לפעמים זה מעניין יותר מאשר בפעמים אחרות איך בחרו כותבים שייראה שער הספר שלהם. לא תמיד הם מעורבים ממש בתהליך, אלא בעיקר כשהעיצוב הוא חלק מהתוכן, כשישנה דינמיקה טיפוגרפית וחזותית. ולשם כך, ולטובת השער כמובן, נערכת מחשבה משותפת של הכותבים עם העורכים ועם המעצבים.
נזדמנה לי הזדמנות ואני כותבת את מדור "צפון ברך" לגיליון העשירי והחגיגי של מעלה, והסכמנו יחד, חברי המערכת ואני, שארשה לעצמי, כלומר ארשה לכם, הקוראים, לשמוע ישירות מפי על תולדות עטיפת ספרי אני דוברת שבע שפות וכולן עברית. סיפורים והגות בפרוזה לירית קצרה וקצרצרה. הנה אני משחזרת:
התחלה
שנים ערכתי והפקתי ספרים, קטלוגים, אלבומים וכתבי עת בתחום התרבות והאמנות, ועסקתי לא מעט, לצד הכותבים, הכותבות, המעצבים והמעצבות, במחשבה על שערים: מה ייכתב על השער, איזה דימוי ייבחר עבורו, איך ישתלב הדימוי עם הכותרות ומה הרקע לכל אלה, איך תראה למרחוק השִדרה, ועוד. אלה תמיד שעות עבודה חגיגיות, כי הנה סוף־סוף אנחנו מכריעים בנוגע ל"פָּנים" של הספר, לא לפְּנים שלו. זו מלאכת קודש להוציא ספר (בעיני חלק מהקהילה היהודית בירושלים ברבע האחרון של המאה ה־20 נחשבה מלאכת הדפוס למלאכת קודש), וכל אותן שנים העזתי רק לשרת בקודש. לא העזתי להוציא ספר משלי. וגם כשסוף־סוף, במלאת 20 שנה לעבודתי בתחום, עבדתי על ספר שהוא שלי, והגיתי בחפץ הלב הזה שלי וב"איזו שפה הוא ידבר", לא חשבתי עדיין על עטיפתו. ואז, באחת ההפוגות שבין סיבובי העריכה האחרונים, זרחה בי הידיעה, כמו שזורחת השמש – רק כאילו יש מאין אבל שברור שהיא תזרח – שעל עטיפת ספרי אציג את הפורזץ (נייר הבטנה) שאיירה צִלה בינדר לספר "עיניים שמחות" של פניה ברגשטיין (הקיבוץ המאוחד, 1961). מדובר בדימוי בצבעי ירקרק ושחור על רקע לבן שהצהיב; עץ וציפורים על בטנת הכפולה הפותחת את הספר. תצלום הפורזץ הזה של בינדר תלוי ממוסגר על הקיר מעל לראשי, והוא דימוי שחתום על לבבי כבר יותר מעשר שנים. אולי בעצם כבר מילדות. ב־2010 התחלתי לאסוף ולצלם פורזצים של ספרים. ביניהם את אלו שאיירה בינדר, וב־2017 הקדשתי לאיוריה בספרי ילדים תערוכה במוזיאון הרצליה. בינדר נולדה לעולם של כריכות: השם "בינדר", מבית אביה, קשור למקצוע שלו "בוכבינדר", binder, כורך. למשפחה הייתה כריכייה בגרודנו שבפולין ועם עלייתם ארצה הקימו כריכייה בדרום תל אביב.
"פורזץ" הוא נייר הבִּטְנָה המצויר־מודפס המודבק לכפולה הפותחת הראשונה (וכמוה גם לאחרונה) של ספר בעל כריכה קשה. "פורזץ" (בגרמנית "Vorsatz") מובנו "המשפט שלפני", ובהשאלה, "פורזץ" של ספר מקדים את הספר, פותח אותו ומְכַוֵון אל תוכו. באנגלית קוראים לזה ""Endpaper (אולי כדאי שאקדיש את אחד המדורים הבאים לתולדות הפורזץ, שהחל להתפתח במאות ה־16 וה־-17).
מדוע בכריכה קשה?
אבל עוד לפני הפורזץ, תעיד הכריכה על הספר שהיא עוטפת. אם היא מצליחה להעיד. את זאת נגלה תוך קריאה בספר או לאחריה. ובאיזה אופן ביקשתי שיעידו האיור של צִלה בינדר ועיצוב העטיפה בכלל על ספרי?
אני עוסקת בספרים ישנים. נרגשת מהם. הוגה בהם וכותבת טקסטים בהשראת המחשבה על ספרים כישות רב־חושית: חזותית־־פיזית־הגותית־השראתית. אני אוהבת לשְרות בספרים כמו בתוך נוף. לא רק במובן המטפורי. אלא ממש. ואם ספר הוא גם מקום, אנחנו יכולים לצאת בו למסעות; לא רק בעקבות הכתוב. למשל דרך מחוות שנרשמו עם הזמן על העמוד: קימוטים/סימניות/כתמים/הערות/סימני קריאה, ולנחש את הקוראים לפנינו, או להיזכר בעצמנו שקראנו את הספר בעבר. או לשוט בעמוד, בתוך הרווחים. זה קורה לכם? אתם כמעט נרדמים, ומבוך לבן זורח אליכם מתוך הטקסט? בלשון המקצועית, למקבץ של רווחים רחבים מדי בין מילים ושורות, רווחים שיוצרים מעין נהרות לבנים ש"מציפים את העמוד", קוראים "נהר". יש גם שמייבשים פרחים בתוך ספרים: אלה חייבים להיות דפי נייר־נייר, אווריריים, שאין בהם סיבים פלסטיים (כמו בניירות הכרומו של מגזינים למשל), כי אחרת הניירות, במקום לספוג את הלחות מן הפרח ולנדף אותה, יידבקו לפרח, לגבעול, לעלים ולעמוד הבא. בגלל כל אלה ועוד – רציתי שהספר שלי ייראה כספר ישן. שכשתאחזו בו לראשונה תחושו שהוא ירושה מפעם. שכבר דִפדפתם בו אי אז על אף שהוא חדש. "מי שמייבש פרחים יודע שאין להם העדפה לספרות או לשפה כלשהיא" ("אני דוברת…", עמ' 150 במהדורה השנייה).
ובכן, ידעתי שמתאימה לספרי כריכה קשה. כריכה קשה משמעה גם שהקונטרסים (דהיינו גיליונות נייר הדפוס הגדולים המתקפלים לעמודי הפנים) נכרכים בתפירה ונאגדים זה לזה ברצועת בד גזה – מה שמקנה לספרים עמידות גבוהה. כך נכרכים ספרים שמיועדים לדפדוף ממושך או ספרים עבים: מילונים, אלבומים, כל כתבי…, אנציקלופדיות (כל עוד מוציאים אותן בדפוס), ספרי עיון מסוימים, מחזורי תפילה וכמובן ספרי ילדים.
בעבר ספרים לא נכרכו אלא בכריכה קשה; עם המצאת הקודקס (מתכונת הספר המתדפדף שלמן המאה השנייה לספירה ובמשך הזמן החליפה את המגילות), החלו לכרוך כתבים עמוד אחרי עמוד בין לוחות עץ, עד שבמחצית המאה ה־19 החליפו את לוחות העץ בדֶקְל, אותו לוח קרטון אפור קשיח שעימו עוטפים ספרים בכריכה קשה גם בימינו. כריכות רכות (דקות) החלו להיות פופולאריות משנות החמישים של המאה ה־20 (אף שפותחו עוד קודם. כריכת ה־Paper Back הראשונה הופקה באנגליה כבר ב־1836, לספרונים קטנים שנמכרו בתחנות רכבת). דפי הפנים בכריכות רכות לרוב מודבקים לשִדרה, לא נתפרים לא זה אל זה ולא אליה, והן מקובלות בדרך כלל בספרי פרוזה ועיון ובספרי שירה דקים.
היום גם בכריכות הרכות וגם בכריכות הקשות מגהצים כיסוי למינציה שקופה (מבריקה או מט) שמחזקת את העטיפה, נותנת לה ברק ומחליקה אותה. בדיוק מה שלא רציתי לכריכת הספר שלי. הרי הספרים הישנים נטולי למינציה. חלק מיופיים המתיישן מצוי בקילופים. לא רציתי להסתיר את איכות הנייר שבה המרקם נותר גלוי וחי. רציתי שיתיישן עם הזמן. אבל מנהלת הדפוס סירבה. "על ספרים ישנים אין למינציות" אמרתי לה. למינציות החלו רק בשנות השלושים והארבעים של המאה הקודמת; רוב ספרי ילדותי כרוכים בלי למינציה. אבל היא סירבה.
העטיפה, הפורזץ והסימניה
יום אחד, באותה הפוגה שבין העריכות, בעת שדפדפתי באחד משלושה ספרי ליטוגרפיות של אמנים שיצאו לאור בשנות החמישים של המאה ה־20 בסדרת ספרי Insel-Büchereiהגרמנית – ידעתי שאסתטיקה דומה לעטיפות האלה אני רוצה: שהדימוי של העטיפה יקיף את הספר, שלא רק יעטר את השער, וששם הספר יירשם על השער כמדבקה. צנועה. אז כבר ידענו נועה שקרג'י העורכת ואני איך נקרא לספר, על שם אחד הקטעים שבו. שם מעט מסתורי, אבל אולי גם מעט מצחיק, ושנושאיו ולשונו מהדהדים בספר כולו. בעטיפה כזאת לא יכלול גב הספר טקסט ורובה של יצירת האמנות העוטפת את הספר יהיה גלוי לעין.
מן הצד הפנימי מתחברים לוחות הדֶקְל של הכריכה אל קונטרסי הפנים באמצעות נייר בטנה (שהוא לרוב לבן. לא מודפס). רק כאשר נייר הבטנה מאויר אנחנו בכלל מבחינים בו. את הפורזץ של צלה בינדר הפכתי לעטיפת הספר שלי. ולספרי יצרתי פורזץ שהוא גם הומאז' לייבוש פרחים בין עמודי ספרים וגם הומאז' לפורזצים כולם: זהו פורזץ לבן כמעט לגמרי, כלומר כמעט שאינו מאויר, ורק בפינתו האחת מונחים עלים ירקרקים של "מקור החסידה". וכמו הפורזץ וכמו העטיפה – עשיר הספר בהומאז'ים. זה אחד הדברים האהובים עלי בספרות ובאמנות – שמילים ודימויים יורשים זה את זה, ושכל מילה שבהקשר חדש נולדת, מהדהדת הופעה מוקדמת שלה. מסע בעקבות סימנים.
ובתוך הספר כללתי סימניה. רצועת בד צרה המחוברת לגב הקונטרס בצידה הפנימי של השדרה. רציתי שרוך לספר שלי כאלמנט בתנועה של ספר אינטימי, כמו יומני, כזה שאת קוראת בו בכל פעם קצת ומסמנת לעצמך, כמו שאולי סימנו פעם, לאן לחזור. השרוך הקודם שהצעתי לספר היה 20 שנה קודם לכן, כשערכתי והפקתי את "סדר יום" של אדם ברוך (כתר, 2000). ל"סדר יום" הצעתי את השם והצעתי את השרוך. אדם מיד הבין מדוע הם מתאימים. במלאות 20 שנה הבנתי שהשרוך הזה מתאים גם לספרי. את הביטחון להוציא ספר שמורכב ממאות קטעים קצרים אספתי מאדם ברוך, מאותה טרילוגיה שערכתי איתו: "סדר יום", "בתום לב", "חיינו" (כתר, 2001, 2002, 2003).
אסיים רשימה זו בטקסט קצרצר מתוך השער "טבע פועם" (אחד מארבעה עשר שערים בספר): "אני מיישנת ספרים על אדן החלון, ואי אפשר לזרז את זה, את האיכות של מה שעבר עליו זמן. דפי הספר החדש עדיין חיוורים, אבל כבר מִדַּפדפים בצליל שעושה הרוח בתוך קמטים של נייר ישן." (עמ' 152 במהדורה השנייה) תודה.
