תחילתו של יוגה בהשתתפותו המתוכננת של עמנואל קארר בוויפאסנה של 10 ימים, "סיירת הקומנדו של המדיטציה" כהגדרתו. הכול מתחיל ממש בסדר. בשאלון שהמשתתפים נדרשים למלא הוא מתאר את ההווה של חייו כרגע טוב, פרק זמן מוצלח במיוחד שנמשך כבר קרוב לעשור. לא היו לו התפרצויות דיכאון, אין בעיות בתחום הרומנטי, המשפחתי או החומרי. הצרה היחידה, צרה של עשירים, הוא מודה, היא האגו המעיק והרודני שהוא שואף לצמצם את שליטתו. "והרי לשם כך בדיוק נועדה המדיטציה" (עמ' 14).
מכאן, על פני עשרות עמודים, קארר מנצל את שעות הישיבה הרבות על הזאפו (כרית יפנית) כדי להרהר ולאחר מכן לכתוב על מקומה ותפקידה של היוגה בחייו, היוגה שהוא מתרגל עשרות שנים. הוא מזכיר שוב ושוב לעצמו ולקוראיו שיוגה אינה רק פיכחון, ושמדיטציה מפויסת ושלווה אינה סותרת נוירוטיות ופתטיות ."במשך חצי שעה נעים לי ואני יודע מניסיון שהנעימות הזאת תחלחל לכל שאר היום" (עמ' 37).
אחת מהגדרות המדיטציה שקארר מפזר לאורך הספר היא שכלול היכולת להפסיק לספר סיפורים. על פי הגדרה נוספת, המדיטציה אמורה לעודד את המודעות לקיומם של אנשים אחרים. המודעות הזו היא אחת הסיבות לכתוב ספרים, לצד הגילוי מה זה להיות עצמך. וקארר לא שוכח בשום שלב את האגו המעיק: "אני עסוק בעיקר בשאלה מה זה להיות אני. מן הסתם עסוק יותר מדי" (עמ' 101).
קארר, שנסע לוויפאסנה כדי לכתוב "ספר מחויך ומעודן" על יוגה, מודע לניגוד בין האותנטיות המיוחלת במסע המדיטטיבי לבין משימתו הספרותית לכתוב על המסע ההוא ועל האותנטיות ההיא. את הדיון בניגוד הקונקרטי הזה הוא מרחיב לעימות הכולל את מלאכת המדיטציה מול מלאכת הכתיבה, את השונה מול השווה, את הגישה הישירה לחוויה מול פרשנות קשקשנית ואת השעשוע הנרקיסיסטי מול רגעים של רוגע והתפעמות.
אחרי 130 עמודים, לקראת סוף היום השני של הוויפאסנה, נקטעת האידיליה וקארר מוזעק לפריז. בדרך הוא שומע מנהג המונית על הפיגוע ב"שרלי הבדו" שנרצחו בו 12 בני אדם. קארר נקרא להספיד את העיתונאי ברנאר מאריס, בן הזוג של חברתו הטובה, הלן, שנרצח בפיגוע. אחרי שטקס ההלוויה עובר בשלום, קארר משחזר על הכתב את זיכרונותיו מהוויפאסנה, אבל אחרי שהמציאות הממשית קטעה את התוכנית המקורית הוא מרגיש שמשהו חסר בחיבור שהוא רוצה להציג בין המדיטציה לחיים. "בקיצור", הוא מסכם, "בנוגע לספרי המחויך והמעודן על היוגה, נמצאתי קצת בברוך" (עמ' 149).
בשלושת החלקים העוקבים קארר מתמקד בקריסה הנפשית שחווה ושלא ברור מה בדיוק גרם לה. קריסה שכללה בין השאר אבחון בהפרעה דו־קוטבית, טיפול בחשמל ואשפוז פסיכיאטרי של ארבעה חודשים. בהמשך הוא נוסע לתקופת שיקום באי היווני לרוס, שם הוא מתנדב עם פליטים נערים ומלמד אותם כתיבה. הוא מתחבר אליהם ואל אריקה, מתנדבת נוספת שהוא מתגורר אצלה. גמור, מרוקן, שוכב מצונף בבית הריק באי היווני, קארר תוהה על 30 שנות יוגה על שלל הגדרותיה. האם כולם יכולים לעשות יוגה? הוא שואל. גם בעלי הגלעין המפורר, גם אלו האויבים לעצמם?
התמורות בחייו של קארר מובילות אותו לחשיבה מחודשת על מהי מדיטציה (קארר משתמש ומחליף בין המושגים יוגה ומדיטציה באופן קבוע). הוא כותב שורת הגדרות חדשות –ֿ צנועות ומקורקעות בהרבה – החל מ"מדיטציה זה להפסיק לספר לעצמך סיפורים", ועד – ֿ "מדיטציה זה להשתין כשאתה משתין ולחרבן כשאתה מחרבן" (עמ' 293), ההגדרה שהוא הכי מתחבר אליה ברגע הכתיבה. והנה סגירת מעגל. יש לנו ספר על יוגה, גם אם כבר לא מחויך ומעודן.
כמו בספריו הקודמים, אי אפשר לנתק את יצירותיו של קארר מהמציאות שסביבן, הן ביחס למה שנכתב והן למה שלא נכתב. לאחר צאת הספר בצרפת ב־2020, גרושתו של קארר, העיתונאית הלן דוונק, התראיינה וטענה שקארר שקרן והאשימה אותו בהפרת חוזה הגירושין שלהם. לדבריה, קארר התחייב שלא לפרסם דבר על חייהם המשותפים בלי לקבל את רשותה. את יוגה הוא מציג כאוטוביוגרפיה, אבל הספר מלא שקרים. החופשה באי היווני לא קרתה אחרי האשפוז וקארר לא החלים בזכות התנדבותו עם הנערים הפליטים. נוסף על כך, התברר שקארר נאלץ להשמיט מהספר את חיי הנישואין שהגיעו לקיצם, בין השאר בשל בגידתו. בעקבות ההאשמות ולאחר שקארר לא הגיב עליהן, הוצא יוגה מהרשימה הקצרה של פרס גונקור היוקרתי.
אבל אין צורך לצאת מגבולות הספר כדי לפגוש בתעתועיה של יוגה. לקראת סוף הספר קארר מודה ששתיים מהדמויות הן בדיוניות, דמויות ברומן. אריקה, שאירחה אותו בביתה באי היווני, ו"אשת התאומים", כינוי לאישה ששכב איתה כמה פעמים ושהעניקה לו פסל תאומים. דמותה של האישה מופיעה לא מעט לאורך הספר, וקארר מתאר בפירוט את לילותיהם המשותפים בבתי מלון ואת ההארות שחווה איתה. "האם יש קריטריון שמאפשר לנו לשער אם סיפור שאנו קוראים הוא אמיתי או בדיוני?", הוא שואל מיד לאחר הווידוי, והפעם השאלה שריחפה ברקע מקבלת משנה דחיפות. "אין לי תשובה אבל נדמה לי שאינטואיטיבית, גם אי אפשר להסביר למה, אנחנו מרגישים", הוא משיב (עמ' 315). שני עמודים אחר כך, בשדה התעופה, בדרך לליסבון מהאי היווני, קארר מתאר כיצד הוא רואה במרחק של כעשרה מטרים את אשת התאומים עומדת ליד הבר. "עברו שלוש שנים מאז התראינו ודיברנו […] מבטינו מצטלבים בלי שהיא מראה סימן קל שבקלים שזיהתה אותי" (עמ' 320).
ההודאה המפתיעה היא הכדור האחרון שקארר משחרר כדי שהקורא יביט שוב לאחור על היצירה שקרא ועל הריקוד בין השכבה העבה של הסיפור לבין הניסיון לפורר אותה.
באחד מהרצפים האסוציאטיביים שהוא מגולל, בעת שבתו על הזאפו, הוא מצהיר: "אני חושב שאני עצמי כותב בלי צביעות" (עמ' 73), ועדיין אינו יכול להתחייב לא לסלף: "זה בדיוק כמו להתבונן בנשימה בלי לשנות אותה". בהמשך הוא מתארך את ראשיתה של ההתפרקות הנפשית, לאחד הלילות הסוערים שחווה עם אשת התאומים, לילה של היסחפות ושל התגרות באלים. "מה אוכל לומר על ההתפרקות הזאת?", הוא שואל ומכריז כי בנוגע לספרות "זה המקום שבו לא משקרים". כמה שורות לאחר מכן הוא מסייג: "איני יכול לומר על הספר הזה את מה שאמרתי בגאוותנותי על כמה אחרים: הכול פה אמת" (עמ' 159).
דרכים רבות לה לאמת, ואפשר לומר שכל ספר הוא גם גרסה אפשרית של תשובה חלקית לשאלה האונטולוגית והאתית איך בונים אמת כלשהי דרך שכבות של סיפור. קארר מעוניין לאתגר את אותה אינטואיטיביות שגורמת לנו להרגיש מה אמיתי ומה בדיוני. השאלה היא אם אחרי שקארר סחט את לימון ה"פוסט־אמת" עד תום, זה היה שווה את זה.
הסופרת ג'נט וינטרסון, עוד סופרת שנוהגת ללוש את סיפורי חייה על הכתב (וגם לעורר סערות משפחתיות מחוץ לכריכת הספר) קושרת בחדות בין סוגיית בדיון־מציאות לבין מלאכת הסיפור. בספרה "למה לך להיות מאושרת אם את יכולה להיות נורמלית" (חרגול-מודן, 2017), שבו היא מגוללת את ילדותה להורים מאמצים ומנוכרים ואת הניסיון לאתר את אימה הביולוגית, היא מתארת באופן משעשע את שיטת סיווג וסידור הספרים שהייתה נהוגה בספרייה הציבורית שפקדה בילדותה. בין היתר, וינטרסון מתארת שתי יצירות שהיו משמעותיות עבורה, שתיהן של נשים שפעלו כדי לקעקע את ההפרדה בין מציאות ובדיון, "אורלנדו" של וירג'יניה וולף ו"האוטוביוגרפיה של אליס ב. טוקלאס" של גרטרוד סטיין. "לקרוא את עצמך כבדיון ומציאות גם יחד היא הדרך היחידה לשמור על נרטיב פתוח", היא כותבת, "הדרך היחידה לגרום לכך שהסיפור לא יברח וייסחף מכוח התנועה של עצמו, לא פעם אל סיום שאיש לא רוצה בו" (עמ' 111).
אז האם שילובן של דמויות בדיוניות תוך כדי הודאה על בדיוניותן היא הדרך של קארר לשמור על נרטיב פתוח? למה הדיונים האסוציאטיביים שמתגלגלים לאורך היצירה בהתאם למצבו הנפשי לא מספקים אותו? ואם כך, האם העובדה ש"אשת התאומים״ גם היא במידת מה דמות ברומן – היא המהלך הספרותי שהיה דרוש כדי להפנים סוף־סוף עד כמה מורכבת האמת ועד כמה אי אפשר להסתמך על האינטואיציות שלנו? מול הפסיפס העדין שנרקם מפיתולי ההתבוננות העצמית, התרגיל –ֿ שאולי נולד באותו אגו מעיק ורודני –ֿ שקארר מגיש לסיום מזכיר פחות "עוד נעיצת מסמר בבועת האמת" ויותר טפטופי צבע גמלוניים על יצירת הטלאים שנתפרה בעמל, היישר מדלי הצבע שנסגר רגע אחד מאוחר מדי.
קארר, שבחר להישאר עם שם הספר המקורי אף על פי שתוכנו השתנה רבות, היה עדיין מעוניין לומר משהו על יוגה. המטמורפוזות של חייו ושל היוגה משקפות זו עם זו, החיים קורסים והיוגה איתם ושניהם נוחתים אל פני הקרקע. אפשר כמובן לערער גם על הכוונה המקורית של אותו ספר מעודן, אם בכלל הייתה קיימת. ואפשר להסתפק במה שעדיין יש ביוגה בשפע. בדיוק, בפשטות ובטבעיות שקארר מוצא בעולמות היוגה שאליהם הוא שואף (ומיישם אותם) כאידיאלים בכתיבה, ובניסיונות אין קץ לפורר את השכבה העבה של הסיפור לטובת הדברים כמות שהם.
