונעדר, נגרע־לו וצץ־לו חליפות, במהלך שירת העפרוני של צוריאל אסף, והוא מהסה את האופן המובן מאליו, האינסטרומנטלי, שבו סקר את סביבתו והתקיים לפנים בחלל העולם; והוא־עצמו – עלום וכמוס עדיין – כמו צִמצם את עצמו לכדי עין במעבה האדמה; האדמה שמתהלכים בה ועליה – והיא־עצמה מתהלכת – מיני בריות חד־פעמיות, שבריריות; מיני בריות קרוצות־אותו־חומר, אותה הוויה.
מאחר ששפת היום־יום היא ממורטטת ותועלתית; מאחר ששפת היום־יום עשויה להשכיח מלב את הישות, את ההוויה, זהו מהלך חיוני מאוד בימינו – שירה אשר מנכיחה את עצם היש; את שבריריותו וחד־פעמיותו ורבגוניותו. וראוי לתהות עמוקות על אודות ההוויה שמפקירה וזונחת את עצמה יותר ויותר (והאם היא אכן עושה כן?). אלא שבמהלך הזה, הרדיקלי (תת־כותרת של "האדם והטבע" לא"ד גורדון היא "הגיונות וחלומות של קיצוני"), שבו מתערערים יסודות המובן מאליו ואישושיו – או עשויים להתערער – לכדי פעולה בעולם, לכדי התבוננות עמקנית יותר, לכדי שידוד מערכות – אנחנו בתוככי שעת חירום כזאת – אולי נדרשת שפה קיצונית יותר, חייתית יותר, על גבולות מושאיה, על גבולות היא־עצמה. כאשר יתמיד ויֵרד חקר כל־מה־שייתכן (הישות הנשכחת; ההוויה, היש), המהלך השירי שאנו עדים לו בהעפרוני יֵלך וישתכלל לכדי מין דיאלקטיקה עולה על גדותיה שכזאת; דיאלקטיקה שבה כל־יצורי־עולמים וההוויה־נוכח־עצמה והאדם־נוכח־ההוויה יתלכדו ויתפרדו לכדי אפשרויות כלל־עולמיוֹת נוספות, תעלומתיוֹת, צופנות סוד ומתנסחות אֵי־אז בהכרח אחרת.