"אבא היה מאוד גאה בי. וכשהיה מרוצה ממני, הוא היה קורא לי 'גאווה'", נכתב מעל האיור של נעה כ"ץ ואביה באולם הקולנוע, צופים יחדיו בסרט אווטאר. מתחת לאיור נכתב: "והוא קרא לי 'גאווה' ככל שהיה יכול, עד שהמילה נעלמה מאוצר המילים שלו" (עמ' 16). קטע זה אופייני לממואר הגרפי כמה זה חמור, שפרסמה לאחרונה נעה כ"ץ. במיעוט מילים ובסימביוזה עדינה בין טקסט לאיור, כ"ץ גוללת את התמודדותה עם הדמנציה שבה לקה אביה בגיל 62 בלבד.
הספר מאויר בסגנון האופייני של כ"ץ – מינימליזם נאיבי, המבוסס על קו נקי והפשטה אייקונית ועל הומור. השימוש בהומור אינו טבעי לספר העוסק בדמנציה, וסיפור על אודותיה לרוב יהיה נטול תקווה שגם חמלה ואהבה אינן יכולות לשנות את סופו הידוע מראש. ולמרות זאת, כ"ץ אינה מהססת להשתמש בהומור בתיאור סיטואציות קשות. לדוגמה, היא מאיירת את עצמה בוכה לאחר אבחון מחלתו של אביה, כאשר הבכי מצויר באופן קומי. ההומור אינו מבטל את הטרגיות של אבחון המחלה, אלא מאפשר לשהות בה ולחוש רגשות נוספים מלבד עצב. במובן זה, הסגנון המצחיק לכאורה משמש נתיב מילוט רגשי, שבאופן פרדוקסלי רק מעצים את העצב והרגישות שבהם נכתב ואויר הספר.
זוהי תרומתו הייחודית של האיור: ממואר טקסטואלי בלבד שמבקש להשתמש בהומור כאסטרטגיה פואטית להתמודדות עם טראומה או קושי נזקק לרוב למנגנון הומוריסטי מהודק ומובנה יותר, כאשר השימוש בהומור מדחיק את העצב והעצב את ההומור, ולשני אלו יש קושי להתקיים בעת ובעונה אחת, באותה הפסקה. ההומור מכסה את העצב עד לגילויו. היתרון הגרפי של הקיום המשותף לא רק נותן לטקסט ואיור לשכון יחד, אלא גם מייצר מקום שעניינו כאב וצחוק בעת ובעונה אחת.
ככלל, מעצם רזונו של הטקסט ומיעוטו בספר הממואר הגרפי נדרש לשלות את האמצעים הפואטיים והנרטיביים בספרות ולהעניק להם משמעות נוספת, ויזואלית. כפי שסגנון האיור הוא חלק משמעותי מקולו של המספר, כמו הנימה שהסיפור מסופר בה והקצב והדחיסות שלו, כך מוטיבים מנחים מקבלים ביטוי חזותי במקום תיאור מילולי. בכמה זה חמור, הדבר בולט למשל במוטיב הספה: בתחילת הספר היא מאוירת כמושבו של האב הפטריארך, שממנה הוא שולט במרחב הביתי. בהמשך היא הופכת לספת המתנה לתוצאות בדיקות, לזירת הבשורה המרה, ובה בעת לספה משפחתית חמה. לבסוף, הספה נעשית מרחב של ניוון: האב שוקע בה שעות ארוכות, במבט ריק מול מסך הטלוויזיה. כך, באיור שבו כ"ץ ואחיה מבקרים את אביהם, האב יושב על ספה, כמעט טובע בה, פניו מצוירים במעט קווים. תשובתו – "יש לכם על מה" – כמעט טובעת גם היא בתוך חלל הציור (עמ' 40). מוטיב ויזואלי נוסף הוא גלגל כיסא הגלגלים, שלאחר תיאור מעבר האב לכיסא זה, מופיע איור של "גלגל אופניים", פסלו של מרסל דושאן (עמ' 159). איור הפסל מופיע ללא ליווי טקסטואלי, ובכך עוצמתו: כפי שדושאן הציג את הפסל וצחק על כך שהגלגל המופיע בפסל שמר אומנם על תכונותיו אך עתה הוא חסר שימוש, כך גם נרמז שהאב אומנם נותר בגופו אבל מצבו החדש מונע ממנו לעשות שימוש בתכונותיו.
מוטיבים ויזואליים אלו מתקיימים כאמור לצד טקסט רזה. הטקסט נדרש להיות חד, ישיר, חסר התפייטות ומטפורות מיותרות; הציוריות מתקבלת, במובן הממשי ביותר, מהאיורים עצמם. הרזון הטקסטואלי משרת את הסימביוזה, והתוצאה יוצרת תלות בין שני החלקים. לשימוש במוטיבים הוויזואליים יש תפקיד נוסף בהקשר הנושא של הספר, שכן האב מאבד את יכולות התקשורת המילוליות שלו לאורך הספר, כפי שמובא בציטוט הפותח את הרשימה. כך, הוויזואליות יוצרת שפה משלימה, שנוכחת גם בהתמעטות המילים.
לצד האמצעים הוויזואליים, הספר "נדרש" למלא את תפקידו כממואר הטומן בליבו וידוי. הווידוי המסופר כאן לכל אורכו של הספר מוצג בצורה נוגעת ללב, למשל, בשחייה המשותפת של כ"ץ עם אביה וכיצד הגיעה לקיצה, לאחר שיכולות השחייה שלו התדרדרו מפעם לפעם: "יום אחד אבא שקע / זה משונה מאוד, כי כשאנשים טובעים הם בדרך כלל משתוללים ומשפריצים, נלחמים על חייהם / הוא פשוט שקע כמו אבן והמשיך בתנועות השחייה הגרועות / האם שכח לשחות? האם רצה לשקוע? / חיכיתי שנייה לראות אם הוא מרים את הראש לנשום / כשהוא לא עשה את זה, משכתי אותו למעלה" (עמ' 131). זוהי השאלה העקרונית שהכותבת שבה אליה שוב ושוב במהלך הספר היא אם האב מעוניין בהמשך הטיפול, או שהיה מעדיף לשקוע. כ"ץ שוב ושוב בוחרת ונדרשת להציל את האב ולהמשיך את חייו על אף הספקות, אך תוהה על טיבה של בחירה זו. האם אלו חיים שראוי לחיות? או שמא היה עדיף לחולה שחייו יגיעו אל קיצם? כשהמחלה הולכת ומחריפה, כ"ץ מנסה לשכנע את עצמה שאולי חיים חסרי מודעות הם קיום נסבל: "זה אולי לא כל כך נורא. אם הוא לא מבין מה קורה סביבו, אולי המחלה לא כזאת גרועה?" (עמ' 147). אך כשהיא נפרדת מאביה בנשיקה ומרגישה את לחיו הרטובה מדמעות, גם הנחמה הזו מתפוררת. לקראת סוף הספר, מקדישה כ"ץ מקום למחשבות הסותרות שעולות בה נוכח מותו הצפוי של אביה, באמצעות מהתלה ספרותית בדבר מותו של האב. כך, בהתרחשות של ההלוויה המדומיינת כ"ץ מקריאה הספד, שלאחריה הקורא יגלה כי הוא נכתב בהווה בזמן שהאב עדיין בחיים. כ"ץ נקרעת בין תחושת ההקלה שיביא עימו הסוף, לבין הפחד מהיתמות ואיבוד האב, על אף שאינו יכול לתקשר או להגיב לה בשום דרך.
הנכחת רגשות שקיומם המוסרי נתון לוויכוח, כפי שבא לידי ביטוי בעיקר במותו המדומיין של האב, אינה זרה לכתיבה הממוארית, אך יש בכך סכנה שהחשיפה האישית תיתפס כערך ספרותי כשלעצמו, ושעניין רגשי או מציצני יחליף עשייה אומנותית. ממוארים רבים נטענים בחשיבות מדומה מכוח הווידוי, אף שאין בהם הצדקה ספרותית של ממש. ואולם, כמה זה חמור מתעלה מעל מלכודת זו. המוטיבים האומנותיים אינם נזנחים ואף מועצמים כשהיא מגיעה לשיאו של הספר מבחינת תיאור רגשותיה הכנים של המספרת. הקטעים שעוסקים במותו המדומיין של אביה מקבלים עיצוב אומנותי נבדל – הרקע השחור ששימש לאורך הספר להבלטת רגעים קשים ורציניים צובע את כל הדף, ואת בגדיהן של הדמויות. המילים משתתקות לרגע ומפנות מקום לסדרת איורים מאופקת, ולאחר מכן, כשכ"ץ חוזרת לדבר, היא אינה מוותרת על ההומור הייחודי שלה, אפילו בהקראת ההספד המדומה. המהתלה מסתיימת בחזרה לספה המטפורית והממשית, שבה היא ממשיכה לשקוע (עמ' 180–181) ונוצר מפגש כן בינה לבין הקורא, שנעשה שותף להתלבטותה ולא צופה בהתערטלותה. בכנס "דילמות בכתיבת ממואר" שנערך באוניברסיטת בן גוריון, הציע ארנה קזין להתייחס אל הממואר כעדות ולא כווידוי, ובכך לראות בכתיבה הממוארית מעשה נדיב ולא פורקן רגשי. בחינה זו מאפשרת להבין את כוחו של כמה זה חמור כמעשה של נדיבות כלפי הקורא, שבו הוא שוהה בהתמודדות עם המחלה ויכול לחוש הזדהות או שותפות. כ"ץ עצמה מחפשת לאורך הספר אמפתיה במקומות רבים, ואינה מוצאת: מבוגרים שסועדים הורה חולה; קבוצת תמיכה לבני משפחה של דמנטיים, כשהיא הייתה הצעירה ביותר; נותני שירות שגילו אטימות; וטיפול פסיכולוגי שהיא מסיימת כיוון ש"בשלב המשעמם של המחלה אין הרבה מה לדווח, חבל על הכסף […] לכתוב ספר כרגע זה לחלוטין מספיק" (עמ' 164). כך הופך הווידוי האישי לעדות נדיבה: כ"ץ מציפה את רגשותיה המורכבים לא כדי לזעזע, אלא כדי לברוא עם הקורא את מרחב השותפות והאמפתיה שנותר ריק בחייה הממשיים.
הספר מסתיים בפנייתה של כ"ץ אל הקורא משולחן העבודה שלה, כשהיא רכונה מול קובץ הסיפור. כך היא הופכת למעין ישות אלוהית שיכולה לגזור את גורל הסיפור. אך גם כישות האלוהית, היא נותרת חסרת אונים אל מול הדמנציה, ואיך בכוחה להביא לקץ סבלו של אביה. ההתמודדות עם הדמנציה כמעט שאינה יכולה להציע תקווה, התרה או מרפא, וכך גם הספר – הוא אינו מציע קתרזיס או נחמה. כל מה שכ"ץ מבקשת לתת הוא ניסיון לשהות במרחב המתסכל הזה, באמצעות הומור והנכחה של הכאב, ומתוך אהבה רבה ומרגשת לאביה.