נפתח בתיאור פוֹרֶנְזִי (מושג מתחום הזיהוי הפלילי), דהיינו באיסוף ותיאור הממצאים שעל גבי הכריכה. בהמשך ננתח את משמעותם. ובכן: על השער הקדמי של עטיפת הספר, למן התקרה ועד לרצפה, מופיע טור מוצר של מילים בפרנק־ריהל הקלסי – מעומד כטור בעיתון. הטור מוזח שמאלה, ומכוון את המתבונן לדפדף פנימה אל תוך הספר, אל מעבר לכריכה. בספר הטקסט הזה יופיע, כמקובל, ברוחב של שורת פרוזה, מימין לשמאל, אבל לא כך כאן על הכריכה. תכף נקרא את מה שכתוב שם. קודם נתייחס למופעי שם הכותבת ושם הספר המעומדים ככותרות מוגדלות, באות מרובעת, באמצע הטור, ומחלקות אותו לשליש עליון ושליש תחתון של טקסט רץ, ולשליש האמצעי של הכותרות: שם הכותבת "גליה עוז", ותחתיו שם הספר, כשכל מילה מופיעה בנפרד, בשורה משלה: דבר שמתחפש לאהבה. אותיות הכותרת נמתחות מעט לגובה, אני לא מזהה את הגופן, אבל יש לו ש מוזרה – ש שהקו האמצעי שלה מקוצר משום מה. חוסר הפשר העיצובי הזה של האות בולט על אחת כמה וכמה כשאותה ש חוזרת פעמיים ב"שמתחפש".
על המילה "לאהבה" נמתח קו אדום שמסמן, לכאורה, את ביטולה של המילה. מייד נדבר גם על סוג הביטול הזה.
טור הטקסט והכותרות מעומדים על רקע אפור בהיר, כגוון של נייר עיתון. הגוון האפור נמתח כרקע על מעטפת הספר כולה.
העטיפה האחורית – שלא כדרכן של מה שמכונה גב הספר – ריקה מתקציר כלשהו, מדבר עורך או מציטוט מתוך הספר, שכאמור, מופיע כבר על השער הקדמי, וכוללת את הדאנקוד (הוא המסת"ב – ראשי תיבות של מספר ספר תקני בין־לאומי) שחייב להופיע על כל ספר, כתובת אתר האינטרנט של ההוצאה והקרדיט (לאחרונה למדתי שבעברית יש לומר "מִזְכֶּה") לעיצוב העטיפה, ששייך, כאמור, לאמרי זרטל, מעצב הבית של כריכות הספרים של ההוצאה.
נחזור לשער הקדמי ולטור הטקסט המעומד עליו – ומתחפש לטור בעיתון. עד כה לא התעכבנו על תוכנו כדי למנות מה כוללת הכריכה – אבל קורא, כל קורא, שפוגש את הספר, לא ידחה את הקריאה – כשם שלא ידחה ידיעה עיתונאית שמופיעה ככותרת ראשית של עיתון – גם את/ה בוודאי לא, על אחת כמה וכמה כשהיא עוסקת באדם הידוע לך. וזו השורה הפותחת את טור הטקסט: "בילדותי אבא שלי היכה אותי, קילל והשפיל". השם עמוס עוז אינו מופיע במשפט אבל להווי ידוע ש"אבא שלי" הוא עמוס עוז, אביה של הכותבת. וזה ממשיך: "האלימות היתה יצירתית: הוא גרר אותי" (שורה שנייה) "מתוך הבית וזרק אותי על המפתן בחוץ." (שורה שלישית). וכך – כשם שתוכן הדברים ברוטאלי – ברוטאלי גם העימוד; כשל ידיעה בכותרת הראשית של עיתון. דיווח בגוף ראשון. דיווח שהוא כְּתב אשמה. אותן מילים יפתחו עוד מעט את הספר ונפגוש בהן שוב – אלא שבתוך הספר, שלא כמו על גבי עמוד דיווח עיתונאי, הטקסט יפגיש את הקורא גם עם עצמו וגם עם המנעד רב־הפנים והמורכב של מציאות מרה שבה מבקשת הכותבת לשתף את הקוראים.
עיצוב הכריכה, אם כן, נוקט עימוד כשל עמוד עיתון – כזה המדיף רעש, ומכריז על עצמו כמי שמזמין לקריאה של סנסציה. חדשות לוהטות. סקופ. ידיעה חמה. אלא שמה שעושה עיתון מייחד את הזירה העיתונאית – באתיקה שלו, בתוכנו, בסגנונו ובעימוד שלו; ומה שעושה עיתון ובאופן שעושה עיתון – אינה עושה ספרות, גם בהיותה אוטוביוגרפיה או ממואר.
וכך ניגשו קוראי הספרות העברית אל הספר. תחילה אולי סירבו להשלים עם מה שהעין רואה. ואז, אם קראו את תוכו – יצאו והכריזו בזירות השונות: אני עם/אני נגד גליה עוז.
העיתונות, שמחפשת לפרסם אייטמים חדשותיים, לא פעם מקצינה ומרעישה את נוסח המסירה, ומכאן שהיא מציעה נוסח שמפמפם נקמנות ומעודד טראומה, נוסח שמזמן לזירת מאבק, למלחמה – בתוך זירת העיתונות ובקרב הציבור. אסביר: האופן שבו עיתון מנוסח ומעומד (על כותרותיו, תצלומיו, רוחב טוריו, כותרות המשנה שלו) – ועל אחת כמה וכמה כשמדובר בעמוד הראשון שלו המכונה "כותרת ראשית" – מכריז ש: 'לפניכם אייטם חדשותי!', 'אלה החדשות המובילות של היום', 'כזה דבר עוד לא שמעתם', 'אנחנו הראשונים לפרסם', 'מחר, אם תעקבו, אנחנו מבטיחים לדווח על התפתחויות'. והקוראים, או גם מי שאינם קוראים ממש – אבל פוגשים בכותרת הראשית במרחב הציבורי (עיתונות היא מרחב ציבורי) – מזהים את ההכרזה ולא יכולים לחמוק ממנה. הנוסח העיתונאי מעודד גם את הטראומה של מחר, את ההכרזה, את הצעקה, את הרעש, את הכותרת החמה. נדיר שכותרת ראשית תעודד התכנסות, התמסרות, העמקה, סליחה, שלום.
בניגוד לעיתונות עומדת האומנות, ובתוכה הספרות, ואלו – כשהן מְזמנות אותנו להתבוננות באחר, בזולת – עשויות להציע מבט מעמיק, מתמסר, מבט שחושף פניה של דמות ומשחררת אותן למבטו של האחר; ועל כן עשויות להציע מידה לא מבוטלת של השלמה.
הטור הסנסציוני שעל שער הספר מבטל הזמנה לשיח; הרעש שלו חוסם את האפשרות להתייחס אל כתב האשמה. והרי אפשר לחשוף אמירות קשות ביותר ולהתייחס אליהן גם ללא ההרעשה שמציגה העטיפה.
אתעכב כעת על המחיקה של המילה "לאהבה" בקו אדום. נקל לזהות שאין זו מחיקה שמסתירה או מעלימה את המילה "אהבה" – נהפוך הוא – היא מדגישה את המילה ומבטלת אותה. כלומר מצביעה באמצעות הסימון (קו אדום) "מה לא". אפנה את הקוראים לכרזה "מדינת ישראל 2008-1948" שעיצב האומן, המעצב, איש הכרזות דוד טרטקובר ב־2008 לכבוד יום עצמאותה ה־60 של מדינת ישראל (ראו בתמונה המצורפת). טרטקובר מצטט בכרזה את חלקה השלישי של מגילת העצמאות: הוא מתייחס לטקסט מתוך המגילה כאל רשימה לביצוע, שכאשר בוחנים אותה לא נותר אלא למחוק־לבטל מתוכה סעיפים. פעולת המחיקה של טרקטקובר בקו אדום הנרשם ביד מסמנת פעולה אישית ואותנטית של תגובה לקריאת הדברים – תגובה המבטלת בזו אחר זו מילים, התחייבויות. הקו האדום "המוחק" שעיצב אמרי זרטל רק דומה לנוסח הפעולה החכם של טרטקובר. כי בעוד שהקו האדום של טרטקובר מסמן את הפער הבלתי נסבל בין המוצהר לבין אי מימושו – מחיקה שמסמנת את הפער בין החזון האתי־חברתי המובע במסמך ההיסטורי לבין הרמיסה הפוליטית שלו – מתיחת הקו האדום שמעצב הכריכה סימן במחשב (ולא רשם ביד) – פועלת נגד עצמה. מדוע? משום שכבר כותרת הספר מבטלת את אותה "אהבה" בעצם הקביעה "דבר שמתחפש לאהבה". תוספת סימן המחיקה שעל "לאהבה" מבטל את המבוטל, ו"ביטולה" החוזר – באמצעות אותו קו אדום ממוחשב, המחקה, נניח, קו שנמתח באמצעות מברשת – הוא כבר רק מניירה: צעקנית, לא אישית, לא אותנטית. ובכן, טעות עיצובית שמייצרת טעות תמטית. שכפול – שבמקום להדגיש, נכשל במנייריזם ומחליש את האמירה.
ועוד בעניין טור הטקסט שעל הכריכה:
כותרות מִשנה בעיתונות נועדו לתקצר במעט מילים ובשתיים־שלוש שורות את עיקר הכתבה שמופיעה תחתן. אלא שלרוב, באתרי האינטרנט – שכבר אינם מעסיקים עורכים כמו פעם – במקום שתופיע כותרת מִשנה מנוסחת היטב, מופיעות במקומה ובעימוד שלה השורות הראשונות הפותחות את הכתבה. וכך, במקום שכותרת המשנה תתקצר את היריעה, תציג את עיקרה או תצטט מתוך עומקו של הטקסט את הדבר המהותי לו – היא משכפלת את הפתיחה, והקורא התמים מוצא את עצמו קורא פעמיים ברצף את אותו נוסח: פעם מעומד ככותרת משנה ופעם כטקסט רץ. וזה כידוע מעצבן. בזבזו לנו את הזמן. הטעו אותנו לחשוב שמשורה לשורה נלמד דבר־מה חדש. הטור המוצג על עטיפת הספר אף הוא משכפל את השורות הפותחות את הספר בעמוד 5. אולי כאן השכפול פועל אחרת – אולי אלו המילים הלוהטות ביותר שנכון להוצאת הספרים להבעיר איתן את הבערה; ובכל זאת – מאחר ששער הספר מציג את עצמו כטור בעיתון, כידיעה לוהטת – הקריאה המשכפלת את עצמה משחזרת את הביקורת על בטלנותם של עורכים שמשכפלים את פתיחת הטקסטים לכותרות המשנה.
ולסיום: אין לכרוך את הביקורת שלי על הכריכה עם שיפוט כלשהו באשר לאירועים המתוארים בספר. מה שאני מתנכרת אליו הוא מה שמרעיש ומחצין ניכור בוטה – עטיפת הספר, שהיא, יש לומר, אפקטיבית מבחינה שיווקית, אלא שאני מתרחקת משיווקים שכאלה; ובינתיים, בשל אופיה של הכריכה, דחיתי את הקריאה בספר – וזה כאמור בניגוד למה שעשיתי במדורים הקודמים – שם הסברתי שאציג את הזיקות בין כריכות הספרים לבין תוכנם. והינה כאן, באופן יוצא דופן, הרשיתי לעצמי לדחות את הקריאה בספר עצמו ולהצביע על עטיפתו בלבד. עטיפה בוטה, המזמנת קריאה בוטה.
