יש, מן הסתם, כמה דרכים לקרוא את הספר אפירוגון, למשל דרך עלילתו, העוסקת בסכסוך הישראלי־פלסטיני, אבל אפשר לקרוא אותו גם דרך המבנה הייחודי שלו – מבנה ארכיטקטוני מהונדס לעילא, המציב מבוך שלכודים בו סיפורים ואירועי אלימות ממקומות מזמנים שונים ומניעים תנועה בלתי פוסקת של הרס.
אפירוגון הוא מושג מתמטי – צורה הנדסית שיש לה מספר אין־סופי של צלעות הניתנות לספירה. ואם נעתיק את המושג לשדה הספרות, אפשר לומר שזהו מודל של פוליפוניות המאפשר לספר סיפור מאין־סוף נקודות מבט. חשוב להדגיש – לא מדובר על מודל "רשומון" המתאר מצב שבו אי אפשר לרדת לחקר האמת עקב מסירתו של סיפור מנקודות מבט שונות. זהו גם איננו תרגיל ספרותי בסגנון אוליפו. הפוליפוניות במקרה הזה איננה בחינת דרכים שונות לספר את הסיפור, היא לב ליבה של האמת הרבודה שהסיפור מנסה לגעת בה – אין לסיפור הזה נקודת מבט אחת, ואין לפרספקטיבה אחת עליונות על פני פרספקטיבות אחרות. הפוליפוניות איננה רק אמצעי אסתטי. היא גם הצורה וגם התוכן.
הספר בנוי מ־1001 פרגמנטים. הראשונים ממוספרים בסדר עולה מ־1 עד 500, והאחרונים בסדר יורד מ־500 עד 1. באמצע נמצא פרגמנט הממוספר "1001", והוא למעשה תקציר העלילה של הספר. אניח כאן את הפרגמנט ה־1001 ואנסה לפענח דרכו את מבנה הספר כולו:
היה היה פעם, ולא היה היה כל כך מזמן, ולא כל כך רחוק מכאן, רמי אלחנן, ישראלי, יהודי, מעצב גרפי, בעלה של נורית, אב לאליק וגיא ויגאל, אב לסמדר המנוחה, שרכב על האופנוע שלו מפרברי ירושלים אל מנזר כרמיזן בעיירה הנוצרית ־ברובה בית ג'אלה, ליד בית לחם, בהרי יהודה, לפגוש את בסאם עראמין, פלסטיני, מוסלמי, אסיר לשעבר, פעיל פוליטי, שנולד ליד חברון, בעלה של סאלווה, אב לעָרָב ועָרין ומוחמד ואחמד והיבָּה, אב גם לעביר המנוחה, בת העשר, שנורתה למוות בידי חייל ישראלי ללא שם, איש משמר הגבול, בירושלים המזרחית, כמעט עשור אחרי שבִּתו של רמי, סמדר, שבועיים לפני שמלאו לה ארבע-עשרה, נהרגה בירושלים המערבית בידי שלושה מחבלים מתאבדים פלסטינים, בשאר סוואלחה, יוסף שולי ותאופיק יאסין, כולם בני הכפר עסירה אלשמאליה שליד שכם בגדה המערבית, מקום מסקרן למאזינים שנאספו במנזר הלבנים האדומות המתרפק על צלע הגבעה, בהר האהובים, ליד הכרם המדורג, בצל החומה, לאחר שבאו ממקומות מרוחקים זה מזה כמו בלפסט וקיושו, פריז וצפון קרולינה, סנטיאגו וברוקלין, קופנהגן וטרזין, ביום רגיל בסוף אוקטובר, ערפילי, בזוק קור, כדי להאזין לסיפוריהם של בסאם ורמי, ולגלות בתוך סיפוריהם סיפור נוסף, שיר מן השירים, לגלות את עצמם – אתכם ואותי – בקפלה המחופה אבן שבה אנו יושבים שעות, להוטים, מיואשים, מעודדים, מבולבלים, צינים, שותפים לדבר עבירה, דוממים, זיכרונותינו קורסים, הסינפסות שלנו מחסירות פעימה, בחשיכה המתקבצת, נזכרים, בעודנו מאזינים, בכל אותם סיפורים שטרם סופרו. (עמ' 219)
המשפט הפותח את הפרגמנט האלף ואחד, "היה היה פעם", מכניס אותנו לתוך עולם של סיפור סיפורים ומשהה אותנו בתוכו עד המשפט הסוגר: "בכל אותם סיפורים". וכמו ביצירה המונומנטלית "אלף לילה ולילה", גם כאן סיפור יוצא מתוך סיפור, סיפור אחד הופך לאחר במבוך של השתקפויות. כך למשל: סמדר נולדה בבית החולים הדסה, שעביר נפטרה בו; משמעות השם סמדר היא בֹּשֶם, ומשמעות השם עביר בערבית קלאסית הוא ניחוח הפרח; בסאם, אביה של עביר, נאסר אחרי שבנערותו יידה אבנים על חיילים ישראלים ומאוחר יותר זרק רימון. עביר נהרגה כשצלף ישראלי ירה בה למוות אחרי שנערים יידו בו אבנים. כך נוצרת מערכת השתקפויות בין נקודות ציון קרובות ורחוקות גיאוגרפית והיסטורית, מן ההווה שבו שני האבות מתכנסים בבית ג'אלה לספר את סיפוריהם למאזינים, אל המקומות שמהם הגיעו המאזינים לסיפור, כמו בלפסט וטרזין, צפון קרוליינה (מלחמת העצמאות מהכתר הבריטי) וסנטיאגו (שנכבשה בידי הכובש הספרדי) – מקומות שידעו מאבקים ושפיכות דמים, ברצף מתמשך של זמן ומקום שאינו נקטע עד לנקודה היחידה, המופיעה בסוף הפרגמנט.
המסירה האינסופית של אירועי אלימות, המשתקפים אלו באלו בלי סימטריה, מייצרת תחושה של בלבול. כל פרגמנט מייצר תחושה של כאוס, אך המבנה הארכיטקטוני המוקפד של היצירה כולה, של ארגון סדר הפרגמנטים, מאפשר למק'קאן להפוך את חומרי המציאות הכאוטיים לספרות ולבנות סיפור שאין לו התחלה, אמצע או סוף. אפשר לומר כי הפרגמנט האמצעי של הספר חושף את ה־DNA שלו. כאן טמון הצופן של מלאכת הבנייה של מק'קאן: סיפוריהם המדממים של שני האבות מהדהדים עוד ועוד סיפורים הלקוחים מהמציאות כמו גם מהספרות ויוצרים מבוך שאי אפשר לצאת ממנו. בנקודה זאת המבוך של בורחס הוא הפנייה מתבקשת (ראו שני מלכים ושני מבוכים בתוך "גן השבילים המתפצלים"). בורחס עצמו אף מופיע בפרגמנטים אחרים בספר, כשהוא מהלך ברחובות ירושלים העתיקה ומדבר על "אלף לילה ולילה". נקודות הדמיון למבוך של בורחס רבות, אך בשונה מבורחס – אדריכל המבוכים הספרותיים, כאן המבוך נבנה ברובו מחומרים הלקוחים מהמציאות.
הפרגמנט ממוסגר אומנם בתוך הקשר סיפורי־בדיוני, אך הוא כתוב כרשימת מצאי תיעודית (בחלקים אחרים של הספר הרשימות התיעודיות נעשות מכאיבות עד בלי נשוא) של שמות האבות השכולים, בנותיהן המתות, בני המשפחות, המתאבדים הפלסטינים (שכנגדם שמו הלא ידוע של החיל הישראלי בולט ומעלה תהייה, מה ששובר את הסימטריה), המקומות שמהם הגיעו המאזינים לסיפור, מספרי הסיפור ומקום ההתכנסות, וגם הזמנים שהתרחשו האירועים שהאבות השכולים שחברו יחד מספרים עליהם, כאשר לתוך הסיפור מהדהדים אירועים היסטוריים מן המקומות שמהם הגיעו הנוכחים באירוע. למעשה נמצאים כאן כל מרכיביו של סיפור: שמות, מקומות, זמנים, אך הם אינם מייצרים סיפור אלא תעתועי מראות.
אפירוגון הוא ניסיון ליצור מערכת של קישורים והקשרים אין־סופיים, כמו מספר צלעותיה של הצורה שעל שמה הוא נקרא. כך, חלקם הגדול של הפרגמנטים מכילים רשימות, כולן קשורות לסיפוריהם של שני האבות וכוללות פריטים אשר חלקם מעשי ידי אדם כמו ספרות, כלי זין כמו רוגטקות (החל מרוגטקות שנערים בבית ג'אלה משתמשים בהן לציד ציפורים ועד הרוגטקה המקראית הנודעת); תחנות הטבעה של ציפורים (למשל זו הנמצאת בטליתא קומי בבית ג'אלה); פריטים מעולם הטבע, כמו מקורות מים וציפורים. כל אלה יוצרים רשת שעליה נארג הסיפור (טקסט בלטינית פירושו מארג). וכמו בסיפור עשוי היטב הכול נקשר בהכול – עובדות וסיפורים ומקבלים ממד של מיתוס, שמחזיק את שברי הסיפור ומשכפל אותם לאין־סוף. כך מתקבל הרושם שהכול מתנהל על פי איזושהי חוקיות סמויה שמכתיבה את הכול מלכתחילה ועד אין־סוף ובחזרה. ואם נבחן את המשפט הפותח את הספר, "הרי ירושלים הם מרחץ של ערפל", מול המשפט הסוגר, "גבעות יריחו הן מרחץ של חשיכה", נראה שמק'קאן ביקש להציב מערכת סגורה המזינה את עצמה ואין ממנה יציאה. מעבר לה משתררת חשיכה. כל מה שידוע נמצא או לכוד בתחום גבולותיו של הסיפור שמספרים רמי אלחנן מירושלים ובסאם עראמין מיריחו.
סיפוריהם של האבות, כמו סיפורי "אלף לילה ולילה" על פי בורחס, "מחזקים זה את זה […] זמן הופיע בתוך זמן, בתוך זמן נוסף." והם חלק "מהזיכרון הבלתי-מודע של האנושות כולה." (פרגמנט 101 עמ' 54, המהדהד את 1001). ההפניה ל"אלף לילה ולילה" מזכירה לנו כי הסיפור הוא: "תחבולה לחיות מול המוות" (פרגמנט 25, עמ' 413). אך שלא כמו שחרזאד, המספרת כדי לחיות, מושכת את הסיפורים כדי להרוויח עוד זמן, כאן האבות מספרים את סיפורי מות בנותיהם כדי לשמור את זיכרון הבנות חי. המשפט "קומי בתי קומי" מופיע כפרגמנט החוזר שוב ושוב לאורך הספר. "בארמית, פירוש המשפט טליתא קומי הוא: קומי ילדונת קומי" (פרגמנט 78, עמ' 45) והוא לקוח מהברית החדשה. שם, בעזרת אותן מילים, מקים ישו לתחייה את בתו בת ה־12 של יאיר, ראש בית הכנסת. טליתא קומי הוא גם שמו של בית ספר אוונגלי־לותרני בבית ג'אלה, אותו מקום שמתרחש בו אירוע ההתכנסות שמדובר עליו בפרגמנט 1001 (הכפר שהנוכחים מתכנסים בו לספר את סיפוריהם). האירוע התרחש "ביום רגיל", בתוך מנזר, בתוך קפֶּלָה, שהיא מבנה פולחני. למקום יש מעמד מקודש, רק הזמן איננו מקודש. הזמן הוא הווה מתמשך של אירועי הרס ואלימות.
בעוד האבות השכולים נאבקים על הזיכרון הפרטי שלהם דרך סיפור הסיפורים שלהם, מק'קאן, האירי המכיר מקרוב את החיים באזור של סכסוך, מניח את הזיכרון הפרטי שלהם בתוך רצף של זיכרונות הרשומים בעוד תודעות. וכמו במסורת מספרי הסיפורים, סיפור הסיפור מתקיים במרחב משותף ושותפים לו לא רק המאזינים שהתכנסו בקפלה. גם אנחנו, הקוראים, כמוהם, שותפים לדבר עבירה ונדרשים לחבר את קרעי הפרגמנטים, כל אחד.ת בתודעתו.ה. הגבולות בין המחבר, המספרים והמאזינים או הקוראים קורסים. זה רגע כאוטי שבו אנו נדרשים להתבוננות עצמית בהשתקפויות שלנו ובסיפורים שאנחנו מספרים ויוצרים מבוך אישי וקולקטיבי.
באחד הפרגמנטים מסופר על התכתבות בין איינשטיין לפרויד. בשנת 1932 פנה איינשטיין לפרויד ושאל אותו "אם הוא סבור שאפשר להנחות את התפתחותה הפסיכולוגית של האנושות כך שהיא תתנגד לפסיכוזות של שנאה ושל הרס." (פרגמנט 254, עמ' 110). פרויד ענה שאין סיכוי ושהוא התעייף מכדי למצוא תשובה לשאלה. נראה שמק'קאן אומר כאן שמה שוודאי הוא שאלימות ומלחמות לא יפרקו את מכונת ההרס. ויעידו על כך המשפטים הפותחים והסוגרים את הספר ואת פרגמנט 1001, המזכירים לנו את היותנו לכודים בתוך מערכת סגורה המשמרת את עצמה בעזרת סיפורים אשר מניעים את ה"פרפטום מובילה" – מכונת תנועה נצחית.
אינני חושבת שמק'קאן קורא לפציפיזם. גם פציפיזם לא יעצור את תנועת המכונה הנצחית המונעת על ידי אומנות וטבע, היסטוריה, פוליטיקה ומיתולוגיה, כמו גם באמצעות זרימת המים ונדידת הציפורים. כל אלה מצטרפים לתמונה הולוגרפית המשקפת בו בזמן תנועה שהיא מעשי ידי אדם ותנועה של הטבע. הכול מצטרף לזמן מעגלי שבו הכול משתקף בהכול ונע בתוך מסלולים שנקבעו באמצעות סיפורים העוברים מדור לדור כמו נתיבי מעוף הציפורים שנרשמו ב־DNA שלהן: "חמש מאות מיליון צפרים משרטטות מידי שנה את כיפת השמים שמעל גבעות בית ג'אלה [שם התכנסנו]. הן נעות בכוח מוצאן הקדום." (פרגמנט 3, עמ' 10). באותו אופן מועברת גם כלכלת האלימות של ההיסטוריה האנושית. ההקבלה הזאת מפקיעה את ההקשרים הגאו־פוליטיים וההיסטוריים ומנטרלת את הבלעדיות הנרטיבית שלהם, גם אם איננה מבטלת את קיומם. הסיפורים ימשיכו להיות מסופרים וימשיכו להניע את מכונת ההרס . ויחד עם זאת, ההצטרפות של שני אבות השכולים לספר את סיפוריהם בצוותא מצביעה על האפשרות לפיוס ולחיבורים. ואולי, בסופו של מופע השיקוף הווירטואוזי של מק'קאן, נשאל: האם יש אפשרות לשנות את הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו שוב ושוב?
