Please ensure Javascript is enabled for purposes of website accessibility

צָפוּן בָּרֵךְ | חובה להשוות

קטלוג עדות מקומית 2023 – התערוכה השנתית לצילומי עיתונות ולצילום תיעודי |הוצאת מוז"א – מוזיאון ארץ ישראל, תל אביב | 142 עמודים

מאת: מורן שוב רובשוב

יש לי עניין בתצלומי דגלים. מאז ומתמיד היה לי. מעניין אותי כיצד כרוכים זה בזה האתי והאסתטי כפי שאפשר ללמוד מתוך התבוננות בתצלום. מופעו של דגל בתצלום תמיד יעיד על אירוע כלשהו, ערך כלשהו, אתיקה כלשהי, מוטיבציה כלשהי. לפחות של האוחז בדגל. מעצם מופעו (אני דגל של… אני מייצג את… אני סמל ל…).  דגל ממילא מעיד תמיד, ובתוך המרחב האסתטי של הפריים (מרגע שנקבעת מסגרת אפשר לדבר בערכים של אסתטיקה: קומפוזיציה ופרספקטיבה למשל), אפשר לנתח איכויות מסוימות של מופע הדגל ולהבין לא רק את מה או את מי הוא מייצג, אלא מעבר לכך. הנה למשל שאלות שמתשובותיהן אפשר להסיק מתוך האסתטי על האתי בתצלום מסוים: האם הדגל מתנפנף? מושפל? האם זה עתה יצא מהאריזה? האם בלוי? שקוף? זוהר באור אחורי? האם זה תצלום תקריב? האם בתוך המון? היכן הוא נמתח? האם תלוי? האם מישהו אוחז בו? האם הוא גדול? קטן? כבד? האם הוא מופיע כולו בפריים? האם נחתך מחוץ למסגרת? איך מצולמים האנשים שמשייכים עצמם אליו או אותו אליהם? האם הם מתבוננים בדגל? במשהו אחר? איזו קריאה אתית, סוציולוגית, פוליטית, היסטורית ואחרות אפשר לחלץ מתוך תצלום?

תצלום מסוים של דגל מעלה בדעתך תצלומים מסוימים אחרים של דגלים. אנחנו מכירים תצלומים שהשפיעו על יצירת תצלומים שבאו אחריהם: צילום הנפת הדגל האמריקאי באיווג'ימה השפיע על ביום וצילום הנפת הדגל הסובייטי על בניין הרייכסטאג, והמורשת הישראלית מזכירה באותה רשימה גם את תצלום הנפת דגל הדיו באום רשרש.

את התצלום שעל עטיפת תערוכת עדות מקומית 2023 – התערוכה השנתית לצילומי עיתונות ולצילום תיעודי במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב צילם אוהד צויגנברג, צלם הסוכנות AP. זה מה שכתוב לצד התצלום בתערוכה ובקטלוג: “הפגנה ספונטנית של עשרות אלפי אנשים [או מאות אלפי כפי שפורסם בתקשורת (מ.ש.)] בעקבות החלטת ראש הממשלה בנימין נתניהו לפטר את שר הביטחון יואב גלנט לאחר שהביע דאגה מהפגיעה במוכנות הצבא עקב המהפכה המשפטית. איילון דרום, תל אביב, 26 במרץ 2023״.

לא מיד, אבל בשלב כלשהו של התבוננות בתצלום עלה בדעתי התצלום המפורסם של האנס פין – המציג את החוגגים את הכרזת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947. בלי לחזור ולהסתכל באותו תצלום שחור לבן, כמעט יחיד המוכר לנו מאותו יום חגיגי, זכרתי שרק דגל ישראל אחד מופיע בו. אם נתבונן בו עכשיו יחדיו נבחין שכלל התופעות (מלשון מופע, היראות) המבחינות בין שני התצלומים מעידות על המתח בין שני קטבים ש־77 שנים מפרידות ביניהם (כגיל המדינה כמעט): בתצלום האחד חגיגת ההכרזה על כינון מדינת ישראל ובשני המחאה האזרחית כנגד ממשלה שמתכננת רפורמה משפטית שתערער את היסודות הדמוקרטיים שאותה מדינה מושתתת עליהם. ההשוואה בין שני התצלומים היא בלתי נמנעת. או בעצם “חובה להשוות״: חוגגים לעומת מוחים, דגל קטן יחיד כנגד אינספור דגלים גדולים האחוזים בידי רבים מהמוחים, מבעים שמחים באמת ובתמים לעומת מבעים אחרים ופנים אחרות, חלקם מן הצלם והלאה. ואלה נקודות ראשונות בלבד.

בין דגלי ישראל בתצלום של 2023 מונף גם דגל אדום אחד שמהדהד כתמים אדומים אחרים בפריים (של שמלה וחולצות), דגלי גאווה אחדים (קרוב לעשרה, שצבעוניותם עוברת רק בתצלומי צבע. דגל גאווה הונף לראשונה בהפגנה בארה"ב ב־1978. אז כבר הודפסו בעולם עיתונים בצבע), השלט "ממשלה פשיסטית על מלא" בכתב יד, סימנים המעידים על המקום שמתקיימת בו המחאה ועל חסימת הכביש בידי המוחים, שביניהם שלט הדרכים הכחול המכריז בלבן "קיבוץ גלויות". רוב האנשים בקהל של 1947 מתבוננים אל הצלם, שעומד מעט גבוה מהם, או אל הבמה שעליה הוא עומד. בתצלום מ־2023 עומד הצלם, בוודאי לצד צלמים אחרים, על גשר יהודית, גבוה בהרבה מעל ראשי המצולמים. המצולמים מודעים להיותם מצולמים, אבל הם נמנעים ממבט או ממבע ישיר אל הצלם. מאז מחאת האוהלים של 2011 נעשו מארגני המחאות מודעים ל"איך מצטלמת המחאה", והמירו את ההתכנסות מכיכר רבין (בתל  אביב למשל) לצעדה; צעדת מחאה. תנועת המונים ממוקְדים שונים בעיר (מכיכר התרבות המכונה כיכר הבימה, ממוזיאון העצמאות בשדרות רוטשילד) לאורך רחובותיה, עד לכדי נהר אנושי ברוחב של שמונה מסלולים ברחוב קפלן–בואכה בניין משרד הפנים שעל איילון. ב־28 באוגוסט 1963 צעד המון גדול לוושינגטון ב"מצעד למען תעסוקה וחירות". בהפגנה ההיא נשא מרטין לותר קינג את נאומו המפורסם "יש לי חלום". עוצמתו של האירוע מוחשית בתצלומים מאז. הקהל המכונס בשדרה שבין אנדרטת לינקולן לאנדרטת וושינגטון נראה כנהר אנושי עצום. זהו המצעד שהיה השראה לנהר האנושי של המחאות שמתקיימות מאז ברחוב קפלן בתל אביב, ושב"ליל גלנט" כבר גלש לאיילון. רחוב קפלן נבחר באופן מודע כאתר שמידותיו והפרופורציות האורכיות שלו שונות מאלה של הכיכרות שאליהן התכנסו הפגנות בדרך כלל. "לקחנו בחשבון איך זה ייראה, דִמיינוּ את התמונה שתצא מזה, תיארנו לעצמנו את העוצמה," אמרו מארגני ההפגנה.

בלב הקהל נושא הדגלים שבתצלום של צויגנברג בוערת אש. הציבור והדגלים מקיפים את האש, ניזונים ממנה ומלבים אותה. האש הזו היא הגחלת שעליה הם שומרים. זה איננו תצלום של רגע מכריע, אלא תצלום של "שמירה על הגחלת" – פעולה מתמשכת שמייצגת היטב את המאבק של 2023. להבת הגחלת בפריים – ממש כמו במטאפורה – זוהרת לגובה קו הזהב – כלומר לא במרכז התמונה אלא בשליש השני שלה, נושקת לשליש העליון. והנה אסתטיקה ואתיקה בצילום, כרוכות זו בזו.

התצלום של צויגנברג מתעד התרחשות מתמשכת מערב אחד מסוים. לכל תצלום יש כיתוב משלו, הכולל תיאור אירוע, מקום ההתרחשות והתאריך. ישנם תצלומים שבלי הכיתוב שלהם לא היינו יכולים לנחש את חשיבותם. אדם ברוך הגדיר את הצילום כ״נוכל הגדול של התרבות״ משום שבבוא העת ישמש התצלום כאילוסטרציה של משהו אחר, אולי אפילו הפוך מכוונתו המקורית. אפשר שבעוד שנים ישמש התצלום של צויגנברג אילוסטרציה לנוכחות מובנת מאליה של דגלי גאווה בין דגלי ישראל? ואולי למשהו אחר, שבבוא היום אפשר יהיה לקרוא מהתצלום.

מדוע מכל תצלומי התערוכה נבחר דווקא התצלום הזה לעטיפת הקטלוג? בניגוד לספר שירה או פרוזה, לא מדובר בתצלום יחיד – הקטלוג כולו הוא מופע של דימויים – והדימוי שעל השער הוא אחד מאלה שמופיעים בתוך הקטלוג. אנחנו יכולים לתאר לעצמנו שלעטיפה מחפשים תצלום שייצג אירוע מרכזי מהשנה החולפת, תצלום שיהיה סמן תיעודי מהותי לקיום הישראלי של אותה שנה. אבל בתערוכה עצמה יש בוודאי יותר מתצלום אחד כזה, אבל זה לא תמיד כך – לעטיפת קטלוג "עדות מקומית" 2013 (שזכיתי לאצור) בחרנו  בתצלום של אורן זיו שתיעד משפחות פלסטיניות חוגגות את ימי עיד אלפיטר על חופה של יפו. שלא היה בשום אופן אירוע מרכזי, ובכל זאת תצלום שרצינו לתת לו קדימות. אם כך מה אני יכולה לספר על תהליך בחירת תצלום לעטיפת הקטלוג? העבודה על קטלוג "עדות מקומית" מתחילה רק אחרי שצוות של שמונה שופטים מקצועיים ואוצרת (את תערוכת 2023 אצרה ענת סרגוסטי) בחר כבר את כל התצלומים לתערוכה, הטקסטים לתערוכה כבר נכתבו, נערכו, תורגמו לערבית ולאנגלית, חלל התערוכה מחכה לקלוט את מתקני התלייה או את הקירות שיתווספו אליו כדי לתלות עליהם את הדפסות התצלומים ואת כיתוביהם. כעת נותר למעצבים (ענת קלימן וברק שויקי) לעצב את הקטלוג, ויחד עם צוות התערוכה והמוזיאון לסכם על התצלום שיעטוף אותו. שם התערוכה קבוע, רק השנה מתעדכנת. הכיתובים לתצלומים כבר קיימים. בפתיחת הקטלוג נשמרים עמודים ריקים לטקסטים של מנהל המוזיאון, של יזמית ומנהלת התערוכה ושל האוצרת. השאלה שנותרת היא מה תהה קבלת הפנים שלה תזכו, הקוראים. במשך כל שנותיו, פחות שנה אחת יוצאת מן הכלל, בחר צוות "עדות מקומית" (דנה וולפיילר המנהלת, עמי שטייניץ, ורדי כהנא, סנדי טפרסון) – שחוגגת השנה 20 להיווסדה –  להקיף את כל עטיפת הקטלוג, על שני צדדיו, בתצלום אחד, ״פול בליד״, כך שחציו השמאלי יופיע בפתיחה העברית והערבית, וחציו הימני יופיע בפתיחה האנגלית של הקטלוג. כלומר, על התצלום להתחלק נכון לשניים. האש הזוהרת בתצלום של צויגנברג מצויה בכל הקיפולים: שער קדמי, שדרה, שער אחורי/אנגלי.

תערוכה שנתית. איך זה עובד

תצלומי התערוכה נבחרים מתוך אלפי תצלומים ששולחים צלמים מקצועיים וצולמו בין אוגוסט של השנה הקודמת לאוגוסט של שנת התערוכה. שנה של צילום תיעודי. התצלומים כולם עולים לאתר שיפוט, לפי קטגוריות: חדשות, חברה וקהילה, דת ואמונה, טבע וסביבה, ספורט, אורבניזם ותרבות. לפעמים נוספת קטגוריה אחת ומושמטת אחרת. אין צורך לציין שעד בוקר השבת של 7 באוקטובר הייתה זו שנת מחאה. מערכת "עדות מקומית" בחרה בחוכמה לא להתעלם ממה שמתרחש כאן מאז אותה שבת – והקדישה פרק שלם לתיעוד המלחמה, כמו גם פרס מיוחד על שם הצלם רועי עידן, תושב כפר עזה שנרצח בבוקר אותה שבת בידי מחבלי חמאס. לפני הירצחו הספיק לתעד את מצנחי הרחיפה של המחבלים שחדרו לקיבוץ ולשלוח אותם למערכת העיתון.

השופטים, אוצרת התערוכה וחברי מערכת "עדות מקומית" עוברים על כל התצלומים ומדרגים אותם – ובסופו של דבר כ־250 תצלומים עולים לגמר. אז נפגשים כולם לישיבת מערכת ומכריעים מי מהתצלומים שעלו לגמר ייבחרו גם לתערוכה. מהו תצלום השנה, סדרת השנה ועוד. האוצרת תבחר תצלומים נוספים לפי ראות עיניה. כל אלה יופיעו בתערוכה ובקטלוג. את התצלום המסוים של צויגנברג בחרה לתערוכה האוצרת. אילולא בחרה בו היה נותר מחוץ לתערוכה, וכל שכן מחוץ לעטיפת הקטלוג שלה.

תצלום השנה של 2023 אינו התצלום שעל העטיפה. אבל שניהם תצלומים שנלקחו מתוך אירועי המחאה נגד ההפיכה המשטרית. בחלל תערוכת 2023 מופיעים שני התצלומים זה מול זה. תצלום העטיפה הוא גם התצלום הגדול ביותר בתערוכה השנה. זהו תצלום מרובה אנשים, וככל שמגדילים אותו או מתקרבים אליו אפשר לעקוב אחרי עוד ועוד פרטים בתוכו. אולי ימצאו עצמם מי שצופים בתערוכה גם בתצלום.