צל איש נבהל נזוף

תחושת הנזיפוּת עומדת במרכז הפואטיקה של המשורר דביר שרעבי. אדם שקיבל איזו גערה משוטר תנועה, למשל, לא מסתובב נזוף בעולם. לעומת זאת, אדם שמרגיש נזוף מגורם גדול או קרוב, מסתובב מרוחק וכפוף ראש בעולם. האדם הנזוף, מתהלך בתחושה כמעט ילדית של ריחוק, בין אם הנוזף הוא הא־ל, ההורה או העולם. בנזיפוּת יש דחייה, הרחקה וגלות, ומהדהדת בה מסורת מקראית של טומאה וניתוק. בפואטיקה התנ"כית ובמקורות, ריחוק, נידוי ועקרות משמשים סמלים מרכזיים למצבי נזיפה וגלות. מגילת איכה, שהיא אולי פסגת היצירה הנזופה בתנ"ך, משתמשת בדימוי הנידוי והנידה: "הָיְתָה יְרוּשָׁלִַם לְנִדָּה" (איכה א', י"ז). בדומה, פרקי ההרחקה בישעיהו מדברים על העקרות: "רָנִּי עֲקָרָה לֹא יָלָדָה […] כִּי רַבִּים בְּנֵי שׁוֹמֵמָה מִבְּנֵי בְּעוּלָה" (ישעיהו נ"ד, א').

פואטיקת הנזיפות התקיימה יפה כבר בספר הביכורים של המשורר דביר שרעבי, "זמן עזיבת הרחם" (ספרי עיתון 77, 2021), ומתקיים יפה מאוד בספר החדש שלו שיצא לאחרונה, צל איש נבהל (ספרי עיתון 77, 2024). הנזיפוּת מקבלת בשירתו של שרעבי ממד פיזי, מוחשי. שרעבי מקיים בספרו הראשון את תחושת הנזיפה עד לתחושה פיזית־ממשית של הקורא. מהשיר הראשון, שבו מסופר על אביו שמסיר את המזוזה מהבית שבגוש קטיף וגולה כפוף ראש ממה שחשב לגאולה: "בְּשָׁעָה שֶׁאָבִי הֵסִיר אֶת הַמְּזוּזָה / מִן הַמַּשְׁקוֹף מַשֶּׁהוּ מֵת בִּי / הָאִישׁ שֶׁדִּבֵּר בְּמַבָּט יָשִׁיר וְזוֹהֵר עַל / אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר הָלַךְ אֶל / הַגָּלוּת כָּפוּף רֹאשׁ וְעִוֵּר" ("זמן עזיבת הרחם", עמ' 11) דרך עיר הקודש כלילת היופי, שהופכת כיעור ורעל: "הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אֲנִי מִתְגּוֹרֵר / הוּא סַף רַעַל / אֵינֵךְ יָפָה וּמוּם / וְטִיט שֶׁל דָּם / יֵשׁ בָּךְ" ("זמן עזיבת הרחם", עמ' 67). והנזיפוּת הארצית, הגאולית, מקרינה נזיפות על תסכול קמאי וכואב במרחב הזוגי: "לֹא הָיְתָה יְשׁוּעָה בָּעוֹלָם / רָצִית יֶלֶד בּוֹעֵט וְלֹא מַיִם אֲדֻמִּים" ("זמן עזיבת הרחם", עמ' 44). שרעבי נע תדיר בין מרחבים סמליים למרחבים אישיים בשדה הסמנטי "נזיפה".

צל איש נבהל, הספר החדש, מעמיק ומעצים את הממד האוטוביוגרפי, שנכח גם בספר הראשון. אם ב"זמן עזיבת הרחם" נעה הנזיפוּת בין הלאומי לאישי, בצל איש נבהל היא מתכנסת ומתמקדת בשני הפרקים הראשונים והמרכזיים, בעיקר לנושא האינטימי של הניסיונות להביא ילד לעולם. הספר החדש מחולק לארבעה פרקים, ובהם עשרה שירים ומחזורי שירה, חלקם ארוכים. כך למשל המחזור המצוין "הַבֵּן, (אוֹ: פּוֹרְטְרֵט הַנֶּעֱלָם)" שפותח את הספר (עמ' 11–21). המחזור מורכב מ־11 שירים מלאים בכאב, בהלה ונזיפה: "נֵלֵךְ בַּמִּסְדְּרוֹנוֹת הָאֲרֻכִּים / שֶׁל בֵּית הַחוֹלִים, / שְׁמוּטֵי אֵיבָרִים. / אֶת הַנֶּעְלָם / נָבִין לְאַט: / הַבֵּן חַי לְרֶגַע, הַבֵּן מֵת לְפֶתַע." (עמ' 15). 

בספר מתקיים שיח נזוף־נוזף, שכמעט שאפשר לכנותו תפילה. "הַלַּיְלָה הַזֶּה צַעַר    כִּתְפִלָּה לְאָדוֹן זָר. / אוֹר הַיָּרֵחַ פֶּצַע, דְּמָמָה עַל הַכַּר." (עמ' 26). בתפילה הזאת בספר, אל "אדון זר", קיים הבדל פואטי בין תפילת יחיד לתפילת רבים, שבא לידי ביטוי בפרקים הראשונים בספר במלאכת מחשבת. תפילת היחיד האינטימית היא של יחיד או של זוג, היא תפילה נזופה ומלאה בכאב, תפילה בודדת. התפילה הזאת באה לידי ביטוי בכמה מקומות, למשל בשיר ו' מתוך המחזור הראשון, "הַבֵּן, (אוֹ: פּוֹרְטְרֵט הַנֶּעֱלָם)": "עוֹד נָכוֹן, אֲנִי אוֹמֵר לָךְ, / בַּמֶּרְחָק זְמַן מְסֻיָּם, / שֶׁנִּתְרַפֵּא / מִן הַנֶּעֱלָם" (עמ' 16). בשיר י"א באותו המחזור התפילה עומדת ממש במפורש כתפילת הלל של יחיד: "בְּשִׁיר הַלֵּל שֶׁלֹּא מִן הַמִּנְיָן, / בְּשֶׁבַח סֵדֶר כָּל הָעוֹלָמוֹת – / הוּא הַבֵּן, יִבָּרֵא / וְאֶקְרָאֵהוּ בִּשְׁמוֹ הַטּוֹב." (עמ' 21). בשיר ב' במחזור השירים השני, "תַּחְרִיט", התפילה היחידאית הופכת ממש לתפילת הבשר: "הַבָּשָׂר הַזֶּה קוֹרֵא: / אֵל־בְּרִית, מָלֵא / אֶת הַבֶּטֶן הָרְעֵבָה, / בְּבֵן בּוֹעֵט, בְּזֶרַע." (עמ' 25). בתפילת היחיד מתאפשר מרחב אינטימי שמגיע עד לכדי קללה. בספרו הראשון, שרעבי מתאר איפוק מסוים מלקלל אל מול המצב הכואב והקשה: "רָצִית יֶלֶד בּוֹעֵט וְלֹא מַיִם אֲדֻמִּים / בָּלַמְתְּ פִּיךְ מִלְּקַלֵּל" ("זמן עזיבת הרחם", עמ' 44). בתפילת היחיד שבצל איש נבהל האיפוק נעלם, ומתאפשר איזה פורקן של קללה. זו קללה שלרוב היא לא קללה רחובית, אלא מקבילה יותר לקללות שבכתבי הקודש: "יִמַּח שְׁמֶךָ / יָגוֹן נוֹרָא" (צל איש נבהל, עמ' 19), "סַךְ רִיק מֻחְלָט / שֶׁל גֶּבֶר־סְמַרְטוּט / בֶּן שְׁלוֹשִׁים וְאַחַת" (עמ' 29) ו:"לֵךְ לַעֲזָאזֵל, לֵךְ מִן הָעוֹלָם – / יִתְפָּאֵר שְׁמֵךְ לְשִׁכְחָה, / לְהִתְאַיְּדוּת, לְרוּחַ־סְתָם." (עמ' 31). הנזיפה תמיד באה אל מול ישות גדולה. ועצם האפשרות לקללה בספר החדש מוסיפה כאב ואינטימיות אל מול הנוזף, יהיה הנוזף אשר יהיה, יהיה הנזוף אשר יהיה, אף על פי שנמען הקללה לא בהכרח יהיה אותה ישות גדולה. הקללה מגיעה כשהקורא בשיא כאב, ובגלל שיא הכאב היא משמשת איכשהו כפורקן פואטי במהלך הקריאה.

אל מול תפילת היחיד השלטת, עומדת תפילת רבים נסתרת ומלאה בכוח. שיר ג' מתוך המחזור "תַּחְרִיט": 

ג.

בְּכֹחַ־יְשׁוּעָתְךָ, בָּרֵךְ, עוֹד הָעֶרֶב:

בְּטוּב־שְׁלוֹמְךָ, בָּרֵךְ, עוֹד הָעֶרֶב:

בְּרֹב־חַסְדֶּךָ, בָּרֵךְ, עוֹד הָעֶרֶב:

וְיֵרָאֶה פִּדְיוֹנֵנוּ, עוֹד הָעֶרֶב:

(עמ' 24)

השיר הוא שיר קצר שבנוי בדומה לקבוצת פיוטים מיוחדת – פיוטי ימים נוראים שבנויים לפי סדר התפילות, פיוטי ערב בתפילת ערבית, פיוטי בוקר בשחרית, וכן הלאה. השיר מתכתב עם פיוט מוכר מקבוצת הפיוטים הזאת, שמושר בעיקר בקהילות אשכנז, פיוט מימי הביניים שמחברו לא ידוע:  "יַעֲלֶה תַחֲנוּנֵנוּ מֵעֶרֶב / וְיָבוֹא שַׁוְעָתֵנוּ מִבֹּקֶר / וְיֵרָאֶה רִנּוּנֵנוּ עַד עָרֶב. // יַעֲלֶה קוֹלֵנוּ מֵעֶרֶב / וְיָבוֹא צִדְקָתֵנוּ מִבֹּקֶר / וְיֵרָאֶה פִדְיוֹנֵנוּ עַד עָרֶב. // יַעֲלֶה עִנּוּיֵנוּ מֵעֶרֶב / וְיָבוֹא סְלִיחָתֵנוּ מִבֹּקֶר / וְיֵרָאֶה נַאֲקָתֵנוּ עַד עָרֶב.". אל תפילת היחיד הנזופה באה פתאום תפילת רבים, באה שירה שמבוססת על פיוט ששרים בקהילות בקול גדול, בציבור. ונוצרת תפילת רבים בתוך היחיד המדמם, הכאוב. ובעצם, תפילת הרבים הזאת מהדהדת עוד מבחירת המוטו לפרק הראשון: "אַל נָא יְהִי עוֹלָם בְּלִי יָרֵחַ." (עמ' 9)  המוטו שהמשורר בחר לפרק הראשון לקוח גם הוא מתפילות הימים הנוראים, מפיוט העקדה "עת שערי רצון" של רבי יהודה אבן עבאס. גם את "עת שערי רצון", בדומה ל"יעלה תחנוננו", נוהגים לשיר בקול גדול בקהילות. והמוטו, שבו הומים מלאכי המרכבה מתחננים לא־ל שירחם על יצחק, "אַל נָא יְהִי עוֹלָם בְּלִי יָרֵחַ", מלווה את תפילת היחיד האינטימית. 

*

השיר האחרון בספר, "שיר ערש מזמן הרג" (עמ' 53) מוקדש לבנו של המשורר ונכתב "בעקבות פרעות תשפ"ד; 07 באוקטובר, 2023". השיר מצטרף לשירי הערש המלחמתיים ממלחמות שונות, מתרבויות שונות. השיר מחורז ועומד בשורה עם בלדות ערש גדולות. השיר החותם, שהוא עדיין בסימן בן והולדה, כמו החלק הראשון בספר, עומד כתפילת יחיד אינטימית מאוד, אבל מחורזת ומלאה פומביות ממעשה מלחמות, של תפילת רבים, של שיר ערש רבִּים.  כמו ערב מול גלעד ללאה גולדברג, ושיר ערש נגבי ליחיאל מוהר. 

וכך שרעבי כותב בשירו:

תֶּלֶם אַחַר תֶּלֶם, בְּנִי;

אַדְמָתֵנוּ – טַבּוּרָהּ דָּם.

אֵין בָּאָרֶץ עִיר בּוֹדְדָה,

לְלֹא זְעָקָה וּקְבוּרָה.

[…]

הַנַּח רֹאשְׁךָ וְתִישַׁן, בְּנִי;

עַל יָדְךָ שׁוֹמֶרֶת, אִמָּא.

עֵינֶיךָ הַטּוֹבוֹת עֲצֹם,

אַבָּא יָשׁוּב בְּשָׁלוֹם.

*

אמן.