הרומן האחרון של אסף גברון, האם אינך רוצה בי, נקרא ככוח נגדי לימי המלחמה בין ישראל לבין איראן ולבנון. ראשית, אלו ימים המאופיינים בשרירותיות: זמנים קרועים, שלרגעים נדמים כשעות סוריאליסטיות שנותקו מתוך רצף היום־יום, מעין שרשרת של רגעים כאוטיים וחסרי וודאות. לעומתם, לרומן יש שאיפה אפּית לפרושׂ פרק זמן יציב, ללוות את גיבוריו במשך עשרות בשנים, לברוא עבורם היסטוריה מנומקת ותהליכית. שנית, אם המלחמה ממקמת רבים הרחק מהמולת הקרובים אליהם וסוגרת אותם בבתים, לבד — הרי שגם כאן הרומן של גברון מושך לכיוון השני: במרכזו נמצאת חבורת חברים מלוכדת ונשמת אפהּ של העלילה היא השותפוּת הגורלית ביניהם. בעוד רובנו נותרים ספונים בביתנו ונצמדים לדיווחים בטלפונים, העלילה של גברון מזגזגת בין דמויות רבות, לוכדת את שיחותיהן השוצפות, חיה את ה”יחד” שלהם, שמתעצב כיצור עצמאי ותוסס. שתי אלו — ההמשכיות הטבועה ברומן ותמונת ה”יחד” שהוא מעצב — מרכיבות מעין כמוסת שליטה ואורך רוח, שכמו נאבקת בהווה הנוכחי. במהלך הקריאה מתברר כי המאבק בהווה איננו רק רווח של הקורא את הספר בעת מלחמה, אלא רכיב משמעותי בחיי הדמויות עצמן, תמצית הקונפליקט שלהן.
עמית כרמי (המכונה קרמיט), יואב שניידר (שנייד), גרשון מן ואייל טראוויס הם ארבעה חברים החיים ב”כפר” סמוך לירושלים, מעין גרסה של המושבה מוצא. סביב הרביעייה מרחפות דמויות נוספות, מתקרבות ומתרחקות: הורים, בנות זוג, חברים לפלוגה, שותפים לדירה, קולגות. לאורך השנים, הארבעה מנסים לצלוח את אתגרי חייהם, כאשר החבורה שגָּדלה יחד בכפר נותרת נקודת הייחוס של כל אחד מהם במסעותיו העצמאיים. הם ילידי שנות השבעים והאירועים ההיסטוריים חולפים סמוך אליהם, לעיתים משפיעים ולעיתים נותרים ברקע. האירוע החדשותי המוקדם ביותר בחיי הארבעה הוא פרשת הרצח של הילד אורון ירדן ב־1980, המאוחר שבהם — משט המרמרה ב־2010. גם סיפורי הקמתה של המושבה החלוצית ומאבקי ההישרדות שלה טרם קום המדינה מצויים ברקע הדברים ושבים וזוקפים את ראשם.
העיסוק בזמן החולף אינו מתמצה בציון האירועים ההיסטוריים שיסמנו את הציר הממשי, אלא משתכלל כאשר מתנסחים צירי זמן נבדלים ומרובדים. גברון משתמש ב”תעלולים” מבניים, שיגוונו ככל האפשר את המצג הכרונולוגי החד־כיווני. הפרק השני, ”מעשה בגולגולת”, מציג מבנה מסורג המדלג בין סיפורי העבר של אחד מוותיקי הכפר לבין אירועי ההווה, שגרשון רוקח בהם נקמה נגד הוותיק הזה, ומסתיים בהשמטה של אירוע השיא המפגיש ביניהם (מה שקרוי בחקר הספרות ”אליפסיס”); הפרק הרביעי, ”נקודות יציאה”, נפתח בלוויה של אחד מהארבעה ורק לאחר מכן פורשׂ את האירועים שהובילו אל מותו — ומותיר את זהות הנקבר עמומה (”פרולפסיס”/פלאש־פורוורד); מאורע של התנגשות רכבים דרמטית בלב הכפר מוצג בפרק החמישי, ”לאקי דיי”, מבעד לשתי נקודות מבט החוות את אותו פרק זמן באופן אחר לחלוטין; ובפרק השישי, ”הביתה”, ליאת, אהבת נעוריו של גרשון, נפגשת איתו לאחר שנים, והדבר מוביל להצפת זיכרונותיה מימים עברו כנחשול (”אנלפסיס”/פלאשבק). כל אלו הם בבחינת דרכים לבצע תִבנות מחדש של ההיסטוריה השסועה, או שמא לשסע את ההיסטוריה התבניתית.
עם זאת, רגעי ההתעלות של הרומן אינם בשעת עיסוקו בזמן הממשי־ההיסטורי או במאמציו הספרותיים ליצור סדרים מבניים מקוריים של סיפור המעשה. היופי מתגלה כשהזמן והחלוף הופכים לסוגייה תיאורטית, המנקרת בראשן של הדמויות. דודה לאה משוחחת עם ליאת על גרשון, המאוהב הנצחי בה, ואומרת כי ”עד שלא יצליחו לפצח את סוד הנסיעה בזמן, כל מה שקורה, קורה רק בזמן שהוא קורה” (עמ' 261). בכך היא נוגעת בתפישת עולמם הפגומה של כל הגברים ברביעייה הזו, וגרשון בראשם: הם מתקשים להביט על חייהם בפרספקטיבה רחבה ומוצאים את עצמם דבקים באפשרות ”לרחף בלימבו” (עמ' 311) האל־זמני. הם תקועים במלכודת זמן שכזו, שהשלכתה על אחרים משמעותיים בחייהם מייסרת מאין כמותה, ובמקרה של ליאת וגרשון אף מובילה לחזרה חסרת עתיד אל אהבה שמוטב כי תונח כבר מאחור: ”גרשון והיא — הם העתיד. מילה שמוזר לומר על גרשון, שהוא העבר שלה יותר מכל דבר בחייה” (עמ' 401). אט־אט הרומן מתעצב כאסופת מקרים, שהמשותף לכולם הוא ההתעקשות להמשיך ולהתרפק על מצב הביניים הזה, לא להכריע לגבי כיוון תנועה אחד על ציר הזמן — קדימה.
חוויית הלימבו נובעת מנפילה חוזרת ונשנית של בני החבורה בבורות שכבר מעדו בהם בשלבים מוקדמים יותר של חייהם. האהבה בין גרשון לליאת היא הדוגמה המובהקת ביותר לתופעה זו, אבל ישנן עוד רבות: נער טובע במאגר המים ליד הכפר בשנות השמונים וילד אחר מסיים שם את חייו לקראת סוף הרומן; הכלבים של גרשון נרצחים בחזרתיות מעוררת פלצות; גולגולת שנגנבה במלחמת העצמאות מתגלית בעליית הגג בראשית שנות האלפיים; סבא וסבתא של טראוויס מוצאים את מותם באולם קולנוע ושנים לאחר מכן הוא נקרא, במסגרת עבודתו, לעצב את מצבתו של שחקן קולנוע אמריקאי; שנייד הוא הראשון להכניס לכפר עסקי מקח וממכר בילדותו והוא שהופך בבגרותו לבעל רשת פלאפליות מצליחה. גם גניבות משונות חוזרות לאורך חייהם: פעם סכין צוללנים, פעם תקליטים, פעם ציוד צבאי ופעם ארגזים של גרגירי חומוס. ואפילו הכפר נוסד, כך אומרות השמועות, על בסיס שנאה בין שניים מראשוניו — מה שמהדהד את סיפור הרביעייה, שמראשיתו מכונן על סכסוך שנוצר בין שניים מהם על סף מי המאגר בפרק הראשון של הרומן. מדוע חיי הארבעה מתעצבים כחדר מראות, כאשר ילדותם משתקפת בבגרותם וגורלו של אחד משקף את גורלו של אחר? מהי תכליתו של ה”בומרנג” (עמ' 398) או ה”מחזוריות” (עמ' 428) — כפי שמנסחים זאת הגיבורים — שהופכים לכוח החזק ביותר בחייהם? האם זהו פזמון ”רבותיי, ההיסטוריה חוזרת” המוכר עד זרא?
כדאי לחשוב על מלאכת עיצוב הזמן — ההיסטורי, הספרותי והתיאורטי — בתור כזו שמבקשת, וזאת אני אומר בהשראת המקצוע של טראוויס, לסתת מעין מצבת זיכרון לילדוּת. ההדהודים החוזרים ונשנים של אירועי העבר בתוך ההווה משקפים את רצון הגיבורים להמשיך ולחיות את ילדותם. גברון גואל אותם רק כאשר הוא מוביל את הארבעה אל ההחלטה למקם את העבר במקום הראוי לו — בעבר, לא ליצור ממנו הווה מתמשך. כשהם כבר בני ארבעים וחמישים והכפר הזכור לטוב הפך לשכונת וילות נובורישית בפאתי ירושלים, נדרשים בני החבורה להתבונן היטב באותן מראות מכפילות, להכיר במחזוריות שהם מחוללים ולעכל את השלכותיה המייסרות על חייהם. בשלה העת להיפרד מן הילדות, להניח עליה מצבה, לומר קדיש. הם נקראים להישיר מבט אל העתיד, על אף שזה מסתמן כאחר לחלוטין מהעתיד שהם ייחלו לו בצעירותם הפיוטית בין הכחול והירוק. זוהי, אם כן, סיפורה של התבגרות מאוחרת מדי, של מי שהתאמצו למשוך את ילדותם איתם עד גיל מבוגר וכעת התפכחו מהתודעה המשובשת של הזמן.
או אז ממריא הרומן גם אל משמעויותיו האלגוריות, שנרמזות כבר בכריכת הספר, שם מילות שיר הפופ הממוענות לאישה — ”Don't you want me?” — נראות ככאלו שמופנות גם אל הארץ, אל האדמה. הרומן הופך גם למצבת זיכרון לישראליות ההיא, שאפשר למקם אותה גיאוגרפית, מעמדית ואתנית — אלא שזו טבעה במאגר המים ואיננה עוד. המאמץ לתפוס אותה, להשאירהּ בהווה, לטעון לתוקפהּ — הוא ניסיון סרק של מי שמבקש לחזור בלימבו מייסר אל היסטוריה שכבר התעצבה אחרת לחלוטין. מוקדי תשומת הלב נדדו לאזורים אחרים, לבמה הועלו גיבורים שונים בתכלית וערכים חלופיים קיבעו מסמרות למרחב ולזמן. גברון מקפיד שלא יהיה זה נהי בכייני של אליטה שאיבדה ממעמדה, כי אם סיפור אינטימי על אנשים מחד גיסא ומקום מאידך גיסא, ששניהם שינו פניהם, ובכך מעלים את השאלה לגבי מידת רצונם זה בזה.
האם אינך רוצה בי שואל שאלות על התפכחות, על רלוונטיות של היסטוריה פרטית למרחב הלאומי, על היחלצות מתוך מערבולות של זמן ותפישות עולם, ואת כל אלו הוא עושה באופן שמוותר על הנוסטלגיה הדביקה ומכוון פניו גם אל המוות, שכן הוא בשר מבשרה של הישראליות החיה. הרומן נפתח בגופת ילד שנמשית מתוך מאגר המים, ותמונה זו נותרת צרובה על רשתיות העיניים של גיבוריו כקניין יקר, כתזכורת לבאות. תובענות היחד של הארבעה התגלתה במרוצת השנים הן כמצוף הצלה הן כגורם הראשי לטביעה. כיצד אמורים להתעצב יחסיו של אדם מבוגר עם חבריו הקרובים ביותר, כשהוא מבין כי יחסים אלו כוננו על מרחב וזמן ממיתים? איך אמורה להיראות חברוּת ותיקה כשהזמן החולף הופך את הילדות, אבן השתייה של אותה החברות, לזיכרון מעכב שיש בו גם טעם לפגם? איך ה”יחד” הופך לכוח שבאמת ובתמים מאפשר לדמיין עתיד? במציאות שסיסמתה החוזרת היא ”ביחד ננצח”, האם אינך רוצה בי מעז לשאול שאלות שהמענה עליהן עלול להיות הפוך מניצחון — ודווקא היפוך הכיוון הוא־הוא שבכוחו להניע את גלגלי הזמן קדימה.