הרשימה לזכרו של מאיר שלו, שמקריאה בספריו לילדים ולמבוגרים למדתי על מלאכת כתיבת הסיפור.
החוזה הנחתם עם הקוראים בספר הדבר היה ככה מוצג כבר בכריכתו. על העטיפה מתנוססת דמותה של עקרת בית אמריקאית מחויכת ומאופרת בעקבים גבוהים, על מותניה הצרים כרוך סינר, על גופה נחה שמלה אדומה מנוקדת בלבן. היא מחזיקה בידה את מקל שואב האבק – שרביט הניצחון על תילי האבק. המקל הבולע לקרבו את הלכלוך ברעבתנות ובשקיקה הוא כלי הנשק האולטימטיבי של האישה המפנה אלינו את צדודיתה המרוצה.
דוד פולונסקי צייר את הדמות הגרוטסקית כפרפרזה על כרזות הפרסומות הנוסטלגיות והפופולריות באמריקה בשנות החמישים, והעטיפה אכן מבשרת את העיסוק הפרוזאי והמצחיק הטמון בדפיו של הרומן. סיפור על שואב האבק (הסוויפר) שקיבלה סבתא של שלו, גיבורת הרומן, מדוד ישעיהו. על אריזתו המקורית של השואב כיכבה האישה ההיא, ששפתיה משוחות בליפסטיק אדום וציפורניה עשויות ומשוחות בלק, ודמותה המצוירת עוררה בזמנו התקף מיידי של סלידה וקנאה אצל המשפחה.
ברומן הזה, המספר את סיפורה של סבתא טוניה, המגולל בגוף ראשון והמשלב תמונות מהאלבום המשפחתי של המחבר, מתח שלו עוד את גבולות הז'אנר. בווידוי (שמאפיין את הסוגה האוטוביוגרפית) העיד ששמות בני המשפחה המוזכרים בספר אמיתיים, אלא שבסיפור האותנטי יישזרו גם הפרזות ותוספות. כך, למשל, ציין שהיה בדרכו לשאת הרצאה על הסליק האמיתי שהוחבא במשק בנהלל, שלא כמו סליקי נשק אחרים מומצאים שתיאר בספריו. שלו סיכם את העדפותיו הארס־פואטיות בקריצה למורשתו כבן איכרים, "אני מתמצא דיי בחקלאות לדעת: על קרקע המציאות גדלות הבדיות הכי טובות." (עמ' 225)
על פי הסיפור, השואב עבד רק פעם אחת, וכבר באותו הלילה נכלא מפאת הבושה בארון חדר אמבטיה נעול. ועל כך נדרש הסבר היסטורי: שואב האבק שנשלח לחלוצה החרוצה בנהלל הוא התוצר של מסע נקמה של הדוד ישעיהו בקרוביו הסגפניים. מדי פעם שלח הדוד מעטפות עם דולרים כדי לסייע למשפחתו בכפר, אלא שמשפחת החלוצים האידיאליסטית שלחה בחזרה את מעטפותיו משום שדוד ישעיהו נחשב ותויג במשפחה בתור "הבוגד הכפול" כי במקום לעלות ארצה, לעבוד אדמה ולייבש ביצות השתקע באמריקה, החליף את שמו לסם ופתח עסק שבו ניצל את עמלם של הפועלים.
חטאו היה כפול מפני שלא היה ציוני ולא סוציאליסטי. הדוד ישעיהו, מצידו, ניצל היטב את מחלת הניקיון של סבתא טוניה וידע כי לא תוכל לסרב למכשיר חשמלי שיסייע לה במלחמתה בלכלוך, ושהפעם, בשל חיסרון כיס, תתקשה המשפחה להחזיר את החבילה הכבדה והיקרה לשולחיה. מסע הנקם של דוד ישעיהו בקרובים שהעליבו אותו ודחו את עזרתו תוכנן בקפידה והיה ללא דופי. מתוך קרביו של הסיפור המשפחתי, שמסופר הפעם כמעט בלי מסווה של בדיון, תיאר שלו בחמלה ובלעג מחויך, כפי שעשה ברבים מספריו, את קנאותם הבוערת, הגאה והאטומה של ראשי ההתיישבות העובדת.
אמריקה, שממנה הגיעו לארץ גם המסטיק, תקליטי הרוקנרול, הלק לצביעת ציפורניים והגרוע מכל, המניקור – ייצגה נהנתנות, היחלשות ערכית וניוון מוסרי. בלהט החזון הסוציאליסטי סומנה אמריקה הקפיטליסטית כאויב: "אינני בטוח שאמריקה ידעת זאת, אבל חוץ מברית המועצות, ממזרח גרמניה, מסין ומקוריאה הצפונית, היה לה בימי ילדותי עוד אויב אחד. אויב לא גדול, לא חזק, יריב לא מסוכן במיוחד, למען האמת, אבל מר ערכי ונחוש: כמה מושבים וקיבוצים בארץ ישראל – תנועת ההתיישבות." (עמ' 32)
הרומן הדבר היה ככה, שראה אור בשנת 2009, הוא ספרו השביעי של שלו והוא מאגד את כלל המאפיינים הפואטיים של כתיבתו. גם ברומן הזה פירק שלו את המיתוס הציוני והרכיב אותו מחדש כפסיפס של סיפורים נוטפי אנושיות. לא רק סיפורי גבורה של הקרבת הפרט למען הכלל אלא גם סיפורים על אהבות ונקמות, אובססיות ותשוקה. שלו סיפר את המיתוס על החלוצים במבט מלגלג ומשועשע, חומל ומלא חיבה. החלוצים מההתיישבות העובדת הם אנשים ולא אגדות מהלכות, ולכן, כפי שתיאר את גיבורי התנ"ך בלי כל יומרות של קדושה בספרי העיון שכתב ("תנ"ך עכשיו" ו"ראשית – פעמים ראשונות בתנ"ך") תיאר גם את חלוצי הציונות כאנשים בשר דם. בזכות להטם האידאולוגי הם ייבשו את הביצות והגשימו את חזון המדינה היהודית, אבל בה בעת נטו לחולשות אנושיות; לקטנוניות, למלחמות אגו, לפנקסנות ולתככנות.
ברומן מגוללת ילדותו של שלו, שנדדה בין דירת השיכון בשכונת קריית משה בירושלים לבין המשק של סבתו בנהלל, ובתוך כך מתוארת התהוותו כסופר; כיצד ינק את אהבת הטבע והחיות (והיטיב אחר כך להאניש אותם בתיאורים ריאליסטים פנטסטיים, למשל הסיפור על האתון עָה הנבונה שהתעופפה ב"רומן רוסי" עד לאנגליה). מהספר עולה ששלו נולד במשפחה של מספרי סיפורים ושהוא חוליה בשרשרת מסירה ארוכה וענפה שעונה לציווי "והגדת לבנך".
אימו סיפרה לו סיפורים על ההיסטוריה המשפחתית עוד מינקות, סבתו נהגה לספר סיפורים שהחלו במילות ההקדמה "הדבר היה ככה" (שהשאיל ככותרת לספרו) וגם המציאה מילים ומטבעות לשון שהורישה למשפחתה ושמתגלגלים ביניהם עד היום. אביו המשורר (יצחק שלו) הקריא לו שירי אהבה שכתב ודודו מנחם ערך איתו משוב נוקב על הספר "רומן רוסי" ולימד אותו שיעור חשוב בכתיבה: "הדוד מנחם סיפר הרבה סיפורים, סיפורים אמיתיים וסיפורים שבּדה, אך היה חקלאי עסוק מאוד, לא כתב ולא היה לו די זמן לקרוא. אבל גם אם לא התכוון לכך, נתן לי אז שיעור חשוב בספרות. אני משתדל לפעול לפיו מאז ועד היום. גם בספר הזה, שמספר סיפור אמיתי על אנשים אמיתיים, הוא מתווה ומאיר לי את דרכי." (עמ' 98)
הקוראים נחשפים למרכזיות של בני משפחתו בתהליך כתיבתו, שכולל גם טוויית סיפורים וגם האזנה והקשבה למעשיות המסופרות בעל פה ועוברות מדור לדור, ובה בעת הם נחשפים לכינון העדפותיו ובחירותיו הפואטיות של שלו. אחת מהן, למשל, היא לאמץ את הגרסה היפה ביותר לסיפור מבין כל הגרסאות הנפוצות של בני המשפחה למאורע מסוים.
פרויד טען שהומור הוא האינטליגנטי שמנגנוני ההגנה. בהדבר היה ככה כמו ברומנים הקודמים של שלו בולטים הסגנון השנון והאירוניה העצמית של המספר. בספר הזה ההומור אינו מסתכם בעווית חיוך או בצחוק וצריך להעמיק בקריאתו ולהתמצא בכל הרגישויות ובכל עקבי האכילס של דור המייסדים הסגפני המתואר בו כדי להבין את האיום המופרז שחש מגנדרנות – ובפרט מציפורנים עשויות, שבטיפוחן המופרז גילמו את ההפך הגמור מייעודן הפועלי. לתפיסתם ידיים ורגליים נועדו לעבוד את האדמה, לחפור, לעדור ולעבוד ולא להתנופף בבטלה בגנדור מעודן. ואכן, הרומן נפתח בתמונה שבה המספר מגלה להפתעתו שאחייניותיו הקטנות צבעו את ציפורני רגליו בלק אדום רגע לפני שהוא עומד לשאת הרצאה על סליק הנשק בנהלל. בשביל לקלוט את מלוא התמונה האבסורדית נדרש לקרוא את הספר לא רק מתחילתו לסופו, אלא גם מסופו לתחילתו.
בשיחה אישית עם קובי מידן בתוכנית "חוצה ישראל" סיפר שלו שהוא עורך את הספרים שלו בעזרת מקל והתכוון שהוא כותב את הסיפור תמונות־תמונות ולא באופן כרונולוגי. בזמן העריכה הוא מזיז את מאות התמונות הללו בעזרת מקל, מחפש אפשרויות קישור וכך קובע את סדר הופעתן ואת מבנה הספר. בפסקת הסיום של הדבר היה ככה נעזר שלו בדימוי של ניקיון רצפות (בהשפעת סבתו חולת הניקיון) לתאר את תהליך כתיבתו: "כי זה מה שחשוב: להיות נאמן לאמת, גם אם היא לא נאמנה לך, ולסחוט אותה בשכל, לא כמו גבר, אלא כמו אישה, ולספר אותה בסיפורים ולבדוק אותם טוב־טוב מול האור, שוב ושוב, עד שיהיו כמו שצריך – צלולים ונקיים ממש." אם כן, העצה לכתיבה מוצלחת, לפי שלו, היא לכתוב בעזרת סחבה סחוטה ומי שטיפה נקיים ולערוך בעזרת מקל.
