א. הילדים שרצו לקרוא
פעם גרתי בארצות הברית. לילה אחד, כשלא הצלחתי להירדם, פתחתי טלוויזיה. בערוץ הציבורי שודר שימוע שנערך בעקבות הדרישה להוציא את ספרי צמרמורת (goosebumps) מן הספריות הציבוריות.
צמרמורת (למי שלא ידע את יוסף) היא סדרת ספרוני אימה לילדים. אחרי אותו לילה ניסיתי לקרוא אחד — לא זוכרת איזה — "דם מפלצות 4", "הדחליל מתעורר בחצות", "ההרפתקה השעירה שלי", "נקמת גמדי הדשא" או איזה שם אחר נוטף סוגסטיביות, וכך או כך, לא צלחתי את הספר. התברר לי לצערי, שכבר איני קוראת כל כפי שהייתי בילדותי.
אבל לא בזה העניין; מתברר שכמה מאויביה של הסדרה חברו לסלק אותה מהספריות הציבוריות. ובארצות הברית, החלטה כזאת מחייבת שימוע: קובעים יום ושעה ומקום שבו מתכנסת ועדה, וכל מי שיש לו מה להגיד בנושא רשאי להביע את דעתו.
כיוון שזה היה ערוץ ציבורי והשעה הייתה הרבה אחרי חצות, השימוע שודר במלואו. וגם אני נשארתי עד תומו; אל הסקרנות האנתרופולוגית המתעוררת למראה טקס זר הצטרפו עד מהרה טעמים נוספים. וזה עזר כמובן שהיו כללים — בארצות הברית תמיד יש כללים — כל אחד יכול לדבר, אבל לא יותר משתי דקות; גם אם מישהו משעמם אותך תכף יבוא אחר. וצריך להירשם מראש. אחד מחברי הוועדה היה מקריא את שמות הדוברים על פי סדר, ומוסיף את תפקידו של כל מבוגר (הורה, מחנך וכולי) או את שם בית הספר של הדובר הצעיר.
וזו הייתה ההפתעה הראשונה: ההתייצבות הגדולה של הילדים. מילדים קטנים (ראשו של אחד הציץ בקושי מעל דוכן הנואמים, שלא לדבר על קולו הצייצני), ועד בני נוער בסוף שנות העשרה. חכמולוגית קטנה בת עשר בערך, ציטטה את התיקון הרביעי לחוקה או איזה תיקון אחר שהתקנה מפֵרה לכאורה. אחרת התריסה: אתם המבוגרים תמיד אומרים לנו לקרוא, ועכשיו שאנחנו סוף סוף קוראים, אתם רוצים לקחת לנו את הספרים? כמה מהילדים הגדולים יותר אמרו שפעם קראו צמרמורת ועכשיו הם קוראים דברים אחרים, זה היה הגשר שלהם לספרות איכותית. והרבה ילדים אחרים וילדות אחרות פשוט באו להגיד שהם אוהבים את הספרים האלה ורוצים להמשיך לקרוא אותם. כל הילדים היו בעד, חוץ משלוש ילדות קתוליות (איך אני יודעת שהן קתוליות? בית הספר שלהן נקרא על שם איזו קדושה, ומילת המפתח של שלושתן הייתה evil. הן רצו לבער את הספרים כי הם evil).
והיו גם כמה מבוגרים. רובם היו נגד הספרים; אחת האימהות הקריאה בשאט נפש תיאור של איזו מפלצת פולטת קיא ירוק. היא לא אצרה כוח להגיע לסוף המשפט. ואבא אחד עם מראה פועלי היה בעדם. הוא אמר שהוא אב חד־הורי, הוא נאלץ לעבוד במשמרות. הוא נעדר הרבה, ובזכות צמרמורת הוא רגוע. הוא יודע שבתו בבית, קוראת את הספרים האלה ולא משוטטת מי יודע היכן. הוא הביא אתו ערימה של ספרי צמרמורת והניח אותם על הדוכן. זה היה קצת מצחיק אבל גם מרגש, האופן בו הניח את הספרים כאילו יש כאן ראָיה שאי אפשר לעמוד בפניה.
השימוע ארך כמה שעות. את הרוב שכחתי. בכל זאת עברו שנים. בהתחלה זה היה משעשע. ואחר כך מעורר מחשבה, וככל שנהייתי מעורבת — גם מותח: מהכתובית בשולי המרקע למדתי שהשימוע נערך לפני כך וכך חודשים, וקיוויתי ללמוד מה הוחלט בסופו של דבר. ונשארתי גם בגלל הילדים, כל אותם עשרות ומאות, קטנים וגדולים, רהוטים ועילגים וביישנים, קוראי כל (אנחנו יודעות לזהות את הדומים לנו) וקוראי מעט, שכל אחד מהם נרשם וניסח נימוקים והתייצב כדי להגן על זכותו לקרוא. צמרמורת או לא, זה היה מרגש.
ב. זאב איננו עֵז
אני מתפתה להניח את השימוע על הדוכן הווירטואלי כמו שאותו אב הניח את ערמת הצמרמורת של בתו. אבל לא, זה היה רק החימום, ההקדמה.
כשהייתי ילדה הייתי תולעת ספרים במובן המחמיר והטרמיטי של הביטוי. צלחתי כל ספר שנפל לידי: את ספרי ילדותה המצהיבים של אמי, את הספרים שקניתי בכסף שקיבלתי מסבי וסבתי, את הספרים ששאלתי בספריית בית יציב בכל שלושת כרטיסי המנוי שלי, על שמי, על שם אבי ועל שם אמי, וכן הלאה. הורי מעולם לא עיקמו את האף על משהו שקראתי. מדי פעם המליצו לי על ספר מסיבות שונות ומשונות: אמי על "הנסיך הקטן" ואיוריו, אבי על "אנשי בראשית" של אליעזר שמאלי, על ספרי ז'ול ורן, על "אוליבר טוויסט" ועל "ילדות למופת" של הרוזנת דה סגיר שקנה לי בטעות, הוא סבר על פי שמו שזהו ספר חינוכי. בלעתי את כולם בסקרנות, בעניין, אפילו את הספרים החינוכיים. הקריאה הייתה חלקת אלוהים הקטנה שלי. היא הושיטה לי יד בילדותי העצובה, היא הפתיעה והפליאה אותי, היא אפשרה לי להרגיש וגרמה לי לחשוב, היא קרעה דלתות במקום שהמציאות הציבה קירות, היא העניקה לי חירות בעולם צר ולוחץ. היא עדיין מעניקה. קריאה בשבילי היא קודם כל חירות, ובכל דור ודור עומדים עליה לכלותה: צנזורים אידאולוגיים, לאומיים, פואטיים, חינוכיים, רגשיים, גלאֵי טריגרים, אוכְפי תקינויות והשד יודע מה עוד. אני אצטמצם הפעם לשאלת הטעם: האם כדאי להתערב ברשימות הקריאה של ילדינו, לדלל, לאסור או לדחוק הצדה את הספרים הנחותים (במירכאות או בלעדיהן) לטובת ספרים איכותיים?
התשובה שלי ברורה: הצנזור לטעמי הוא הזאב מהמעשייה; גם אם יטבול את כפותיו בקמח כדי להלבינן הוא לא יהפוך לעז. ברגע שיפתחו לו את הדלת הוא יטרוף את הגדיים. ויש לי גם נימוקים.
ג. אלכימיות
אנשי צנזורת הטעם מחבבים מטפורות קולינריות (לא סתם קוראים לזה "טעם"): הרי לא תניחי לילדייך לגדול על ג'אנק וממתקים וכולי. ומבלי להיגרר לדיון התזונתי — האלכימיה של הנפש סבוכה ועלומה לאין שיעור מהכימיה הפשוטה של הגוף; הגוף מגיע לשיאו בגיל צעיר ומשם מתחילה הירידה הבלתי נמנעת אל הזקנה ואל המוות. אפשר לעכב אותה קצת בעבודה קשה, אבל אי אפשר להפוך את הכיוון. ואילו הנפש לעומתו יכולה להמשיך ולצמוח עד אין קץ.
ויש לה גם חסינות מסוימת מג'אנק, או ליתר דיוק — יכולת פלאית להתמיר אותו. ספרים אינם נרות חנוכה, ועם כל הכבוד וההוקרה לסגולותיהם "האובייקטיביות", או לחילופין, הבוז והסלידה מסגולותיהם אלה — מה שקובע הוא אופן השימוש, כלומר מה שמתרחש במפגש עם הקורא. ולמפגש הזה אין מתכון, אין גבול להפתעות. גם זבל יכול להפוך לזהב באלכימיה הזאת. קחו למשל את אינספור סרטי הלחימה סוג ז' שטרנטינו ספג בילדותו. אי אפשר בכלל לדמיין את יצירות המופת שלו בלעדיהם (אומנם קולנוע אבל אותו עיקרון).
"ספרי חסמבה הם גרוטאות זבל. מכל מיני סיבות", כתב המשורר עמוס נוי בשעתו, ב"עיר האושר", "אבל מה אכפת לי? מה היה אכפת לי? הקירות המסתובבים, המנהרות הסודיות, הארונות שהסתירו דלתות, התעלומות שנפתרו רק בחלקן — הפכו את העולם־הנראה־לעין למבוך חשאי של רזים ופליאות (לא פחות מנרניה, אמיל והבלשים, או ספרים איכותיים — במירכאות ובלעדיהן — אחרים) […] בשביל לחלום, בשביל להפליג לעולמות דמיון, לא צריך הרבה ולא צריך 'איכות'".
זאת ועוד: נוי היה זה שפרסם בשעתו מאמר מרעיש על קופיקו. לולא נחשף לקופיקו בילדותו ספק אם היה מגיע לתובנות האלה, ולולא היינו אנו סופגים קופיקו בילדותינו ספק אם היינו יכולים להביט בראי הזה שעמוס־את־קופיקו העמידו לפנינו. והכל התחיל אגב, משיחה על גברת פשקוביצי (השכנה המשוגעת שעליה שר תוכידס: "פשקוביצי, פשקוביצי, די תפסיקי, אל תשוויצי, / כל היום את במרפסת, תחתונים את מכבסת, / ובלילה מה קורה לך, את שותה קפה עם מלח", וכן הלאה). דמות האשכנזייה הערירית והמשוגעת המופיעה בספרי ילדים עבריים משנות החמישים ואילך היא — כפי שטען נוי ובאופן משכנע ביותר — ניצולת שואה. גם בספרות "הגבוהה" אפשר לפגוש שורדי שואה, אבל יתרונה של הספרות "הנמוכה" הוא דווקא בחוסר המודעות ובחוסר העכבות, מה שגורם לחומרים להופיע בצורה הרבה יותר חשופה ובלתי נשלטת.
ד. סַכֵּי־עיניים
אוריאל אופק, אדם רב־זכויות בספרות הילדים העברית, היה גם הנמסיס של ספרות נמוכה. במאמר ששמו מדבר בעד עצמו, "צ'יפופו, תוכידס, צ'ופצ'יק ושו' — מזון רוחני קלוקל המוגש לצעירי הקוראים" ("דבר" 1965) הוא כותב בין השאר על "דנידין":
אף ספר כמעט מספרי הסידרה אינו סיפור בפני עצמו, אלא הוא המשכו הישיר של הספר שקדם לו, והעלילה נקטעת באמצע (במקום "מותח נורא", כמובן) כדי לאלץ את הקורא להזדרז ולקרוא את הספר הבא […] כיצד נוכל לכנות מעשה זה אם לא הונאת הקורא הצעיר?
בלהט המרדף שוכח אופק שקטיעת סיפור בשיא המתח היא רטוריקה מצילת חיים הרשומה על שמה של זו ששרדה אלף לילה ולילה בזכותה. אם יש אִמָּהות לספרות, שהרזד היא אחת מהן.
ואופק ממשיך וכותב: "המחבר הנכבד התחייב כנראה, למלא כל סיפור בכמות מסוימת של מילים. מה עושים אם הדמיון אינו ממציא תעלולים נוספים? פשוט מאד — "מותחים" את הטקסט באופן מלאכותי: חוזרים פעמיים ושלוש על אותו קטע עצמו (הכתובת על כרטיס התיאטרון המשתרעת על חצי עמוד; או השלט שהדביק דנידין אל גבו של הגנב), או אפילו "מורחים" שש שורות סתמיים כגון: "לילה טוב, אמר אבא, — לילה טוב, אמרה אמא, לילה טוב אמרה שולה", וזאב ודני וכו' […] כמעט כמו בבדיחה על המטורף שחיבור סיפור על עגלון שאמר לסוסו הסרבן: "דיו דיו דיו" על פני עשרים עמודים".
חזרות הן אבן יסוד של ספרות באשר היא, מחרוזי פעוטות עד הספרות הגבוהה למבוגרים. הן משפיעות על המרקם המוזיקלי, הרגשי והרטורי של הטקסט: "כל אימת שהוא [ג'וזף קונרד] נוקב בשמו של נילסן הוא מוסיף בסוגריים נלסון", כתב פנחס שדה ביומנו, "זו צורת ההיגוי האחרת של אותו שם, וכך נוצר לייטמוטיב מקסים. גם תומס מאן, ב'טוניו קרגר', ברוב המקרים בהם הוא מזכיר את הנערה אינגבורג, מוסיף כי ידה היתה 'לא ענוגה ביותר ולא קטנה ביותר'". (מתוך "42 רישומים ויומן הכתיבה של החיים כמשל", ספריית "פרוזה" עיתונספרות, 1980, עמ' 104).
לא בכדי טען סלבוי ז'יזק שכדי להבין מה קורה בתרבות הגבוהה הוא הולך לתרבות נמוכה, שהרי כל המגמות מתקיימות בה בצורה גולמית וגלויה יותר. אני לא טוענת חלילה שאין דבר כזה איכות, רק שסנוביות היא סוג של עיוורון.
ה. מות המחבר
החירות המבורכת של הורי בכל הנוגע לקריאה לא חלה למרבה הצער, על תחומים אחרים. בבאר שבע של ילדותי היה קולנוע תחת כיפת השמים. פעם התלוויתי לילדי השכנים וצפיתי ב"חמים וטעים". התפקעתי מצחוק. חזרתי הביתה מרחפת. הייתי בת עשר בערך. כשאבי שמע מה גרם לשמחה — פניו קדרו. התברר שזה סרט קפיטליסטי מיני ומושחת שאינו הולם את גילי, ועוד הרבה דברים שלא היה להם שום קשר לחוויה שעברתי, ובכל זאת הצליחו לזהם ולכווץ אותה ולכבות את האור.
ובהמשך לכך אני נחרדת מן הדורסנות שבה אנשי צנזורת הטעם מאיינים את חוויותיהם של הקוראים הצעירים. מה הרעיון בלהגיד לילד שמה שהוא מרגיש זה לא הנכון, לגמד את ההנאה שלו, לגרום לו בושה או אשמה (או זעם במקרה הטוב — מֶרי תמיד עדיף), לעקם את השיפוט שלו, למעוך אותו כשהוא קטן? מניין היוהרה?
כמה קל לשכוח שההתבגרות לא מביאה איתה רק שכלולים והרחבות אלא גם חסימות, קיצוצי כנפיים והתקהויות. "כשהתמונה הכללית של העולם מתרחבת", כותב קרל אובה קנאוסגורד ב"מוות במשפחה", "לא רק הכאב שהוא מסב פוחת, אלא גם המשמעות. להבין את העולם פירושו להתייצב במרחק מסוים ממנו. את מה שקטן מדי לראות בעין בלתי מזוינת, כמו מולקולות ואטומים, אנחנו מגדילים, ואת מה שגדול מדי, כמו מערכות עננים, שפכי נהרות, מערכי כוכבים, אנחנו מקטינים. ואחרי שהתאמנו אותם לטווח החושים שלנו, אנחנו מקבעים את ראייתנו. למקובע אנחנו קוראים יידע [אלא ש] … ידע הוא קיפאון, והוא אויבה של המשמעות" (עמ' 14).
במאמרו המכונן "מות המחבר" (1967) טוען רולאן בארת שבלתי אפשרי לרדת לעומקה של כוונת המחבר, ולפיכך הוא מכריז על מותו ומעביר לקורא את האחריות על שחרור הפוטנציאל החתרני של הטקסט. ילדים הם קוראים חתרניים מטבעם. הפרופורציות שלהם נזילות, הם לא יודעים לְמה צריך לשים לב וממה נהוג להתעלם, וזה משנה את הטקסטים שהם קוראים. אין לכם מושג מה קורא הילד שלכם, אין לכן מושג מה הספר ה"נחות" כביכול, מחולל בתוכו. אתן יכולות רק לשער או להשליך.
ותמיד ישנה אפשרות שקורא צעיר קלט משהו שהחמצנו, איזו איכות או אמת שההסתיידות שלנו הסתירה. קצת צניעות לא תזיק, השעיה של היהירות לטובת דיאלוג; ואין דיאלוג בלי קשב, כמו שאומרת גילגי (היא בילבי) למורה שמתקנת לה תשובה שגויה בחשבון: המורה, אם את יודעת, למה את שואלת?
כשהפכתי לאם גיליתי שבניגוד לתפיסה המקובלת, אלה לא רק ההורים שמרחיבים את אופקיהם של הילדים אלא גם להפך.
ו. לאה גולדברג וס. יזהר
"המעלה הגדולה שבטעם הילדים היא זו, שהוא גמיש, שהילד הוא בעל דמיון מטבע ברייתו, ויש אפשרות לחנך ולכוון את טעמו בכיוון הרצוי. ולשם כך דרוש לא אמון עיוור בטוב טעמו, אלא ידיעה ויכולת לנצל את גמישות טעמו". כותבת לאה גולדברג ב"משהו על טעמו של הילד" (ההדגשה שלי).
אני אסירת תודה ללאה גולדברג על פועלה בספרות הילדים, אבל כל בשרי סומר מהאינדוקטרינציה, מהמניפולציה. ואין לי אלא להעמיד מולה את ס. יזהר. כך הוא עונה לה (במודע או שלא) במסתו המרגשת פרידה מן החינוך: ״לוקחים איפוא ילד רך ככל האפשר וקושרים אותו לאידאה גדולה ככל האפשר — ומה נפלא מזה? בפיסול אמנם כך הדבר: בראשית היתה האידאה ואחר כך מפסלים לפיה. אלא שפסל מעצבים מחומר גלם, ובני אדם אינם לא חומר ולא חומר גלם. ואסור איפוא לעצב בני אדם. לא לנסות וגם לא להתחיל לחשוב על כך״. (עמ' 24).
ס. יזהר — כשמו כן הוא — מעמיד את הזהירות (ואת הזוהר הפנימי הנגזר ממנה) כנגד העורמה והיומרה החינוכית: "תמצית כל החינוך האמיתי הוא: להיזהר. להיזהר שלא לקלקל. בקושי יודעים מה יש שם בדיוק. וכל כך קל לקלקל. קל כל כך. קל למדי. חדלו. הרפו לכם מנשמתו [של הילד הקטן]". בכל פעם שאני קוראת את השורות האלה אני משתוקקת לחבק אותו.
ז. אני מאמינה
הוריי מעולם לא ביזו ספר שקראתי, לא רמזו שהוא לא לגילי או לרמתי. לא ידעתי שיש רמות לספרים. גיליתי את זה בעצמי, בהדרגה, בעונג, בפליאה. כי ככה זה: הניסיון מצמיח מומחיות. אם מישהו היה אומר לי, זה טוב וזה לא, הוא היה במקרה הטוב, גוזל ממני את חדוות הגילוי. ובשורה התחתונה: גם אם תמלאו את מוחות ילדיכם באוצרות מלכת שבא של הספרות, הם לעולם לא יהיו שלהם, לא עד הסוף. כי דבר שהונחל לעולם לא יהיה שלך כמו משהו שגילית בעצמך.
"טעמו של הילד, אם לא כיוונוהו בכיוון מסוים, נוטה עד מאוד ללכת אחרי הקל, השטחי, הסנטימנטלי", קובעת לאה גולדברג. אלא שילדים אינם אניני טעם או סרי טעם מטבע ברייתם; טעמם עוד לא התגבש, והדרך הטובה ביותר לגבש אותו אינה שטיפת מוח, אלא חשיפה רחבה וממושכת וחופשית לכל הטעמים, כשם שחשיפה רחבה וממושכת לכל הדעות היא הדרך הבטוחה לגיבוש שיקול דעת, חשיבה עצמאית, וסובלנות ("גם זה מן הדברים שהוזנחו יתר על המידה", כפי שאומר השועל לנסיך הקטן, בתרגומו של אריה לרנר).
"אם טעמם של כל הילדים טוב כל כך", מתריסה לאה גולדברג, "מניין זה נמצא בסופו של דבר מספר גדול כל כך של אנשים מבוגרים המצטיינים בחוסר טעם?".
אבל באותה מידה אפשר לשאול: איך זה שיצאנו בכלל מהמערות, שיש מדע, אמנות, שירה? הרי לאה גולדברג לא הייתה שם "לכוון את האדם הקדמון לכיוון הרצוי". הייתכן שהתשוקה להתפתח ולהעמיק היא עדיין חזקה ולו במעט, מהדחף להתעצל ולהיטמטם? זו לא שאלה של אמון בילד אלא באדם. ואני מאמינה.