טבעה של מטפורה להתפרק. כך גם טבעו של גשר. להתפרק. לכאורה משונה לטעון את הטענה הזו, אבל מיד אסביר. ענת בצר מסבירה את זה בספר בדרכה השירית. היא אינה טוענת בצורה מפורשת "גשרים טבעם להתפרק", אבל היא מראה את זה ברוב המטפורות שלה, המצביעות על דברים ועל הפרתם: יופי שמופיע לצד חיסולו, אהבה שנרצחת, לב שקפא, חלומות באספמיה. כל גשר, כל איחוד מתפרק. כל אמון מופר. שם הספר גשרים נופלים לאט הוא הד למשפט מתוך השיר "פחם": "הוּא אָהַב אוֹתָהּ כְּמוֹ צְנִיחָה אִטִּית שֶׁל גֶּשֶׁר / מָתוּחַ בֵּין שְׁנֵי הָרִים גְבוֹהִים. הוּא הִתְפַּקֵּעַ, / הוּא הִתְפַּזֵּר…" (עמ' 42).
פירושה המילולי של המילה "מטפורה" (מיוונית), הוא "להעביר" או "לשאת". גם הגשר וגם המטפורה נושאים ומעבירים דברים, מושגים, משמעויות, משדה אחד (מוחשי) לשדה אחר (מופשט). כלומר, הגשר הוא מטפורה של המטפורה. בשפה האכדית, שהיא אחד ממקורותיה השמיים של השפה העברית, המילה "גישרו" משמשת גם ל"גשר" וגם ל"מחסום" (בניגוד ל"מעבר" היווני). כלומר "גישרו" ואפשר שגם "גשר" העברית, משמשות לדבר ולניגודו: למעבר ולחסימה. לארוס ולתנטוס. וכמטפורה למטפורה, כמשוואה מילולית, על אף שהגשר מסמל חיבור בין שני שדות או צדדים או תחומים – מרגע שמתפרק או נחסם הוא חסר את האֵרוֹס המוביל להתאחדות שאליה מתאווים ושאותה הוא אמור לסמל.
ומדוע הגשר, כמו המטפורה ובהיותו מטפורה, צופה את נפילתו או התפרקותו (או את חסימתו כאמור)? מרגע שדבר הוא "מטפורי" הוא חייב להישבר, דהיינו להתפרק למרכיביו המקוריים: המטפורה מזכירה לנו שעלינו להבין מה היא מסמלת, לאיזו אמת היא מכוונת. המטפורה עצמה מסמנת לנו שאסור "להיתקע" על המטפורה (כפי שאסור להיתקע על הגשר), או במילים אחרות: אסור שהמטפורה תחסום את מה שהיא אמורה להעביר, לסמל. המטפורות והשירים של בצר מצביעים על המרכיבים המקוריים של החיבור "אני" ו"אתה", ובצר זוכרת להזכיר לעצמה: "אַתְּ מְנַצַּחַת, אַף עַל פִּי / שֶׁנִּשְׁאַרְתְּ לְבַד בְּבֵית הָעֵץ / שֶׁבָּנִית בְּלֶב עִיר. כָּכָה / טוֹב, אַתְּ מְבִינָה, בִּזְבַּזְתְּ / יוֹתֵר מִדַּי זְמַן עַל גַּמָּדֵי גִּנָּה." (עמ' 43), או "חֶסֶד אֱלוֹהִים פֹּה אִתִּי, / וְעֵץ חָרוּב./ אֲנִי לֹא מְבַקֶּשֶׁת סֶדֶק / לְהֵרָאוֹת, / זֶה מָקוֹם הַנֶּחְמָד שֶׁלִּי" (עמ' 41).
אומר גם זאת: המטפורה מסמנת למבחין בה שהיא המפתח ליצירה של מובנים ולפענוח שלהם. וככותבים, כאומנים, כקוראים, כמתבוננים, כשוחרים רגישים של יצירה – אנחנו מפרקים את המטפורות ומתחקים אחר מרכיביה הפואטיים והאסתטיים של יצירה כדי לפענח אותה. כשענת בצר כותבת "גשרים נופלים לאט", היא לא רק מדברת על הפרה של ציפייה, של רצון, של יחד, של אהבה, של אמון, אלא היא אומרת משהו גם על הלשוני והאסתטי, דהיינו על מטפורות, ועל כך ש"מטפורות נופלות לאט".
ב"גילוי וכיסוי בלשון" ביאליק כותב על טיבו של גשר (המילים) ליפול: "על מה יש לתמוה? על אותו רגש הבטחון ועל אותה קורת הרוח שמלווים את האדם בדבורו, כאלו הוא מעביר באמת את מחשבתו או את הרגשתו המובעת על מי מנוחות ודרך גשר של ברזל, והוא אינו משער כלל, עד כמה מרופף אותו הגשר של מלים, עד כמה עמוקה ואפלה התהום הפתוחה תחתיו ועד כמה יש ממעשה הנס בכל פסיעה בשלום." [ההדגשות הן שלי]. כלומר בצר בעצם טוענת טענה ארספואטית. לא רק המטפורה היא גשר, השפה כולה היא גשרים בין אנשים.
שם הספר גשרים נופלים לאט הוא גם פרפרזה על שורה משיר מוכר "אימפריות נופלות לאט" שהלחין דן תורן, למילים של מאיר גולדברג – "אנשים נגמרים ברגע אחד / אימפריות נופלות לאט." ועם הד הלחן המוכר הזה ברקע, בצר בונה גשר של אמון בינה לבין הקוראת, המאזינה, השרה. ולאורך הספר כולו היא שומרת עליו בשעה שהיא מצביעה על האפשרות של ריסוקו.
אני לא בטוחה שבטורים קודמים של "צפון ברך" חקרתי את פשר שמו של ספר שכתבתי על העטיפה שלו. אני עושה זאת הפעם כי יש משהו שלם ומורכב במופע הכמו מינימליסטי שעל עטיפת הספר כולו – הציור (שהוא פרי מכחולה של בצר), השם החידתי, העיצוב של השם כמדבקה, הרקע המצויר, צבע הרקע האחר המשלים שעל גב הספר והטקסט שעל הגב.
לפני שאתעכב על הציור העדין והבוער ועל עיצוב שם הספר שעל השער, אפנה למה שעל גבו. כך רובנו עושים מלכתחילה; הופכים ללמוד על ספר ממה שנמסר עליו דרך הגב. שני בתים ראשונים של שיר מופיעים שם, והשורה הפותחת את השיר דומה במובנים רבים לציור שעל השער: "זְמַנִּים רָעִים לְהִתְעַקֵּשׁ עַל יֹפִי". בצר צודקת. זמנים רעים להתעקש על יופי. זהו משפט גם יפה, וגם נכון, וגם נורא. זוהי אמירה רפלקסיבית או, שוב, ארס־פואטית: בצר אומרת שזה לא זמן להתעקש על היופי ומתעקשת על יופי. בעצם ציור ה"יופי" שבשער, בעצם האמירה, ובלשון היפה כלשונה – היא מתכחשת להכרזה שאך הכריזה (וזו אמירה רפלקסיבית גם אם היא אומרת ההפך ממה שפירשתי לעיל: הזמנים רעים, והיא בכל אופן תתעקש). בספר נמצא את השיר השלם (עמ' 10–11), שמסתיים כך: "כְּשֶׁהַיָּרֵחַ דּוֹלֵק אֲנִי מַרְשָׁה / לְעַצְמִי קְצָת יֹפִי / בְּלִי רִגְשׁוֹת אָשָׁם", ואת הבית האחרון בשיר קודם היא פותחת "אֵין מָקוֹם לְכִעוּר בְּחַיַּי, / רַק לְיֹפִי עָמֹק / אוֹ שָׁטוּחַ. צִיּוּר / מִשּׁוּק הַפִּשְׁפְּשִׁים, / מַפִּית רְקוּמָה, שְׁקִיעָה, / כֶּתֶם דָּם. שִׂמְחַת הַדְּבָרִים / הַקְּטַנִּים בַּתַּחַת שֶׁלִּי…" ("חיוורון הפואטיקה", עמ' 6–7). דבר דומה היא עושה במשפט שבחרנו לכותרת הרשימה: "אֲנִי מְבַקֶּשֶׁת מִמְּךָ מְאוֹד, לֵב שֶׁלִּי, / לְהִשָּׁאֵר קָפוּא. / אַל תִּתֵּן לִי / לְהִתְחַנֵּן לִבִּי, לִבִּי." (עמ' 60). כלומר, היא מבקשת דבר בלשון, בפואטיקה, שמדגימה את היפוכו.
ספרה של בצר והפואטיקה שלה דומים, במובנים רבים, למשפט שלעיל, כמו גם למשפט שעל גב הספר: ה"איך" (הלשוני, החזותי, האסתטי) של בצר מפר את ה"מה" שלה. הלשון שלה כמו מפרה את התֵמות שלה. והתֵמות הן כאמור יופי לצד חיסולו, אהבה עד רציחתה, שהלב יהיה קשה וקר – שזו נחמתו, כפי שהיא חוזרת לבקש מליבה בהמשך השיר: "יִיטַב לְךָ לִבִּי הַיָּקָר לְוַתֵּר, לְהַחֲזִיק חָזָק. / אַל תִּתְפַּתֶּה לַחְזֹר, אַל תְּפַחֵד מֵהַקְּלִפָּה הַקָּשָׁה. / הִיא הַנֶּחָמָה הַיְּחִידָה שֶׁלְּךָ" (עמ' 60). ואף על פי כן בצר אינה מטעה לא את עצמה ולא אותנו – היופי, לא האדישות, הוא הנחמה. גם הציור שעל השער מוכיח את זה.
על שער הספר ציור ראש כאילו בשחור לבן של עלמה, שיערה חלק קלוע לצמה, בפרופיל, וללא פנים, ודבורה חומה־שחורה. זהו ציור שמן על בד של בצר (מ־2021) ותחתיו צף, בדומה לציפת ראש העלמה, שם הכותבת ושם הספר. צבעי הציור השפיעו על צבעי הטיפוגרפיה של האותיות, ואלו מעומדות כמו על מדבקה באופן שלא מתערבב ובשל כך אינו משתלט על הציור, ובהשראת עטיפות ספרים של פעם (כמו למשל בסדרת ספרי האומנות הצנועים של Insel-Bücherei הגרמנייה).
ציור השמן מדמה רישום עיפרון: שיער אסוף בגובה העורף, צמה מגולגלת או שתי צמות, פוני מעל לפנים חסרות, ודבורה שכמו לוחשת־מזמזמת סמוך לאוזן שאם ישנה – גם היא נחבאת מתחת לשיער האסוף. העלמה חסרת הפנים והדבורה שתיהן במחוות רכינה קלה. כלומר המצח והמבט (החסר) שלהן אינו נישא מולן, ולא מורם למעלה (כפי שבצר מזכירה בשיר "הָיִיתִי / צְרִיכָה לְהִסְתַּכֵּל קָדִימָה / וְלֹא לַשָּׁמַיִם," עמ' 56), אלא מוטה פנימה יותר מאשר למטה. זה רישום של ריכוז והתכנסות. ריכוז כזה הפעילה בצר בעת שציירה את הדיוקן, ועל כן במובן מסוים, ואולי אפילו בשל הפנים החסרות, זהו דיוקן עצמי. יש לכך רמיזות אחרות בספר, כמו גם רמיזות חוזרות לשלגייה ולגמדים. בכל אופן אני מוצאת רמיזות לפרופיל הזה בשני שירים שמופיעים ברצף: "לַטֵף אֶת מִצְחִי, אֶת גֶּשֶׁר אַפִּי, / אֶת סַנְטֵרִי, הִתְעַלֵּם מִגּוּפִי, / הוּא לֹא חָשׁוּב עַכְשָׁו. / לָחַשׁ בְּאָזְנִי. דַּבֵּר בִּלְשׁוֹנִי. / הִתְעַלֵּם מֵרַגְלַי, מִשָּׁדַי, מִבִּטְנִי, / הֵם לֹא חֲשׁוּבִים עַכְשָׁו. / הַבְטַח הַר גָּבוֹהַּ, נוּרִית / וּדְבוֹרָה. בַּחוּץ סְעָרָה, / הִיא לֹא חֲשׁוּבָה עַכְשָׁו. / דַּלְתֵּנוּ סְגוּרָה" (עמ' 45). כמו בשירים אחרים גם כאן מופיע ההר כמישהו להעפיל אליו. וגם הדימוי של "גשר", פעם שנייה ואחרונה בספר. ואחריו מעין שיר התפכחות ופריעת הצמה: "רָצִיתָ אַסְפַּמְיָה / הִרְגַּשְׁתִּי פְּסִיכוֹזָה, / צָחַקְנוּ אַבְּסוּרְד, / אַכָלְנוּ הֲזָיָה, / חַיָּינוּ אַשְׁלָיָה // פָּתַחְנוּ חַלּוֹנוֹת / וְנָתְנוּ לָאֲוִיר הַקָּרִיר / לְהִשְׁתּוֹלֵל בַּחֲדָרֵינוּ,/ לִפְרֹעַ אֶת הַשֵּׂעָר/ לִלְפֹּת אֶת הַצַּוָּאר" (עמ' 46, שני הבתים הראשונים משלושה).
הרשת הענפה שטווה בצר בספר מורכבת מדימויי נוף (הרים וצוקים וביניהם גאיות או תהומות, הם נוף ומוטיב מטפורי שחוזר בספר), מסיפור, משיחה, ממחשבה, מקלישאה, מציטוט, מציור, מתמונה, ממקור, מפילוסופיה, מיופי, מכיעור, מתקופה (זמן), מנצח, מידיעה, מפזמון מוכר שמנגינתו מלווה את הקריאה (לא רק זה שהזכרנו אלא גם השיר "שלגייה": "כבר ירד השלג בהרים הגבוהים, / ובשלג אנו צועדים…") – רשת שמתכנסת לפואטיקה שמזמינה פענוח גם בערכים אתיים. וגם במובן ש"לפעמים לעשות משהו פואטי יכול להפוך לפוליטי ולפעמים לעשות משהו פוליטי יכול להפוך לפואטי" (לפי האומן הבינלאומי פרנסיס אליס, שב־2004 שרטט בהליכה קו ירוק בן 24 ק"מ שנזל מבעד חור של פח צבע ירוק בתוואי של הקו הירוק בירושלים). וכשגשריה של בצר מהדהדים "אימפריות", לא יכולתי שלא לחשוב על הזמן שלנו, כאן, בארץ. על האנשים היפים שעל הגשרים, על יופי שגם שהוא מתפרק שווה להתעקש עליו, ועל האימפריה שמתכחשת לאנשיה ושעליה לא אומר מילה.
