גליון

צָפוּן בָּרֵךְ | ספר הוא בית הוא עריסה

גסטון בשלאר | הפואטיקה של החלל (תרגום ואחרית דבר: מור קדישזון) | בבל (עיון), 2020 | 389 עמ' עיצוב: סטודיו דרום, מדלן כהן

בשלאר, שהתבונן לפני יותר מחמישים שנה בצלם, מתבונן כעת בנו. זרועו וכף ידו משענת לראשו. האצבע המורה וכנראה גם האמה שלצידה נוגעות־לוטפות את הרַקָּה. אנחנו יכולים לחוש את זה.

במה אנחנו עוסקים כשאנחנו עוסקים בכריכה של ספר? (וכוונתי כאן לעטיפה המעוצבת של הספר, ולא לפעולת הכריכה כמלאכת גימור הספר באמצעות כריכתו בכריכייה).

בניגוד למה שצפון בספר – וייחשף משך זמן הדפדוף־קריאה־התבוננות בעמודיו – הכריכה היא מופע חזותי; כמו תמרור או שלט קצר וקולע, שבמבט אחד מהיר מצהיר על הכותר שהוא מייצג: שם הספר, שם הכותב, שם ההוצאה (בספרים מסוימים תיכלל גם כותרת משנה לשם הספר, למשל בספרי עיון), ועל פי רוב העטיפה תכלול גם דימוי חזותי שירפרר לתוכנו של הספר.

ושימו לב: גם כריכה קדמית שאינה כוללת דימוי חזותי אלא כותרות בלבד נתפשת כמופע חזותי מעצם העיצוב הטיפוגרפי שלו; מוטיבציה ללכוד את המבט (כאמור, כמו תמרור) באופן שחוויית המבט וחוויית הקריאה של מי שנחשף לכריכה אינן נפרדות זו מזו.

המוטיבציה הזו של לכידת המבט מכוונת לכל מופע אפשרי של שער הספר: במודעה בתקשורת, כשהספר מונח על שולחן הכותרים החדשים בחנות הספרים, כשהוא מוצג בחלון הראווה של חנות הספרים, כשהוא שוכב בין עשרות ומאות ספרים על הדוכנים של ירידי הספרים (אז גם נבחין בשיוך של ספר לסדרת ספרים) וגם כשהוא מונח על השידה שלצד המיטה.

אני זוכרת שכשעבדתי עם אדם ברוך על כריכת "בתום לב" האדומה, אדם ביקש שאציץ בחנות הספרים ואבדוק אם בין השדרות של הספרים העומדים שעוּנים זה לצד זה על המדף מציצות גם שדרות אדומות, או שאדום באותם חודשים יבלוט בין שדרות שלהן צבעים אחרים. על שדרות ספרים ארחיב במדור אחר. גם על השער האחורי ארחיב בפעם אחרת. אנחנו פותחים היום מדור ראשון, ופותחים לכן בשער הראשי שלו, הקדמי.

ובכלל, אשתדל להיות קונקרטית בכל מדור בהתייחס למרכיבי העטיפה המסוימת שבה אעסוק באותה הזדמנות (סוג הנייר, כריכה קשה או רכה, עם או בלי דשים וכדומה) – הכול לפי העניין. ומה שיעניין אותי בעיקר במדור זה הוא לאתר את הזיקות בין כריכת הספר לבין תוכנו.

ואחרי הקדמה זו, אני שבה אליכם, הקוראים. ברוכים הבאים. את המדור צָפוּן בָּרֵךְ שבו אבחן כריכות של ספרים מפרספקטיבה אסתטית, טוב בעיניי לפתוח בכריכה שהעיצוב הטיפוגרפי שלה הוא מינימליסטי. כריכה הנושאת דיוקן מצולם; דיוקן שלו מבע ומבט מזמינים כמו של גסטון בשלאר (הפילוסוף הצרפתי, 1962-1884); מזמינים להעמיק אל תוכם ומהם אל תוך הספר. ומבע פניו של בשלאר – מבטו החם, החכם, החייכן, הטוב – קורא לנו 'בואו, הצטרפו אליי, הצטרפו אל ממלכת הדמיון'; הדמיון, החלימה, האינטימיות, הבית שבהם עוסק הספר במסגרת הטופואנליזה (=מחקר פסיכולוגי שיטתי של אתרי חיינו האינטימיים) שהוא עורך.
מובן שמאחורי מה שאני מכנה כאן עיצוב מינימליסטי (או "חוסר עיצוב") של הכריכה עומדת חשיבה עיצובית; ולטעמי, לצד הדיוקן הנפלא, היא עושה את הכריכה הזו לנפלאה. ארחיב על כך בהמשך. ראשית, יחד עם הדיוקן של בשלאר אני רוצה לזנק אל תוך ספרו.

לאחר הקדמה שבה מציע בשלאר "להתייחס אל הדמיון כאל אחד הכוחות החשובים ביותר של הטבע האנושי", באים עשרה פרקים שבהם בשלאר דן בדימוי הבית: דרך עליית הגג, המגירות, התיבות, הארונות, הקן, הקונכייה, הפינות ועוד. אצטט מתוך פתיחת הפרק הראשון בדילוגים:

"הבית הוא ללא ספק ישות מועדפת לחקירה פנומנולוגית של ערכי האינטימיות של המרחב הפנימי, בתנאי, כמובן, שנתפוס את הבית הן באחדותו והן במורכבותו […] שהרי הבית הוא הפינה שלנו בעולם. הבית – הדבר נאמר פעמים רבות – הוא הסביבה הראשונה שלנו […] הישות החוסה ממחישה את גבולות המחסה שלה. היא חווה את הבית בממשות בקיומו הממשי והווירטואלי, באמצעות המחשבה והחלומות […] הבית נותן מחסה לחלימה, הבית מגן על החולם, הבית מאפשר לנו לחלום בשלווה. לא רק המחשבות וההתנסויות נותנות תוקף לערכים האנושיים. לחלימה ישנם ערכים המטביעים באדם חותם עמוק […] ותמיד, בחלימות שלנו, הבית הוא עריסה אחת גדולה."

והוא מצטט את רילקה:

בַּיִת, פִּנַּת שָׂדֶה, הוֹ אוֹר עַרְבַּיִם

לְפֶתַע־פִּתְאֹ‎ם לָבַשְׁתָּ פָּנִים כִּמְעַט אֱנוֹשִׁיּוֹת

אַתָּה קָרוֹב אֵלֵינוּ, מְחַבֵּק, מְחֻבָּק.

 

אור מוּפז מדיוקנו של בשלאר בשחור לבן: אור מן הגלים הדקים הרכים של עור הפנים, זהב לבן מרעיף בשערו, ניצוצות חיים מתוך עיניו. מבטו החם הוא שער כניסה וקבלת פנים מחייכת־מאירה אל תוך עריסת הספר. הספר כחלל פואטי, כמגירת הגותו של הכותב; כלומר, אני הוגה "בספר" כחלל פואטי כמו שבשלאר הוגה בדימויי הבית.

בשלאר, שהתבונן לפני יותר מחמישים שנה בצלם, מתבונן כעת בנו. זרועו וכף ידו משענת לראשו. האצבע המורה וכנראה גם האמה שלצידה נוגעות־לוטפות את הרַקָּה. אנחנו יכולים לחוש את זה. הדיוקן האינטימי המסוים הזה של בשלאר על שער הספר הוא דימוי ארספואטי (=רפלקטיבי) להגותו של בשלאר: אין זו אילוסטרציה לפילוסוף – הוא "אינו מדבר בתצלום", שפתיו מכוסות בזקן – זהו דיוקן שמגלה אדם חושב ששוכן בתוך פניו כפי ששוכן אדם בתוך חדרו, בתוך ביתו, בתוך ספרייתו.

"נשמתנו היא בית. וכאשר אנו נזכרים ב'בתים', ב'חדרים', אנו לומדים 'לשכון' בתוך עצמנו."

כריכתו הקדמית של ספר, הלוא היא שער הספר, הלוא היא הסף שעימו אנחנו נפגשים בכל פעם שאנחנו פותחים וסוגרים את הספר, נכנסים אצל הספר ויוצאים ממנו, מניחים לצידנו עד הפעם הבאה שנבוא בשעריו. והנה, בפרק התשיעי, "הדיאלקטיקה של החוץ והפנים", בשלאר שואל: "האם דלת צריכה להיות פתוחה או סגורה? והאם נמצא בפסיקה הזאת כלי ניתוח באמת שימושי עבור התשוקה האנושית?… כמה חלומות־בהקיץ נצטרך לנתח, אפוא, תחת הכותרת: הדלת! הדלת היא יקום שלם של הפתוח־למחצה. זהו דימוי בסיסי, נקודת מוצא לחלימה האוספת אליה תשוקות ופיתויים, הפיתוי לפתוח את ההווייה למעמקיה… התשוקה לכבוש את כל ההוויות המגומגמות… אילו היינו מספרים את סיפוריהן של כל הדלתות שסגרנו ופתחנו, של כל הדלתות שהיינו רוצים לפתוח מחדש, היינו מספרים את כל תולדות חיינו."

ולפעמים כשאני קוראת נדמה לי שקריאה, ולפעמים כשאני כותבת נדמה לי שכתיבה – הן חלימה־בהקיץ; שאני שרויה במעמקים לא מכאן ועכשיו. ומי שמאמץ באהבה את ההגות של בשלאר מרגיש קורא־חולם־בהקיץ.

ונחזור אל השמות שעל שער־דלת הספר: שם הכותב, שם הספר, שם ההוצאה – המעומדים מעל ומתחת לדיוקן.

בחוכמה נזהרה המעצבת מתחכום גרפי וטיפוגרפי. האותיות מעומדות עדינוֹת בלבן (ולא באדום, למשל), מהדהדות ברכּוּת את הלבן המוּפז מן התמונה ומפנות מקום לעזוּתו של הדיוקן; וכאמור, אלו אינן אותיות כותרת (כבדות, מרובעות) אלא אותיות פרנק־ריהל רכות, קלסיות (עוצבו ב־1908), שבהן מעומדים ומודפסים הטקסטים לקריאה בתוך רוב־רובם של הספרים בעברית (עיון, פרוזה, שירה, עיתונות מודפסת). בחירה עיצובית זו מזכירה לנו את העיקר: הטקסט הוא העיקר, הכותרת כאן בחוץ מאותתת לנו שהעיקר צפוּן מעבר לדלת שם בפנים.

אוסיף ואעיר שרוב הכריכות בסדרת "בבל (עיון)" מעוצבות באופן דומה: תצלום (או איור) מכסה על השער (המושג הוא "פול בליד" – הדפסה מקצה לקצה), והכיתוב באותיות פרנק־ריהל לבנות או שחורות. הכריכות כולן תופסות את העין, אבל מכולן, לטעמי, כריכת הפואטיקה של החלל היא מושלמת.

 

ולסיום: הכיתוב על אודות התצלום כפי שמופיע בדש הפנימי הקדמי הלבן של הכריכה הוא זה: "על העטיפה: גסטון בשלאר בביתו, 1961, AFP PHOTO". אחזור על המילים: "גסטון בשלאר בביתו" – והספר הרי הוא הוא על דימוי הבית כטופוגרפיה של הווייתנו האינטימית. וכך באחת הופך כיתוב אינפורמטיבי, מינמליסטי, דנוטטיבי (שמצביע על מקום ושנה וסוכנות הצילום) לפואטי; ומשום שפואטי לאינטימי; מרוגש בה במידה שהוא מעמיד פנים שהוא מרוסן.

 

 

שיתוף ב facebook
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter

בשלאר, שהתבונן לפני יותר מחמישים שנה בצלם, מתבונן כעת בנו. זרועו וכף ידו משענת לראשו. האצבע המורה וכנראה גם האמה שלצידה נוגעות־לוטפות את הרַקָּה. אנחנו יכולים לחוש את זה.

עוד במעלה...

דבר המערכת – מעלה 2

פה ובמקום אחר

העובדה הפשוטה, החותכת

אנטי־מחיקון: על שירי המחיקה של אלכס בן־ארי ב"מים מים"

לאן ללכת מכאן

צָפוּן בָּרֵךְ | דמעה נופלת על מכתב לא מוחקים

בִּמקום בַּמולדת אוחזת אני בגלגולֵי עולם

לפעמים הבלחה כבדה חולפת כתאווה

מים אחרים באותם הנהרות

עולם חדש מופלא

גם המשיח קונה ליפסטיק לאימא שלו?

Handle with Care – קריאה ב"בן המקום" מאת חיים הזז

גם זו קריאה באודיסאה

האב, הבת, ורוח הקודש

אלו שרואים, אלו שרואים כאשר מראים להם ואלו שאינם רואים

גילוי דעת

אומרים לנו שיש סקס אחר

מכתב מן העורף

חיינו כמו פרחים בצל מנוף

"אנחנו / צריכים מלחמה להשכיח את המלחמה / בעצמנו"

צָפוּן בָּרֵךְ | ספר הוא בית הוא עריסה

נוף עברוסי

כאוס ירוק: "הגרסה המודרנית לגיהינום היא היעדר תכלית"

בקצה השיר ישן איש

על היפה והנכון

מלכת הדרמה – כיצד לקבל ביקורת שלילית

הנחתי רגל איפה שעמדה הרוח

שתיקה יודעת קול

כזב ובדיון

מוסקוביאדה – רוחות הרפאים של ההיסטוריה או הביוב של השאול

במקום בו עמדת נשאר רק אוויר

הסימנים הכחולים של השפה