צְרִיכָה הַבְּרִיאָה כֻּלָּהּ לְזוֹ הַצִּפּוֹר שֶׁאֵין לָהּ גְּאֻלָּה

ספר הביכורים של רות חוה פוירשטיין –  ספר שכחה וגאולה – "חזיון בארבע מערכות לבמה בלתי־אפשרית", הוא מניפסט נאו־משיחי שמפאר את הלשד המשיחי־גאולי של השפה העברית. והוא ספר השירה השני שיוצא לאור בהוצאת ספרי בלימה.

מאז ההתעוררות הלאומית ותחייתן של השפה והשירה העברית,  חיפשו להם משוררים ומשוררות אלטרנטיבה גאולית, אלטרנטיבה משיחית למשיחיות היהודית־גלותית או למשיחיות הנוצרית. כי הנה, העם העברי חזר לארצו, לנופי התנ"ך, לירושלים, לַעִברית. נוצר מרחב למשוררים להוסיף משהו על הרעיון המשיחי, או לעמעם, להקצין, לבטל, לחגוג בציפייה, לחגוג בבוז, לפלרטט עם הדמיון ובעיקר לשנות דבר בחזיון הגאולה היהודי־גלותי או הנוצרי שהיו נוכחים בגולה. עכשיו בארץ ועכשיו בעברית. היה אפשר למצוא מאפיינים נאו־משיחיים בבתי מדרש פואטיים שונים ומגוונים, שמרניים יותר או שמרניים פחות. משבירת המיתוס של "הפי־אנד־משיח" מבית מדרשו של אורי צבי, "וְאַף בְּבוֹא הַגוֹאֵל וְכִתְּתוּ עַמִּים חַרְבוֹתָם / לְאִתִּים וְהִשְׁלִיכוּ רוֹבֵיהֶם אֶל הָאֵשׁ – / אַתָּה – לֹא, בְּנִי, אַתָּה לֹא!" (אצ"ג“ כל כתביו”, כרך ו', מוסד ביאליק, 1992, עמ' 142,) ועד לבקשה מבית מדרשו של יהודה עמיחי, "וַאֲנִי רוֹצֶה לִחְיוֹת בִּירוּשָׁלִיִם שֱׁל אֶמְצַע" ("פתוח סגור פתוח", שוקן,, 1998, עמ' 144), שם עמיחי מאזכר את המדרש הגאוּלי: "אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לֹא אָבוֹא בִּירוּשָׁלַיִם שֶׁל מַעְלָה עַד שֶׁאָבוֹא לִירוּשָׁלַיִם שֶׁל מַטָּה." (תענית ה', ע"א).

שירה נאו־משיחית עברית צוברת תאוצה בשנים האחרונות אחרי תקופה קצת רדומה ומעניין יהיה לחקור לעומק בפעם אחרת את התהליכים החברתיים והפוליטיים שהביאו לכך. השירה הנאו־משיחית המתחדשת, לרוב, תתבטא בגרסת כיסוי קרקסית של רעיונות גאוליים ומשיחיים. ג'רמי פוגל למשל, מקיים קרקס מצוין בספרו "תל אביב היא מים ועוד מחשבות חופימיות": "הַתַּחֲנָה הַמֶּרְכָּזִית / הִיא בֵּית הַמִּקְדָּשׁ" (הבה לאור, 2020, עמ' 7) וגרסאות כיסוי קרקסיות שכאלו אפשר למצוא גם אצל יואב עזרא (שבשמו שמעתי פעם שבבריאה,אמר הא־ל "ויהי אור", ונהיה אור, משמע ישיר שהאור מבין עברית!), עמנואל יצחק לוי ואבישלום פון שילוח. מורן שוב רובשוב מנפצת איזה דבר בפרוזה לירית יפה: "אליהו הנביא התגלה לי הלילה. ורב הכאב. רב כי התגלה לי / כסנוב נוראי." (“אני דוברת שבע שפות וכולן עברית”,  מקום לשירה, 2021, עמ' 45,). נדיר למצוא בעולמות אלו עיסוק בשלדה המשיחית, הגאולית, של השפה העברית. לרוב, השימוש במקורות היהודיים יהיה נדיר. וגם אם ישתמשו במקורות, השימוש יהיה מאוורר מאוד וישרת את החגיגה הגדולה. המשוררת נעמי רות, בשיר האירוני־ג'יברישאי "הלל ליום סגולה", נוגעת למשל, בשלדה המשיחית של העברית, "יַחְלִיל הוֹדְךָ, אֵל תְּשׁוּעָתִי, / אֶרְעָבָה לָמוֹ, אֶעֶצְבָה לִבִּי" (ננופואטיקה 35, 2023, עמ' 62). ספר שכחה וגאולה מקיים לאורכו ולרוחבו עיסוק אינטנסיבי בשלדה המשיחית.

האומץ והחופש בספר בולטים לקורא מיד. החל משם הספר ומהכריכה שעליה מופיע איור שהמשוררת ציירה, ועד לדחיסות, למבנה ולפואטיקה. המעשה הספרותי שעושה פוירשטיין בספר החדש, דורש בקול גדול, במצלול מופלא ובהבלחי חריזה מדויקים את כבודה של השפה העברית, כשפה עתיקה, שפת הא־ל, שפה שבה נובאו הגלויות והגאולות הגדולות והמפוארות ביותר, פריווילגיה יקרה השמורה לכותבי ולקוראי עברית. המשוררת  משתמשת בשירתה בהדר הגאולי של העברית, שבעברית נכתבה יפֶה גאולתו של יונה ממעי הדג (והיא משתמשת בסיפור זה בשיר שבעמ' 7), ובעברית יפָה ציווה הא־ל על אברם את הציווי הגאולי "לך־לך" (וְשׁוּב לוֹחֵשׁ זְמַן בְּאָזְנֵנוּ: / לֶךְ לְךָ.", עמ' 109), ובעברית יפָה התנבא ישעיהו "קומי אורי כי בא אורך" ("קוּמִי עוּרִי! קוּמִי עוּרִי!", עמ' 69) ו"אכן אתה א־ל מסתתר א־להי ישראל מושיע" ("רָחוֹק הַמָּקוֹם שֶׁהוּא אֵל מִסְתַּתֵּר, אֵינִי רוֹאָה אֶת אִישׁונוֹ", עמ' 91). לכן ספר שכחה וגאולה עומד כמניפסט נאו־משיחי עברי, עמוּס ונפלא, חיזיון לעבריים חוזים. פוירשטיין מבססת את הכתיבה שלה סביב מושגים, ברובם מוּכָּרים, מהמקורות, כחלק מהעלילה וגם כחלק מהפואטיקה עצמה. רבים מהם קשורים בגלות וגאולה, בצרה וישועה. כבר בפתיחה המשוררת משתמשת בישועה שבספר יונה, "בָּלֹע בְּלַעְתִּיהָ אֶל בִּטְנִי כַּדָּג" (עמ' 7), "וּבוֹאִי הַקּוֹרֵאת אֶל תּוֹךְ בִּטְנִי […] וּבוֹא קוֹרֵא אֶל תּוֹך בִּטְנִי, וּטְבַע בִּי" (עמ' 7). בהמשך היא פונה אל פרשיית סדום ועמורה ב"בעיר פתאום ועמורה" (עמ' 49–56), מאנישה את הבמה, שהופכת דמות משמעותית וחולמת חלומות שמזכירים את חלומות יוסף הצדיק (עמ' 71–74), ועוד. אף על פי שהמושגים מהמקורות שהמשוררת בהם משתמשת מוּכָּרִים, פוירשטיין תמיד מפתיעה ומצמידה למקורות המוּכָּרים פואטיקה אירונית, מופרעת וחופשית.  

כבר מכותרות המשנה שלאורך ספר שכחה וגאולה, שמתארות תמונות שונות ב"מחזה" הפואטי, אפשר להבין שהחידוש המשיחי שבספר נע בין שימוש מסיבי במקורות לשפה כמעט מופרעת, בין שימוש נבון במושגים מהעולם היהודי לאירוניה. מכותרות משנה כמו: "ראשית", "אצל עזאזל", "בדרך אל מקום שהוא אל־מסתתר", "אצל אל מסתתר", ו"שוב ראשית" עד לכותרות משנה כמו: "בתוך בטנה של האם. יושבים הרות, אלוהים, חתול ואחר.", "בין מקומות, בין הזמנים", ו"בעיר פתאום ועמורה". מבנה תנכ"י של בריאה, גלות וגאולה, יחד עם שימוש בביטויים מהעולם היהודי (מהתנ"ך עד ל"בין הזמנים", ביטוי מאוחר מעולם הישיבות) אל מול אירוניה וחידוש מופרע וקרנבלי.

אחת מנקודות המפתח בספר ניצבת בחלקו הראשון, בשיר "ראשית". בשיח בין אם לביתה, בין דמות המשוררת לאימהּ. תשובתה של האם מכניסה את הקורא לחוויית החיזיון. המשוררת עוסקת באחת משאריות הנבואה שנשארה לנו על פי המסורת, לאחר הסתלקות הנבואה,  והיא השותפות של א־לוהים ושל ההורים בקריאת שם לבן או לבת. וגם כשהמשוררת מתעסקת לכאורה בנבואה הקטנה הזאת, בקורט נבואה שנשאר לנו בעולם, היא מתנסחת בחיזיון גדול ועצום ובמופת מצלולי:

שָׁנִית דַּי בִּתִּי, שָׁנִית עַד חוּט הַשָּׁנִי

אֶל פִּי עֲזָאזֵל. שִׁנַּנְתְּ שִׁנַּיִךְ דַּי

עַל עוֹרָהּ הַקָּרוּא שֶׁל תּוֹרָה.

עֲשִׁינוּלָנוּ בְּעֵרַת הַמִּדְבָּר לְנַקֵּז בְּאֵר עוֹרוֹת

אֶל צָמָא. וּמַה שֶּׁשָּׁנִית נִשְׁכַּח, בִּתִּי וְנִקְרָא

שֵׁמוֹת חֲדָשִׁים: אֲרוּרַת־אֱלֹהִים, נִדַּתְאֵל, גָּזַרְאֵל

טַל־הָאֵל־עַל־פָּנַי, מָרָה־אֵל וְאַתְּ רוּת וְאֵין אֵל

בִּשְׁמֵךְ, פֶּן יְשְׁמָעֵךְ הָאֱלֹהִים

וְשָׂמֵךְ גּוֹי גָּדוֹל

וָזָר.

(עמ' 12–13)

ההאשמה חמורה, "אֶל פִּי עֲזָאזֵל" ו"וְאֵין אֵל / בִּשְׁמֵךְ", והמצלול של "שָׁנִית דַּי בִּתִּי, שָׁנִית עַד חוּט הַשָּׁנִי" ושל "פֶּן יְשְׁמָעֵךְ הָאֱלֹהִים / וְשָׂמֵךְ" מעדן והופך את הדין שבהאשמה לחסד, לחסד מתגלגל על לשון, מלא בשי"ן. ומלומדנו מהמלך שלמה שזה עובד: "שִׁיר הַשִּׁירִים אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת… (שה"ש, א', א'). הנפרדוּת והמרחק של האם והבת, שנוכחים מאוד בשלב הזה בספר, נעלמים כשהמשוררת בוחרת לאחד את המילים "עֲשִׁינוּ לָנוּ" למילה אחת "עֲשִׁינוּלָנוּ". ההתבוננות בשמות אנשים ומלאכים, "נִדַּתְאֵל" בדין, ו"טַל־הָאֵל־עַל־פָּנַי" בחסד. היא כמעט בדיחה על חשבונם של הורים דתיים לאומיים (ואיתיאל זהו שמו של כותב .שורות אלו, אז…), אבל ההומור בלוע נפלא בְּחסד, בדין ובאימה.

החופש השפתי והתאולוגי של המשוררת מאזכר לעתים עם עולם הקבלה, עולם שמדבר בישירות, בגרפיות ובהתבוננות שפתית על קיום הא־ל. "זֶרַע אֵל / חֲתִימָה שֶׁל קוֹל הָאֵל / נִיצוֹצוֹ שֶׁל אוֹר אָפֵל עַתָּה יָחֵל / שׁוּב לְהָאִיר. שִׁיר חָדָשׁ מִתָּו יָשָׁן / מְחַדֵּשׁ אֶת רוּחַ זְמַן, כִּנּוֹרוֹ שֶׁל הָאָמָּן / כֻּוַּן עַל פִּי פִּי־אֵל / אֶל כָּאן" (עמ' 98), אומץ קבלי ושובבות עוקצנית של חנוך לוין. וגם יש מחווה לרמח"ל, מגדולי המקובלים, שגם כתב מחזות מלאים ביצירתיות ובחופש. הוא מתארח בחלומה השלישי של הבמה ומתואר כך: "וְהִנֵּה בָּאִים לַחֲלוֹמָהּ מִמֶּרְחַקִּים: אֶחָד לָבוּשׁ רִקְמָה וְאַחֶרֶת רְכוּבָה / לוֹ עַל גַּבּוֹ, וְהָעֵינַיִם הַסּוּמִין מַטִּים כֻּלָּם אֹזֶן – כְּמוֹ מִדִּבְרֵי הַשְּׁנַיִם / הַלָּלוּ תֵּצֵא תּוֹרָה." ולאחר מכן "האחד – / (הרמח"ל):" (עמ' 77)

*

הדחיסות של הטקסט משרתת על העניין הנבואי, גאולי, חזיוני, בלי שום ספק. לכן הקריאה הרציפה לוקחת זמן. הקריאה לא בהכרח פשוטה, צריך לישון לילה על כל כמה דפים, לעכל. ויחד עם זאת, פוירשטיין עושה עבודת מיקרו מציינת אך עבודת המאקרו מצוינת ודחוסה גם היא. הייתי שמח מאוד לאיזה פרויקט נאו־משיחי ננופואטי, של שירה קצרה, הייקו נאו‏‏־משיחי מהמשוררת. עבודת המיקרו לפעמים נבלעת במאקרו הנפלא. ועד שיגיע איזה פרויקט שכזה, אולי ביום מן הימים, כקורא, מעניין מאוד לבודד מתוך הפרויקט הנוכחי, מתוך הספר שלפנינו, איזה מקבץ מילים קטן, להפוך אותו אצלך, הקורא, לשירה קצרה ונפרדת. נסו! זה כיף גדול! 

ו"צְרִיכָה הַבְּרִיאָה כֻּלָּהּ / לְזוֹ הַצִּפּוֹר שֶׁאֵין לָהּ גְּאֻלָּה". (עמ' 119)