על כריכת איך להיות מוזה, ספר הביכורים המרשים של דנה שוופי, מופיע דפוס חוזר של צלליות בצבע צהוב נאוני על רקע ורוד מסטיק. הצלליות חופפות בחלקן זו לזו, ונראות במבט ראשון כזוגות־זוגות של ארנבים מזדווגים (שלאחד מהם יש אפילו אוזני מיקי מאוס). אבל הרושם הפּוֹפִּי והסקסי הזה נסדק בהתבוננות שנייה, והיא חושפת אמת מטרידה קצת יותר. חלק מזוגות הארנבים פונים לכיוונים מנוגדים, כאילו האחד מבקש להימלט מהאחר; לחלק מהארנבים יש קרניים והם דומים יותר למפלצות. מה שנדמה היה כהזדווגות שובבית מתגלה כניסיון השתלטות שבו ארנב אחד מבקש לקחת את מקומו של אחר – ספק לעצב אותו בדמותו, ספק להתעצב בדמותו. זהו הצד האפל של השכפול האנדי וורהולי הקליל לכאורה, שהופך כאן לביטוי חזותי של מוטיב הכפיל או התאום הרשע, המוכר מז'אנר האימה המודרני (למשל, ביצירותיהם של א.ת.א הופמן ואדגר אלן פו). הבחירה במוטיב זה חכמה אך לא מפתיעה, שכן שוופי היא המייסדת והעורכת של "בו!" – כתב עת לאימה בקולנוע, בספרות ובתרבות. תמת הכפיל מארגנת את הספר בציר שבין פרודיה ואימה, ונבנית לאורכו גם דרך הסוגייה עתיקת היומין של היחס בין מקור והעתק – באומנות ובחיים.
עלילת איך להיות מוזה מתרחשת ברובה בתל אביב של תחילת העשור השני של שנות האלפיים, ומתמקדת בקבוצה של בני עשרים ומשהו שמבקשים למצוא את מקומם בטווח שבין ביצת האומנות המקומית לעולם האקדמי־תרבותי בעיר. ניר ורונה הם שני בוגרים טריים של המחלקה לאמנות בבצלאל, שעוברים יחד לתל אביב וחולקים סטודיו בקריית המלאכה. ניר, הומו צעיר ופגיע, תלוי רגשית ברונה ונאבק כלכלית ואומנותית. בין משמרת מלצרות אחת לזולתה הוא מתעקש לדבוק במסורת הרומנטית של האמן ולצייר שוב ושוב דיוקנאות שאינם מעניינים אף אחד חוץ ממנו. רונה, לעומתו, מגיעה מרקע אמיד בהרבה, מממנת במקביל לסטודיו דירה נוספת בתל אביב, ולא ממש צריכה לעבוד. היא מקפידה לבקר לפחות אחת לשנה בברלין ולהתעדכן בסצנת האומנות שלה, ויש לה חושים מחודדים לזיהוי מה "נכון" ו"עדכני": מיצבי הווידאו הפוליטיים שלה (על הכיבוש, כמובן) זוכים להצלחה.
אבל הקשר ההדוק בין זוג החברים מתערער כאשר ניר מתאהב עד מעל הראש במיכאל היפה והמניפולטיבי ומפתח כלפיו אובססיה. מיכאל, בן למהגרים ישראלים שגדל בניו ג'רזי, מגיע ארצה לאחר שנכשל בבית הספר היוקרתי לאומנות "פרסונס" בניו יורק. על אף שמיכאל כבר ויתר על חלומו להיות אמן בעצמו, הוא בכל זאת נחוש להצליח, ובכל מחיר, להתהוות כסוג של יזם בעולם האמנות התל־אביבי. דרך הבזקים לאחור, אנחנו נחשפים לאובססיה שמיכאל עצמו פיתח כלפי ג'ימי, חברו ללימודים ב"פרסונס", בן החברה הגבוהה בניו יורק, שמייצג את הקשר שבין הון תרבותי־חברתי, ממון והצלחה אמנותית. מיכאל רואה בו גרסה משופרת של עצמו, ושואף להיות כמותו.
איך להיות מוזה מעמיד אם כן שני זוגות בולטים של כפילים: ניר ומיכאל, מיכאל וג'ימי. כפילות זו נשענת על תשוקה הומו־ארוטית, אבל יש בה גם ממדים מאיימים ופרודיים. בשני המקרים, הכפיל מתפקד כסוג של מוזה, שמעניקה למשתוקק השראה, ובה בעת מסרסת אותו, אומנותית וקיומית. סוג נוסף של כפילות מגולם ביחסים הרומנטיים הבלתי ממומשים בין רונה ויואל, דוקטורנט מעוכב רגשית שתקוע כבר ארבע שנים על תרגום לבודלר. היכרותם של רונה ויואל מתהווה כ"רומן נוסח פיגמליון וגליתאה" (עמ' 48), כאשר יואל חונך את רונה לעולם האומנות והתרבות ומעצב אותה בדמותו. אולם, בכל אחד מהמקרים, מושא התשוקה – במודע או שלא במודע – מאיים להשתלט כליל על עצמיותו של המשתוקק, ולהפך (לא לחינם מתואר מיכאל כבעל שיניים "ערפדיות כמעט", עמ' 151). דרך ההתפתחויות ברומן, נרמז לנו שכל אחד מהמודלים הללו עלול להוביל לכיליון, יצירתי או ממשי.
אבל כחלק מהעיצוב הפרודי של המוטיב ושל הרומן בכללו, הכפילים אינם מוצגים כבעלי ממשות קודמת, "אמיתית" לעצמה, אלא כהעתק של העתק. תובנה זו משתקפת היטב בקטע זניח לכאורה ברומן, שבו יואל יוצא לשוטטות לילית בפארק הירקון לאחר אירוע טראומטי, ומהרהר בהתאבדות:
הוא הלך זמן רב לאורך הנחל, עד בבלי, שם עלה על גשר עץ ונעמד במרכזו. הוא התחייך, וצחוק קצר חמק מבין שיניו. זה גשר זה? חשב, גשר ברוקלין, זה היה גשר טוב לקפיצות! […] הוא הצטער כעת שלא הלך וקנה את האקדח ההוא. אקדח תופי קטן ויפה עם ידית עץ ועיטור מתכת עבודת יד. כמו האקדח של ורתר הצעיר, שירה לעצמו בראש בגלל אהבה נכזבת. […]. יואל קרא שגל של חקיינים־מתאבדים פקד את גרמניה אחרי שהספר יצא לאור. מאות גברים צעירים שקראו את הרומן של גתה הלכו והרגו את עצמם בהשפעתו. כמו עדר, אפילו במותם. בגשר הייתה תאורה לבנה, עגולה ומכוערת, שראתה כמו ניסיון עלוב לשכפל את הירח (עמ' 261).
הקטע הזה מגלם בזעיר אנפין את השרשרת הבלתי נגמרת של הכפילויות ברומן, שקשה לאתר להן מקור "אמיתי". בדיוק כמו קוראיו החקיינים של ורתר, יואל שואף להיות אינטלקטואל נוסח הצרפתים הנערצים עליו, בני המאות ה־18־19 – וכך גם יתר הדמויות ברומן, אשר נשענות על מודלים תרבותיים ואומנותיים קודמים, שמעצבים את תפישותיהן ואורח חייהן. גם ההשוואה בין גשר העץ התל־אביבי העלוב לגשר ברוקלין משקפת את השתוקקותה של תל אביב להיות ניו יורק. אלא שדרך שיטוטיהם של הגיבורים ברחובותיה, גם ניו יורק נחשפת לאורך הרומן כסוג של רעיון ואובייקט תרבותי שהתהווה בזכות אין־ספור יצירות אמנות קודמות. אפילו הפנס שעל הגשר מדומה למי שמנסה לחקות את הירח כמקורו הטבעי – אך למעשה, גם הירח הפך לאובייקט תרבותי (למשל, של הנשגב הרומנטי), וכן הלאה. למחול ההעתקים הזה מצטרף גם איך להיות מוזה עצמו, ששואב השראה מפורשת וסמויה מיצירות ספרות קודמות, דוגמת מיתוסים קלאסיים (סיפור פיגמליון וגליתאה, "האודיסאה"), "הכישרון של מר ריפלי", "תמונתו של דוריאן גריי", "הכפיל", "פרחי הרע" ועוד. פרט לעומק רעיוני שהשימוש הנרחב בספרות קודמת משרת, הוא מעניק לרומן נופך אוניברסלי, וחשוב מכך – אופי אירוני והיפר־מודע. ביקורתי ככל שיהיה, הספר מצהיר על עצמו כתוצר תרבותי – ולפיכך שגם הוא אינו יכול להימלט מלהיות חוליה נוספת בשרשרת של יצירות שעסקו, מאז ימי קדם, בשאלת המקור מול ההעתק.
על אף שאיך להיות מוזה מערב בין רשימה שלמה של סוגות ספרותיות (רומן רעיונות, סיפור חניכה, פרודיה, קומדיה שחורה, ספר מתח, אימה רומנטית, דרמה ריאליסטית), הבחירה במוטיב הכפיל מעניקה מסגרת הוליסטית שמחברת יחד את האלמנטים השונים שמהם הוא מורכב. מתוך תמה זו מצליחה שוופי לנסח סוגיות רלוונטיות, גם אם לא מחדשות, על זירת האומנות העכשווית כשרשרת של העתקים שמרביתם ריקים מתוכן אמיתי ומייצרים סוג של השמדה עצמית. השתלטותה של תרבות הצריכה הקפיטליסטית על עולם האומנות (סוג של "תאום רשע" בפני עצמו); הפיכתן של יצירות האומנות לסחורות; התפקיד ההכרחי שממלאת פוליטיקת הזהויות בתהליכים אלו; ותפקידם של המדיומים היצירתיים, הדיגיטליים לעומת המסורתיים, בתחזוקם. בהתאם, תחושותיהם של גיבורי הרומן נעות במתח בין רצונם להשתלב ולהצליח בעולם צרכני וחלול זה, ובין כמיהתם למצוא בכל זאת סוג מסוים של אותנטיות, שהאומנות אמורה הייתה להעניק להם:
ג'ימי, למשל, ש"עוסק" בקפיטליזם ובמוצרי צריכה, מייצר עבודות שנראות כמו מוצרי צריכה קפיטליסטיים. וזה לא משנה שהוא מטפל בנושאים האלו באופן אירוני או ביקורתי. מבחינת האספנים, זה אותו הדבר. כשהם רואים עבודה של ג'ימי הם מקבלים את אותה חוויה צרכנית רב חושית ומגרה שהם מחפשים כשהם מסתובבים בחנויות כלבו יוקרתיות. אנדי וורהול אולי ניסח אמירה מרתקת על תרבות המונים, אבל בסופו של דבר, מי שקנה תמונה של מרילין מונרו, הלך הביתה עם תמונה של מרילין מונרו (עמ' 279).
בהקשר זה, אם יש פגם בספר, הוא שאינו מספק בכל זאת דוגמא לערכה של האומנות כשהיא לעצמה ולרצונם העז של הגיבורים להיות אמנים. למעט הבלחות בודדות (כמו למשל בתיאור ביקורם של רונה ויואל במוזיאונים בניו יורק, עמ' 50), כמעט כל יצירות האומנות שמוצגות בספר מתגלות כחלולות ברמה כלשהי. יש להניח שזו בחירה מודעת של שוופי, שבוודאי חששה שהצגתה של יצירת אמנות כלשהי כ"דבר האמיתי", "האותנטי", עלולה להיות פתטית (כמו הדימויים הנאיביים שמהם ניזונות מחשבותיו של ניר, ולעתים גם אלו של יואל). ובכל זאת, הבחירה הזו מייצרת הרחקה אירונית, שלא לגמרי מאפשרת להבין את ההיקסמות מהאמנות עצמה.
הסכנה ברומן מסוגו של איך להיות מוזה היא ליפול לאחת משתי מלכודות. הראשונה היא ספר שכל־כולו דחקה מורחבת על סצנת האמנות הקטנטנה והחבוטה ממילא בישראל, בשילוב פיקנטריה רכילותית (שמיועדת בעיקר לקוראים מהברנז'ה, שאמורים לנחש מי האדם האמיתי שעומד מאחורי כל דמות). ספרים מהסוג הזה הם כמו ג'אנק פוד: מהנים במידה לקריאה, אבל בסופם נותרת רק תחושת בחילה קלה וצרבת. המלכודת השנייה היא טרחנות: ספר שבו הדמויות הן שופר להגיגים של המחבר או המחברת על סוגיות אומנותיות "עמוקות". בשני המקרים, השימוש במדיום הרומן הוא סוג של תירוץ, מעטפת פלקטית. לעומת זאת, איך להיות מוזה מצליח לאחוז את המקל בשני קצותיו, משום שהוא אינו מזלזל לרגע בקוראיו. הדיאלוגים השנונים והאירוניה הדקה שמלווה את הקול המספר מייצרים רומן כיפי לקריאה, אבל זאת מבלי לוותר על דמויות בעלות עומק פסיכולוגי וביוגרפי, יחד עם עלילה מנומקת, קצבית ומותחת.
