מאז שנת 2016, ברחוב אלנבי 33 בתל אביב, שוכן בר הנילוס. בעיתונות המקומית נוהגים לכנות אותו בשם התואר ״לוהט״. כמעט מדי יום חמישי אני פוקד את המקום בשעות יחסית קבועות, בסביבות 23:00 בלילה.
הנילוס כולל חלל פנימי שמחולק לשתי קומות, שולחנות וכיסאות מוצבים על המדרכה בחוץ. בדרך כלל אני מעדיף לעמוד בצד ולפטפט או לשבת על הספסל העירוני שניצב ממול. בקיץ נושבת בריזה נעימה שעולה מכיוון הים. המשקה המועדף עליי הוא טקילה עם שלוש קוביות קרח ופרוסת לימון.
הקהל שמתאסף בנילוס שייך ברובו לשכבה החברתית המוכרת בשם ״ברנז׳ה״. פעם היו קוראים לזה ״בוהמה״. ההגדרה השתנתה בחלוף השנים כאשר המקצועות החופשיים נהיו קצת פחות חופשיים ונדרשה מילה מעט יותר, נאמר, מהוקצעת. בכל אופן, מדובר באנשי ונשות ספרות, קולנוע, אומנות פלסטית, מוזיקה וכיוצא בזה. הם מזהים זה את זה באמצעות חושיהם המחודדים, יודעים מי זה מי, מה אפשר להרוויח, מה אפשר להפסיד, באיזו מניה אנושית כדאי להשקיע ומתי מומלץ לנתק מגע. שיחות החולין – הרמת קול, לחשושים, מחוות ידיים – בדרך כלל מלוות בגיחות ארעיות לתאי השירותים, שם מתקיים טקס נחבא מהעין שמבוסס על הסכמה בקריצה. כשהם יוצאים משם, משטחי השיש והאסלות נראים כאילו ירד עליהם שלג, צח ולבן.
ממול, בקו אלכסוני, באלנבי 46, פעל במשך שנים בר־מסעדה בשם מרתף הבירה. גבר יליד ורשה ייסד אותו ב־1930 כמסעדה שהוגשו בה אווזים צלויים לצד בירה מהחבית. שנים אחר כך, הפך גם מקום זה למוקד מרכזי של הבוהמה בשנות השישים והשבעים, עם כל החשודים המיידים. בהדרגה הועם זוהרו, התחלפו הבעלים, התחלף השם (בית הבירה) והוא נסגר בקול ענות חלושה. באחד מהגלגולים האחרונים שכן בכתובת מועדון גייז בעל השם הפתייני אפולו.
מרתף הבירה ההוא צץ אצל אהרון מגד כנקודת מפגש של יונס רבינוביץ וחבריו. רבינוביץ, גיבור הספר "החי על המת", הוא סופר (החי) שמתבקש לכתוב את הביוגרפיה של אברהם ״אברשה״ דוידוב (המת), גיבור ישראלי נערץ שעלה ארצה בעלייה השלישית. הוא היה מבוני ״חומה ומגדל״, העלה מעפילים לארץ ישראל וגורש לקפריסין. בנו נפל במלחמת העצמאות, והוא עצמו היה ״צועני גבוה, כחול עיניים, בלורית כזפת סתורה על מצחו״. בקיצור, המיתולוגיה הציונית כולה מגולמת באדם אחד.
אלא שיונס רבינוביץ מתקשה במעשה הכתיבה, והוא חווה מה שנקרא ״מחסום כתיבה״. את המקדמה שקיבל – 500 דולר – הוא מבזבז בביקוריו במרתף הבירה: ״ארבעה כתלים מעוטרים בכמה רישומי עירום ותמונות שמן זעירות של דריוס (מחיר שתייה מופרז בשעות הדחק); מלצר פולני יפהפה, רואה כול ושומר סוד; טבחית הונגרייה מפוטמת שנפשה סלדה מן החבורה (׳אלה אמנים אלה? בהמות!׳ היתה מטיחה כלפינו חזירת מרבֵּק זו) — חדר בית קפה חשוף לאור ניאון, שלוש מדרגות למטה מן המדרכה. וכשהיינו יושבים, מול הפתח, יכולנו לראות את חצייה התחתון של אוכלוסיית הרחוב עוברת לעינינו כבסרט נע״. שם הוא מתראה עם חבורתו הקבועה – שלושה משוררים, צייר ומבקר ספרות והם יושבים, שתויים, לעיתים מקימים מהומות, מנפצים כוסות, הופכים שולחנות ו״הלילה הארוך היה עקוב זבחי ריב, וידויים רגשניים, הצהרות איבה, הצהרות אהבה״. במקום שאהרון מגד, לטעמי מגדולי סופרי תש״ח, יישלח את גיבוריו כנהוג אל הקיבוץ או אל שדה הקרב, הוא שולח אותם אל הבר, וזאת כחלק מהביקורת שלו על המפעל הציוני.
מטרים ספורים מפרידים בין הנילוס ומרתף הבירה האמיתי והספרותי, אבל מחבר ביניהם קו ברור. הם ניצבים בגבם אל המציאות הישראלית, נתונים בכחש. הדלת של הנילוס, המדרגות שיורדות אל מרתף הבירה, מותחות קו אידיאולוגי בלתי נראה בין מה תל־אביביות החילונית ייצגה ועודנה מייצגת, לבין האתוס הציוני. במקומות כמו מרתף הבירה והנילוס קיימת רתיעה אינסטינקטיבית מהנרטיבים הגדולים, הסוחפים, המאיינים את האנושיות הפרטיקולרית לטובת סימבוליקה לאומית, הרואית, חסרת רחמים. מה ולשוכני הברים ושותי השיכר ולכל זה? איתם לא מנצחים מלחמות. לא בכדי יונס רבינוביץ מתקשה במשימת הכתיבה שקיבל על עצמו. הוא חסר אונים, אימפוטנט, לעומת הקולוסוס הציוני שהוא דמותו של דוידוב. איך הוא, הקטן, החלשלוש, הבוהמיין, בכלל חשב שיהיה מסוגל לפרוש את סיפור חייו? יונס רבינוביץ מוצא לעצמו תירוצים ועסוק בדחיינות, והמלאכה לא נשלמת. רבינוביץ, שמתגלה כמעין קיביצר מסואב, מסתבך ונכשל, אך הכישלון הוא בכל זאת הצלחה גדולה. מתברר שהמשימה הציונית כל כך שהוטלה עליו היא משימה בלתי אפשרית, ודווקא הבטלנות של רבינוביץ, כל אותן שעות שהוא מבלה במרתף הבירה, הופכות למרד מפואר שלו נגדה.
במודע או שלא במודע, כישלונו של יונס רבינוביץ לכתוב על המת, הופך את מרתף הבירה לזירה של סירוב. לא רק סירוב למעשה הכתיבה של טקסט מוזמן בעבור בצע כסף, אלא סירוב למיתוס של אברהם דוידוב, שככל שיונס רבינוביץ מעמיק בו, כך מתגלים שקרים גסים והסתרות. מהגיבור הציוני יוצאת הרוח, ורבינוביץ נסוג עוד יותר לתוך שיתוק הכתיבה, ובמקביל מכונן מיתוס חדש – מיתוס של בטלנים, שיכורים, אנשי רוח שמתקיימים בהווה במקום לכלות את זמנם בעבר. הם אינם עסוקים בנוסטלגיה לדור החלוצים שתובע מהם התגייסות, אפילו מתוך הקבר, אפילו כשלא ברור בשם אילו ערכים.
רבינוביץ וחבורתו האלגורית עסוקים בנהנתנות ולכאורה מבזבזים את הזמן, אך הבזבוז לכאורה הוא מטרה חתרנית בפני עצמה. יונס רבינוביץ מעדיף לשתות בירה וללכת לים במקום לשמוע צ׳יזבטים נפוחים על חיילים וגנרלים. הוא Slacker במיטב המסורת האמריקאית, נע ונד בימים ובלילות, מנסה להשתחרר מהצל הציוני המעיק שרודף אותו לכל פינה ודוחק בו ללא הועיל להשלים את משימת הכתיבה. רק במרתף הבירה מוצא רבינוביץ איכשהו מנוחה מהרוח של אברהם דוידוב, שכבר הפסיק להיות אדם והיה לאידאה־פיקס. מתחת לאדמה התל אביבית של רחוב אלנבי, מתכנסים יונס רבינוביץ וחבורתו ומסתתרים מפני העולם החיצון שבו העבר מסרב להסתלק.
הרוחות אינן מסתלקות בכזאת קלות וגם בנילוס, בימינו אנו, מסתתרים צאצאיו של יונס רבינוביץ וחבורתו. למעשה אפשר לראות בכל אחד מהשולחנות במקום מעין גרסת ״העתק הדבק״ של התיאורים ב״החי על המת״, ובמגד, בכתיבה המשוחררת, המצחיקה שלו, מתעד נצחי של בוהמיינים שהתגלגלו להיות ברנז׳אים.
לפני שלוש-ארבע שנים, לפני אירועי 7 באוקטובר והמחאה נגד ההפיכה המשטרית, הגיעו לפנות ערב שני יועצים של בנימין נתניהו לשבת בנילוס. הם היו מחויכים, כאילו עושים ״דווקא״ לקבועים של המקום, באיזו עליצות זחוחה של כובשים ונדחפים. זו הייתה אחת הפעמים הנדירות שבהן הדגם העכשווי של הציונות, ימנית, פופוליסטית, אלימה, דחף את ראשו פנימה, וניסה להגיד – גם זה שלי, וזה שלי וזה שלי, הכול שלי. מהר מאוד הם פנו לדרכם והתחפפו ולא חזרו יותר. אך הם עודם אורבים ומחכים לשעת כושר נוספת, שבה יוכלו לחזור ולנסות להנכיח את הווייתם גם במרחב לילי שדוחה אותם בשאת נפש.
בהקשר הזה, כדאי לצטט עוד כמה שורות מ"החי על המת": ״הארץ נעשית ארץ של טפילים. הכול מתעשרים ולא מעבודה. עושים הון מן האדמה שבחורים תמימים שפכו עליה דמם […] משגשגים על אפרם של נשרפים. רקב אוכל את יסודות הבית. חיים על המתים! המדינה כולה! מה פלא שהשחיתות פושה מן השורש עד הצמרת!״.
אחר כך, ביוני 2025, נחת טיל איראני סמוך הנילוס וניפץ את הזכוכית שהגנה על המקום, לא מפני האיראנים, אלא מפני הישראליוּת. מהר מאוד, תוקנו הזגוגיות והמקום חזר לפעול כרגיל. ואולי בעצם לא כל כך כרגיל. מאחר שהניסיון, גם במרתף הבירה וגם הנילוס, לחמוק מפני הנקרופיליה הציונית ומפני הדרישה להחליף את האמת באגדות ופולקלור לאומי, עשוי להסתיים במפח נפש. כמה עוד אפשר לחמוק לתוך כוסות בירה או טקילה? מתישהו השוליים יקרסו.
יונס רבינוביץ נתבע על הפרת חוזה אחרי שהוא לא מצליח להגיש את הרומן הביוגרפי במועד הנקוב, והתביעה תלויה ועומדת: ״כל עוד תלוי משפט זה מעל לראשי, איני יכול להתחיל בשום דבר חדש״, אלו הן מילותיו האחרונות בספר. ההימנעות שלו ממעשה הכתיבה והבריחה אל לילות רוויי אלכוהול במרתף הבירה, הניסיונות לכתוב בכל זאת, התירוצים שהוא מספר לעצמו, רק מוכיחים שהעבר בדמותו של אברהם דוידוב, עדיין אוחז בו בחוזקה ומסרב להרפות, ורבינוביץ מפרפר כמו דג שנתפס ברשת. איך ייחלץ מאותו אב ציוני? ואולי אי אפשר להיחלץ?
באחד הקטעים בספר, רבינוביץ פוגש בתחנת אוטובוס מכר מהאוניברסיטה שאומר לו: ״שמע, בעצם מי היה דוידוב? אדם רגיל שידע לעבוד טוב, ומכאן לכאן הרג כמה ערבים. בכל מקום בעולם אדם כזה נולד, חי, מת ונקבר. פעם בשנה עולה אשתו אל הקבר ומניחה עליו זר פרחים, בלווית בעלה השני. פה עושים ממנו גיבור״.
כאילו לא עברו 60 שנה מאז שנכתב החי על המת, בישראל עדיין עושים גיבורים מכל מיני דווידובים, ברשותכם אציע כגיבורים גם את שוכני מרתפי הבירה והנילוסים למיניהם. יועדפו החיים על המתים, ולאלתר.