גליון

קטלן א'

אמנון נבות | מאמרים ומסות – מבחר | דחק, 2021 | 536 עמודים

מאת:

גישתו של נבות לספרות העברית הייתה כשל מאהב קנאי החרד לאהובתו שמצאה את עצמה נדחקת לקרנות רחוב.

החל מראשית שנות השמונים ועד שנת 2017 פעלה ברפובליקה הספרותית העברית בריה משונה, יחידה במינה; אמנון נבות שמה. נבות גילם בגופו ובמקלדתו את דמות הסופר־מבקר הטוטלי, שאינו יכול לנוח אל מול שטף הטקסטים המובא לפתחו. הוא ירה חיצי ביקורת שנונים (וארסיים ברובם המוחלט) אל עבר האושיות הספרותיות הבכירות בישראל, ולא חס גם על המקובלים ביותר: מדויד גרוסמן ועמוס עוז ועד יריביו המרים מהאקדמיה, הפרופסורים המונרכיים מנחם פרי ודן מירון. את קרבות המאסף שלו ניהל ממבחר במות משתנות לאורך השנים: מעיתונים מרכזיים בשעתם כמו “מעריב״ (העיתון שבו כתב לאורך הזמן הרב ביותר) “ודבר״, ועד במות קיקיוניות כמו המקומון “צומת השרון״ או פינות נידחות ברחבי המרשתת. לפני חודשים ספורים ראה אור מבחר מקיף ממאמריו ומסותיו, שהעמיד קורפוס ביקורתי נדיר ומרשים שאין לו מקבילות בספרות העברית של חמישים השנים האחרונות, ועל כן – אין לעבור בשקט על צאתו. את המבחר ערך תלמידו וממשיך דרכו המובהק, המשורר והמבקר יהודה ויזן, שגם הקדים מסת פתיחה (פורסמה לראשונה בינואר 2018 בגיליון מיוחד של כתב העת “דחק״ שחלק כבוד לנבות). המבחר ערוך באופן סכמטי, כך שיוחד מאמר מרכזי או עקרוני אחד לכל מבוּקר, סופר או חוקר. בחירה זו מעניינת ומעניקה חתך רוחב על הדמויות שבהן בחר נבות לעסוק לאורך השנים.

גישתו של נבות לספרות העברית הייתה כשל מאהב קנאי החרד לאהובתו שמצאה את עצמה נדחקת לקרנות רחוב. זו גם אחת הסיבות לכך שנבות כתב במרוצת השנים בעיקר על הפרוזה העברית המחודשת שראשיתה בברדיצ׳בסקי ובברנר, וסופה במבצעי הארבע־במאה ברשתות הספרים; ובצידי עבודתו כתב גם על ספרות מתורגמת, על מחזות ועל שירה. ניכר שנבות ניגש אל הטקסט הביקורתי גם עם עט הסופרים שלו: הצורה בביקורת חשובה לא פחות מן התוכן. לעיתים ויתר על טיעון סדור ודיון בתוכן הספר גופו, ועבר לדיון רוחב במצב הספרות והידרדרותה (למשל ברשימות “עגנון נמס בכוס״, “בין תסמונת סינדרלה לתסמונת דולציאנה[א] – סינדרלה״). יותר מכל הוא כאב את מה שתפס כמעבר מהיחס לספרות כשמורת טבע מלכותית והפיכתה לאגף נוסף ומוקיוני של התרבות הכללית הנמוכה ותקשורת ההמונים.

מי שסימל את ההידרדרות הזאת בעיני נבות היה מאיר שלו, שעד שנהפך לסופר שימש בעיקר כמנחה טלוויזיה של תוכניות אירוח ובידור בערוץ הראשון (“בשעה טובה״). בניגוד למנהגו לכתוב על ספרים סמוך למועד יציאתם, בחר נבות לכתוב על יצירת הביכורים המדוברת של שלו, רומן רוסי, למעלה משנה לאחר שראתה אור ב־1988. מה שהניע אותו לכתוב על הספר הייתה ההתקבלות שלו והפרסים (בהם פרס ברנשטיין ופרס ראש הממשלה) שהומטרו על שלו: “אני מבקש לטעון כי בהענקת לגיטימציה מכל סוג שהוא לרומן רוסי ולמחברו יש משום פריצת כל קווי ההפרדה שבין הבדרנות והספרות; בהענקת תעודת זהות ספרותית למאיר שלו יש משום זהות חדשה לספרות העברית, בהמשכה המובהק של הבדרנות״ (עמ׳ 193). נבות ממשיך וצולף: “היום בפרספקטיבה של זמן ראוי לקבוע שמאיר שלו אינו סופר […]״ (עמ׳ 194). בהמשך הרשימה נבות קוטל את הפואטיקה של שלו, ומציגו בין היתר כאפיגון גס של הריאליזם המאגי מבית מדרשו של גבריאל גרסיה מרקס. אך יותר מהכעס על דלדול הרוח שהביא עימו רומן רוסי, נבות זועם על השופטים שהעניקו לו גושפנקה להיכנס בשערי הספרות: “לשופטים הנכבדים שזיכו את מאיר שלו בפרסים ובלגיטימציה נאמר בלשונו של פושקין: נשתבשתם, אין מוצא!״ (עמ׳ 196).

דמות מרכזית נוספת שהוציאה מנבות מִספר רב של גינויים ופולמוסים הייתה פרופ׳ מנחם פרי. פרי הוא העורך הספרותי רב ההשפעה ביותר במפת הספרות העברית בעשורים האחרונים – האיש שהביא לדפוס משוררים כמו יונה וולך ויאיר הוּרביץ, וסופרים דוגמת יעקב שבתאי ורונית מטלון. נבות ראה בפרי את אחד האחראיים העיקריים להידרדרותה של הספרות העברית והפיכתה לחלק מתרבות הפנאי, ובעיקר כמי שהייתה לו יד במגמת המסחור והפופוליזם שלה. דווקא באיש האקדמיה הידען ובעורך רב הפעלים ראה נבות את ה״סִטְרָא אַחְרָא״ שלו. הקרבות ביניהם לאורך השנים הלכו והחריפו והגיעו לשיאם בסוף שנות השמונים.

נבות חש שפרי מנסה לדחוק אותו מעמדתו כמבקר מוביל, בעוד פרי התייחס לנבות כבריון אלים. רשימות לא מעטות מאזכרות (תמיד לרעה) את המו״ל הוותיק. אחד הטקסטים המכוננים שפִּרסם נבות הייתה המסה המבריקה “אמא שלי ז״ל נגד מנחם פרי״. לאורכו של החיבור הוא בא חשבון עם מי שראה בו מייצג של הרעות החולות של הספרות העברית. אך מה שמיוחד בה הוא שלאורך הקריאה הולך ומתבהר שאין כוונתו של המבקר לדון במושא הספציפי, אלא לבוא חשבון עם הספרות העברית כולה.

אימו של נבות, שנטמנה באדמה חודש לפני כתיבת המסה מגויסת גם היא: “[…] סמליות רבה הייתה בעובדה, ששלושת מבקרי הספרות שנשאו את האלונקה היו מבקרי הספרות האחרונים בחלד. לרגע אפשר היה לטעות ולחשוב שלא אימי היתה מובאת לקבורה, אלא מהות אחרת״ (עמ׳ 369). הטקסט הולך ומתרחק מהדגם הביקורתי הקלסי, כשנבות משתמש בכישוריו כסופר כדי להפוך את אימו למשל מר על הספרות שאיננה, ותפקידו שלו בתוכה, כאחרון הצופים המקוננים לבית ישראל. “הייתי רק השליח של אמא שלי. הייתי יד הנפץ המשגרת מהלומות אל קלסתרו המעודן של המו״ל אנין הטעם (בענייני בישול). בבור הפיקוד ישבה אמא שלי, גאה עיקשת, נחושה, יובשנית, כמראה רפול במלחמת לבנון […] המלחמה עם הקליינר קאקער […] עם הנחש משקפיים הקטן הזה רק מתחילה. גורנישט תיתן לו! מכות מצרים תיתן לו!״ (עמ׳ 371).

לצד אינסוף ההצלפות וקיתונות השופכין שהמטיר נבות, היו גם רגעי גילוי מעטים ויקרים מפז; בהבלחות הללו זיהה לשיטתו סופר אמת. או אז מיהר להכניסו אל מה שכינה “המרתף הטחוב״ שהוא הספרות העברית. אנשי הספרות שזוכים לחסדו של נבות הם לרוב אלו שאינם הולכים בתלם, לא מנסים להתחנף למרכז מדומיין, אלא כאלה ששפתם בוראת עולם נידח ומתפורר אך מקורי. הוא קרא להם להצטופף בצל קורתו ולהצטרף למה שתפס כשרשרת דורות של סיפורת עברית מקורית וראויה. כאלו היו למשל דן בניה סרי, יובל שמעוני ולאה איני. כך כתב נבות על בניה סרי במאמר שפורסם ב־1987: “על המבקר מוטלת החובה להבחין בהופעתה של איכות ספרותית משמעותית, גם אם הסביבה הספרותית ציבורית סואנת בקיש־קש אווילי, שעה שהיא מסתנפת לתקשורת ההמונים. כסופר וכמבקר, אני מבקש להתנאות בברכה: ברוך בואך, דן בניה סרי, אחא, סופר של אמת, אל מרתף העינויים של הספרות העברית, כי גם לך מקום על הצלב – והמסמרים עוד ימצאו!״ (עמ׳ 213).

דוגמה נוספת לכך היא התייחסתו לורד הלבנון (זמורה ביתן, 2009) ללאה איני: “אף כי השפה הסורסית (הניב היהודי של השפה הארמית בפי יהודי א״י, א״פ) היא בליל נורא, אין כמעט משפט שאינו חד, מדויק, מושחז ופוצע עד זוב דם […] ורד הלבנון הוא אחד האירועים החשובים בספרות העברית בעשור האחרון […] אף כי לאה איני אינה זוכה להכרה הולכת וגוברת של שרידי הממסד הספרותי והאקדמי, היא הייתה ונשארה כוח גרילה הספון במרתפי דרום תל אביב״ (עמ׳ 256-255).

בהכתרות ובקילוסין, בחיבוקי האוהבים ובמכות האש הקטלניות, נבות מחויב אל העמדה הקבועה, הקשיחה, שאינה יכולה להשתנות – פוזיציית המבקר הבורר מוץ מן הבר, המשמש מצפן מוסרי וערכי. ברשימה הנועלת את הקובץ, “הספרות העברית: הנר כבה והולך״, נבות נועץ מסמרה ערכית: “הספרות העברית צריכה לכתוב עבור קוראיה הממשיים, יהיו מעטים או רבים, ולא בשביל קהל קוראים רחב לכאורה אך מדומה להפליא, שכל מעייניו הגירוי התקשורתי. מן הראוי הוא שהסופרים הרציניים יודיעו בציבור שאין הם קיוסק לסיפוקים צרכניים קלים ומיידיים, ואין הם ‘קינוח׳ לשעות הפנאי של ‘אינטליגנציה׳ מפוקפקת וקלת דעת״ (עמ׳ 519).

קריאת אזהרה מלאת פאתוס זו נכתבה לפני שלושים ושלוש שנים. מאז החברה הישראלית והספרות הנכתבת בה עברו תמורות נוספות ורבות שקצרה היריעה מלהכיל. הרפובליקה הספרותית שבה פעל נבות ושאל שרידיה כיוון אינה קיימת עוד. מה שנותר בעידננו רווי ההפגנים ברשתות החברתיות הוא חללית אֵם שאבדה במרחבי החלל ומשייטת נטולת כיוון אל הנצח. עדיין קיימת ספרות עברית, קיימים גם סופרים ומשוררים עבריים, חלקם טובים, מחויבים ומוכשרים, הנר לא כבה; אך יש לעמוד על הדם ולומר עם סיום הרשימה, בנימה נבותית חותכת: המילים הנכתבות (ומודפסות ונכרכות) בעברית הן בעלות משמעות. הכתיבה הספרותית אינה עוד דבר שעושים בשעות הפנאי, אינה תוצר של חוג פסאודו־תרפויטי לכתיבה יוצרת. הסיפורת בגילומה המעניין צריכה לשאוף אל עבר הניסיון להתחדש ולהפנות את המבט גם אל הקוראים היום, לתקשר איתם ולא מעליהם, אך לא לשכוח את המודלים שהתוו בעבר. להעיר בפנס ישן פינות נסתרות.

מאת:

גישתו של נבות לספרות העברית הייתה כשל מאהב קנאי החרד לאהובתו שמצאה את עצמה נדחקת לקרנות רחוב.

עוד במעלה...

Yes, I Do

הדרים, שחרורים וקרב בולבולים

מות החתול ותחיית האנושיות

על העיוורון

אמונה בקריאה, קריאה באמונה

מסע שמאני בין תנוכים מְשֻושּים וקשקשים בשרניים

בין as if ל־hollow center

לא הכול שחור לבן – התעוררות השירה החרדית

צָפוּן בָּרֵךְ | נהר השירה

אמילי של זנדבנק

האם חוסר אמינות הוא deal-breaker?

איך לספר סיפור

“התכירני אבא?״ על מקומו של הרומן צל ידו ביצירת חיים באר

דבר המערכת – מעלה 6

"הענקתי לך את עצמותי / כדי לפסל מהן פסליך"

צריך לחזור מהנסיגה

"עוֹד הַכֹּל יִסְתַּיֵּם / בְּכִי טוֹב / בְּכִי טוֹב / בְּכִי / בְּכִי / בְּכִי רַע"

מורה נבוכים: שירה וקרינג' למהפכת החובבים בשירה העכשווית

נגד הזרם: המהלך הקווירי של ז'וריס־קרל הויסמנס

קטלן א'

הסיפור שלא נגמר

סוד השעמום הוא לומר הכל

הצד החשוך של החיים

דבר המערכת – מעלה 5

חיה פוליטית, מזדהה עם מיעוטים

איך לכתוב תחת צל

צָפוּן בָּרֵךְ | להתבונן במקום מבעד לזמן

לטמון בין הצורים את חמד הצורות

המסע אל השינה

לא הספר שאנחנו צריכים, הספר שמגיע לנו

קרקעיתה השקופה של הנפש

דבר המערכת – מעלה 4

מתחת לשמיים של שומקום

לֹא נַחְתִּים שָׁעוֹן כִּי אֵין שָׁעוֹת

עוד סיפור אחד

צָפוּן בָּרֵךְ | השירה כצֵיד החד־פעמי

נו, תכתבי – עידוד קצר להאטת הכתיבה

שבריריות החלום

חד אבל לא משמעי

וזרח השמש

מינימום כסף, מקסימום אגו – הטיפים הפואטיים של דוד אבידן

"האם צריך כאן איזה שיר, ועוד ביידיש?": על תרגום היהודית לישראלית

לשון נופל על לשון

לראות את הדברים באינסופיותם

תריסים קדושים – היומיומי הוא הנשגב

על הכמיהה היסודית ביותר: גאולה

אני הכי עצמי כשאני מבזיקה בחופזה

כולנו יצאנו משולי האדרת של גוגול

הסבון בכה מאוד

וירדו? וירדו אמיתי?

דבר המערכת – מעלה 3

למה לאה?

איך תודעה נולדת מחדש

חוש הביקורת

הביוגרפיה הראשונה של דנטה

בשבח הארוס

התרסקות או הארה

הזר והפרפר, המדען והסופר

נקב־הצצה

בְּבַקָּשָׁה, שֶׁאֶהְיֶה הַכְּלַבְלָבָה שֶׁלֹּא רְצִיתֶם לָקַחַת

צָפוּן בָּרֵךְ | שער של ספר שמתחפש לטור בעיתון

קנה־נשימה

גלות מזהרת

הזהו אדם?

דבר המערכת – מעלה 2

פה ובמקום אחר

העובדה הפשוטה, החותכת

אנטי־מחיקון: על שירי המחיקה של אלכס בן־ארי ב"מים מים"

לאן ללכת מכאן

צָפוּן בָּרֵךְ | דמעה נופלת על מכתב לא מוחקים

בִּמקום בַּמולדת אוחזת אני בגלגולֵי עולם

לפעמים הבלחה כבדה חולפת כתאווה

מים אחרים באותם הנהרות

עולם חדש מופלא

גם המשיח קונה ליפסטיק לאימא שלו?

Handle with Care – קריאה ב"בן המקום" מאת חיים הזז

גם זו קריאה באודיסאה

האב, הבת, ורוח הקודש

אלו שרואים, אלו שרואים כאשר מראים להם ואלו שאינם רואים

גילוי דעת

אומרים לנו שיש סקס אחר

מכתב מן העורף

חיינו כמו פרחים בצל מנוף

"אנחנו / צריכים מלחמה להשכיח את המלחמה / בעצמנו"

צָפוּן בָּרֵךְ | ספר הוא בית הוא עריסה

נוף עברוסי

כאוס ירוק: "הגרסה המודרנית לגיהינום היא היעדר תכלית"

בקצה השיר ישן איש

על היפה והנכון

מלכת הדרמה – כיצד לקבל ביקורת שלילית

הנחתי רגל איפה שעמדה הרוח

שתיקה יודעת קול

כזב ובדיון

מוסקוביאדה – רוחות הרפאים של ההיסטוריה או הביוב של השאול

במקום בו עמדת נשאר רק אוויר

הסימנים הכחולים של השפה