א.
עטיפה של ספר, ככל עטיפה, צופנת בתוכה את דבר הספר ("דבר" במובן המעשה והחפץ והשפה), אורזת אותו, שומרת עליו. אבל עוד לפני התוך העטוף, לכל עטיפה יש גם צידה השני, הפנימי. לבוש או בגד עוטפים את הגוף, ולמעיל ולז'קט יש בִּטְנָה – היא הבד הנוגע בצידו הפנימי של הבגד. את המילה בִּטְנָה חידש הרב זאב יעבץ (שלצד אליעזר בן יהודה ואחרים היה חבר ועד הלשון העברית) כבר בשנת 1894. ממתי החלה "בטנה" לשמש גם בספרים? עדיין לא מצאתי לכך את התשובה. אבל הדימוי ברור – הן מצידו החזותי והן מצידו הפונקציונלי: נייר הבטנה הוא הנייר המודבק לכפולה הפותחת הראשונה (וכמוה גם לאחרונה) של ספר עם כריכה קשה – ומחבר את לוח הדֶּקֶל (הקרטון הקשיח) של הכריכה אל קונטרסי (עמודי) הפְּנים של הספר. נייר הבטנה צריך להיות נייר חזק מספיק, כלומר שסיביו יהיו דחוסים מספיק, יתקפלו בקלות וישמרו מפני קריעה של חיבור פנים הספר לכריכה בכל פתיחה שלו, כמו גם שתהיה לו עמידות בפני הדבק שממלא את שטחו האחורי. לרוב הוא לבן ונעלם מעינינו — עד שאנחנו פותחים ספר שבטנתו מעוטרת ואנחנו מתעכבים להביט. באנגלית הוא נקרא לפי מיקומו בספר endpaper ו־lining paper, או כדימוי לנוכחות שלו leafpaper, או לאיכות החומרית־צבעונית שלו gilt paper, שזה "נייר מוזהב". אבל מכל השמות כולם, דבק לו אצלנו שמו הגרמני "פורזץ" (vorsatz), שמובנו המשפט שלפני; כוונה; וגם המטרה או התכלית. ומכאן, בהשאלה, פורזץ של ספר מְכַוֵון לתוכו של הספר.
השם העברי "נייר בִּטְנָה" הוא, כאמור, שם דימויי: לרוב פורזצים מעוצבים בפאטרן (תבנית) כלשהו שמזכיר בִּטְנת בגד. בִּטְנת הבגד מלטפת את הגוף, כמו שבִּטְנת הספר מלטפת ומגנה על דפי הספר. זו גם הסיבה ההיסטורית ליצירתם של הפורזצים: בימי הביניים (במאות ה־16 וה־17) נכרכו ספרים בין לוחות עץ קשה (עץ אלון או צפצפה למשל) — וכדי להגן על ההטעמות החגיגיות שסביב האותיות ושאר העיטורים בעמוד הפותח מפני פנים הכריכה מעץ — הפרידו ביניהם במה שלימים נקרא פורזץ. הפורזצים הראשונים לא היו מרכיב אסתטי אלא נעשו מחומרים כגון שאריות כתבי יד או יריעות קלף ריקות. אפשר שהפורזץ, צבוע בטכניקת מרבלינג (צבעי שמן בדוגמת בועות או שַיִש שמועברים מפני השטח של נוזל אל הנייר), היה ידוע בטורקיה כבר במאה ה־14, אבל המוזיאון הבריטי מציג פורזצים נדירים רק החל מ־1550. עד המאה ה־18 התרככו כריכות הספרים ונעשו מחומרים עדינים יותר מאשר עץ, כמו עור למשל, אבל במקום להוריד את הפורזצים הפכו יצרני הספרים את המרכיב הפונקציונלי של הפורזץ למרכיב אסתטי — וזה הפך לאופנה שתחילתה מתועדת במאה ה־18 עם ניירות הזהב ההולנדיים. ניירות אלו היו וריאציה על פאטרנים של טפטים לקירות (גם משום שיצרני הטפטים והדַפָּסים היו חברים באותן הגילדות). הניירות המודפסים כללו עיצובים שונים: חלקם התבסס על הבדים הברוקדיים והדמשקיים של אז, מה שהעניק לא פעם לניירות אלה את השם "ניירות ברוקד". אופיים של הניירות (מהבחינה הפונקציונלית והאסתטית) השתנה לאורך השנים. עם הזמן שבה האסתטיקה של הפורזצים לעיטורים בשיטת המרבלינג ולעיטורים נוספים שאינם רק פאטרנים. מעניין לגלות שב"מילון למונחי הספרנות" של האקדמיה ללשון משנת תשל"ו (1976) דף הבטנה מופיע לצד המונח הגרמני Spiegel, שמובנו מַרְאָה — מה שרומז על הסימטריה באסתטיקה של הפאטרן.
כאשר תהליך כריכת הספרים הפך מכני בשנות השלושים של המאה ה־19, השתנה שוב האופי הדקורטיבי של הפורזצים, וכלל גם מידע אינפוגרפי כגון גניאולוגיות ומפות, ובתקופות מסוימות גם פרסומות. בתוך כל זה האלמנט האסתטי היה יכול לשוב ולהיעשות פונקציונלי — כאשר הפורזץ, ככפולה הפותחת של ספר, הפך גם לזירת מידע על אודותיו.
במחקר הביבליופילי, התחקות אחר פורזצים היא הכרחית לשיפוט מקוריותו של הספר. מומחים יודעים להתחקות אחר סוגי נייר הבטנה, אחר צבעיו ואחר הדוגמאות המודפסות עליו, ולזהות אותם עם כורכים מסוימים. ידע כזה עשוי לשמש באיתור זיופים.
ב.
כשאנחנו פותחים ספר עם כריכה קשה והמבט שלנו נפגש במבואת הפורזץ המאויר, אנחנו כמו פותחים שער אל גן פורח או פותחים דלת אל הנוף שבתוכו תכף נצא למסע. במובן הזה, פורזצים הם כמו סיפונים של ספינות — עדיין לא נכנסנו אל בטן האונייה, אל ליבו של הספר; אנחנו עומדים על הסיפון (על סף הספר, "סף" זהו סיפון, על סף הבטן — זו הבטנה) וצופים אל האופק, לשם עומדת להפליג הספינה. פורזצים הם סיפונים של ספרים. מסעות מתחילים בסיפונים. (בערבית bitana היא גם בִּּטְנָה וגם אֳנִיָּה, בצרפתית הפורזץ נקרא doublure — ומעניין ש-doublures זו אונייה).
במו"לות העברית פורזצים הם עניין יוצא דופן, שלרוב נחסך. נייר בִּטְנָה מאויר ומודפס יקר מנייר בִּטְנָה לבן שלא הודפס עליו דבר. אנחנו פוגשים פורזצים מאוירים בעיקר בספרי ילדים, היקרים בהפקתם ממילא. נחום גוטמן, שכתב ושאייר את ספריו, הקפיד לכלול בהם פורזצים מאוירים. צלה בינדר, שהייתה בת למשפחת כורכים, הכירה היטב את נייר הבטנה — וידעה לא להותיר אותו יתום ולא מאויר. רבים מספרי הילדים שאיירה כוללים פורזצים מאוירים, תופעה לא שכיחה במיוחד בשנות החמישים והשישים של הדפוס העברי.
אני אוספת ומתעדת ספרים שיש להם פורזצים. ולכבוד "צפון ברך" הפעם, איתרתי ספרים במו"לות העברית העכשווית שיש בהם פורזצים (ושאינם ספרי ילדים). אציין אחדים בלבד, שכל אחד מהם מדגים טבע אחר של פורזץ מאויר: שניים מדגימים פאטרן דקורטיבי אבל שיש להם קשר מפְתחִי — פואטי או מחקרי — לתוכן הספר; שלישי מצולם, והקשר התמטי שלו לתוכן הספר גס במיוחד; והרביעי –מדגים איורים שאומצו לספר ואינם משמשים מפתח פרשני לספר, ועם זאת הם מדגימים עניין בעל ערך.
הראשון שנפקחו עיניי לכבודו הוא אנדרטה של צרעת – טרילוגיה של מחזות וכתבים של יונה וולך שלא פורסמו מעולם, שערכו עודד כרמלי ושני פוקר ושעיצב עידן אפשטיין (הבא לאור, 2021). נייר הבטנה מורכב מפאטרן של מה שנראה כשִרבּוּט או כרישום דק וצפוף של סבך קווים מסתלסלים שאפשר לנחש בתוכם גם רמזים לאיברים נשיים וגבריים. בראיון שנתנה וולך ב־1984 (כשנה וחצי לפני מותה) להלית ישורון היא אומרת "ושמה פתאום התחלתי לראות את זה, התחלתי לראות את הקונטורים של החיים מצטיירים לי". זה נשמע בעיניי כהשראה לעיצוב נייר הבטנה המהפנט הזה.
פה ושם בין ספרי העיון נמצא ספרים מהודרים יותר מאחרים, ואלה זכו לפורזץ. מכולם אציין את הפורזץ של קב ונקי — תחייתה של אמנות הספר העברי ברפובליקת ויימאר מאת גיל וייסבלאי (כרמל, 2020). מדובר במחקר תולדות הספר העברי במאה ה־20 המתמקד בערכים האסתטיים והטיפוגרפיים של הספר כישות פיזית־חזותית. באופן טבעי, זכה הספר לכל המעטפות שבהן הוא עוסק. בין השאר זכה לנייר בטנה בדוגמת פאטרן היסטורי — אחד מארבעה ניירות בעלי אותו עיטור גיאומטרי ששימש ז'קט (עטיפת מגן) לספרי הוצאת "הספר" (ברלין, 1923). שניים מהפאטרנים, על צבעיהם השונים, מופיעים בעמודי התמונות בספר עצמו, ושלישי משמש לו נייר הבטנה.
ספרי בישול בכריכה קשה מציגים גם הם מעת לעת פורזץ, לרוב בטעם רע (כמו הטעם באכילת חיות). ביניהם נמצא ספר הבשר הישראלי של אדם ויה (מודן, 2008), המציג בפורזץ הקדמי והאחורי פרות תמימות במרעה.
מן הספרים כולם אתעכב על הספר כל שירי לאה גולדברג לילדים, שכינס, ערך ופירש גדעון טיקוצקי ושעיצבה מיכל מגן. שני כרכים שנושאים יחד 880 עמודים וכוללים לא רק את כל שירי הילדים של גולדברג אלא גם איורים מקוריים שנלוו לשירים בפרסומם הראשון. כרך א, המוקדש לשנים 1935–1950, מעומד ומודפס כולו שחור על נייר לבן או צבוע אפור. ואילו כרך ב, המוקדש לשנים 1951–1961, כולל בחלקו השני "מסע בצבע": תיעוד צבעוני של שערים; עמודים בודדים מתוך כתבי עת שבהם גולדברג ערכה — "דבר לילדים", שבו הייתה סגנית עורכת, ו"משמר לילדים", וגם פרסמה בהם, כעיתונאית של ממש "הכותבת יום יום את פרקה", סיפורים ושירים; וכפולות של עותקים נדירים של ספרונים. העיצוב של עטיפות שני הכרכים זהה וכולל נוסח זהה לטקסט שבגב הספר. אלא שכל עטיפה קיבלה צבע אחר לרקע (קרם או אדום) ולאותיות הכותרת (אדום או קרם בהתאמה). השם "לאה גולדברג" נמתח לאורכו ולרוחבו של השער הקדמי. ובין אות לאות עומדו, שווי ערך לאותיות, רישומים שחורים, פרי מכחולם של מי שאיירו את השירים, וביניהם נחום גוטמן, שמואל כץ, אריה נבון ומרים ברטוב. האיורים והמאיירים כולם מקבלים את המזכה (הקרדיט) בעמודי המפתחות ומראי המקום שבסוף הכרך השני.
הבטנות של שני הכרכים שונות באופן מובהק: בטנת כרך א היא איור פאטרני מאת ארפד (יצחק) איזינגר לספר כך ישיר עולם צעיר (ספרי צבר 1950), שהולם בגווניו את הגוון הקרמי של העטיפה ואת השחור לבן של פנים הספר. בטנת כרך ב מציעה רישום צבעוני אחד בפתיחת הספר ורישום אחר בסיום הספר, וכל אחד מהם משתלב היטב עם האדום של העטיפה ומכוון אל איורי הצבע העשירים שבתוך הספר. שניהם מרישומיה של רות שלוס לספר מסעות מור החמור (ספריית פועלים, מקרא־סטודיו וא. לוין אפשטיין, 1950). הפורזצים בשני הכרכים לקוחים מתוך עותקים נדירים של ספרונים, ופרסומם כאן בצבעוניות המקורית של דפוס שנות החמישים הוא גאולה של ממש. ביטול הסימטריה בעצם בחירת רישומים שונים לבטנה הקדמית ולבטנה האחורית מסמן את השפע האיורי שליווה את יצירת גולדברג לילדים.
עיצוב בטנה מתרחש לרוב לאחר שכבר מרבית הספר מעוצב. וכעת אפשר לחשוב על הפורזץ כמעין מפתח דימויי, רב־ממדים, שקושר את הכול יחד – ממשית ומטאפורית: את העטיפה לעמודי הפנים, את הדימוי לטקסט ולתוכן, את החוויה הרב־חושית לקריאה המושכלת.
