על התמצאות פואטית – או מה שלימדוני ספר האגדה, ביאליק, עגנון וטרטקובר על האופק שפותחת מילת השלילה

אני קוראת את חוויית הקיום שלנו במובנים של תחושת התמצאות – אותו חיבור דק, שברירי אך מתמיד של גילוי, בין אדם לזמן, למקום, לסביבה, לזולת ולשפה שבה ומתוכה הוא מדבר. התמצאות היא דרכו של האדם ללמוד על עצמו, והיכן ולצד מי ומה הוא מתקיים כישות ברצף של ההוויה. חוויית ההתמצאות כרוכה בחוויה של הווה מלווה (בזמן ובמרחב, ובשפה ובהכרה) ובדרך המדריכה אותנו, שהם אינם רק תנועה בין נקודות במרחב ובזמן, אלא "דרך" ו"הוויית" הקיום שלנו בעולם. חיינו, בכל אופן, מדומים ל"דרך", והארוס שבנו – אותו רצון, אותה משאלת החיים – מבקש לא יעד אלא אופק, שהתנועה לעברו היא מימוש הווייתנו.

ההתמצאות, בהיותה איחוד בין החושי להכרתי (ממשי ומושגי), כרוכה בהכרח במטפוריות. מטפורות הן בלשון. ממלכת הלשון היא הספרות והשירה. ובעזרת הממלכה הזאת אנחנו לומדים לשכון בעולם ומרחיבים את גבולותיו. האופק, כארכיטיפ מטפורי של התמצאות, של התכווננות, הוא אותו מה שרואה אדם בעיניים עצומות, אותו דבר מופשט: לא נקודת ציון, לא תמרור, לא פסגה, לא ארמון. אלא אולי אור. אותו משהו שמעבר לקשת בענן. כיוון. תקווה. מטפורה. ברשימה זו אני מבקשת להראות מקרה מיוחד שבו דווקא באמצעות מילת שלילה הספרות פותחת אופק, מרחיבה את עצמה אל עבר הקורא ומזמינה אותו להתמצא בעצמו.

באחד הבקרים, בקריאה חוזרת ״בספר האגדה״, קיבלתי שיעור מרהיב על איכותה הפואטית של מילת השלילה. זה היה בתיאורו הקצרצר של רבן יוחנן בן זכאי במסכת סוטה: "אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי [ש]מימיו לא שח שיחת חולין, ולא הלך ד' אמות בלא תורה ובלא תפילין, ולא קדמו אדם בבית המדרש". שורת השלילות כאן איננה סתם ביטוי של הקפדה, אלא פואטיקה שפותחת בפני הקוראים אופקים רבים לאפשרויות של "כן", שאף טקסט חיובי, "מצהיר", לא יוכל לפרוט (מה גם שלו במקום "מה לא" היה נכתב "מה כן עשה רבן יוחנן", היינו מרוויחים בקושי רב תמונה אחת חיוורת, שלא לומר מלגלגת, של דמותו).

כאן עלה בזיכרוני יצחק קומר, גיבור "תמול שלשום" של עגנון, שמשיב בכל פעם "כן כן" על דבריה של סוניה המלווה אותו אל בית הנתיבות מיפו לירושלים, וזו שוחקת ואומרת "הנח את כנכניך" (בעגנונית: "כן" בהטיה לגוף שני רבים: "הנח את הכן כן שלך"). סוניה מזהה שה"כן" של יצחק היא הד של נוכחות מדומה. הניסיון שלה/הניסיון של עגנון לפוגג את החיוב החלול הזה מחדד את חולשת ה"כן" מול כוחה של השלילה הפואטית – זו שאינה חוסמת, אלא פותחת.

ביאליק ידע היטב את סודו של הכלי הריק, את "האופק הפתוח" של תיאורים: "ומי יודע, אולי כך יפה לאדם, שיהא יורש את קליפת המלה בלא תוכה, כדי שיהא ממלאה, או מוסיף בה, כל פעם מכוחו שלו ומזריח בה מאור נפשו הוא […] סוף סוף כלי ריקן מחזיק ומלא אינו מחזיק, ומה אם המלה הריקנית משעבדת, המלאה לא כל שכן". ב"גילוי וכיסוי בלשון" ביאליק מתאר לשון פתוחה, שיש לה פואטיקה של אופק. כזו שמזמינה את הקורא, כמו בסיפור על רבן יוחנן, למלא אותה. ואני שבה בפעם המי יודע כמה לפרשנות של לוינס לפסוק "לך לך […] אל הארץ אשר אראך", המסביר שהפואטיקה של הפסוק אינה מצביעה על יעד גאוגרפי, אלא על תנועה מתמסרת אל עבר מקום שיתגלה לך רק כאשר תעז ללכת – "ואלהים לא גילה לו את הדרך כדי לחבבה בעיניו" על פי רש"י.

ומה שלמדתי מן הגאונים הראשונים (גמרא, רש"י, ביאליק, עגנון, לוינס), קראתי גם בכרזה של דוד טרטקובר. שלילה אסתטית  ופואטית, היא גם לב הכרזה מדינת ישראל 2008-­1948 שלו. הכרזה, שהיא מופע לשוני חזותי, מציגה קטע ממגילת העצמאות שעיקריו הנושאים את החזון ואת ההבטחות מחוקים בקו פנדה אדום. רואים את פעולת היד הקוראת ומסמנת. רואים (שומעים) את קצב הקריאה המתעכב והמבין את מה למחוק. המחיקות כולן מצטברות על פני הטקסט כמו שריטות. מחיקות שאינן מעלימות ולא מסתירות אלא חורצות. בדומה לרשימת השלילה של עגנון בתיאורו את רחוב יפו ב"תמול שלשום": "אותה שעה היה כל הרחוב ריק מישראל, לא נראה לא רוכל ולא סוחר, לא קונה ולא מוכר,  […] לא מוזגי משקאות, ולא עושי נפלאות, לא גבאי צדקה או סתם גבאים, לא לוחשי לחישות ומחפשי חטאים, לא מנשקי מזוזות ומחזרי פתחים […] לא אשכנזים ולא אפגנים ולא בבלים […] הקיצור, לא נראה ברחוב שום איש מישראל" (מהדורה 12, עמ' 581). זה איננו רִיק. לא בכרזה ולא בתיאור הרחוב. זו דרמה של היעדר. זו פואטיקה של התבוננות מבעד ל"לא". זהו גירוד מתחת לפני השטח של הכתוב, והצבעה על הפערים שהוא מסתיר.

המחיקה של טרטקובר מסמנת את מה שאיננו. את מה שהובטח ולא מומש. את החיים שהיינו אמורים לחיות – אזרחיה של מדינת ישראל. יהודים וערבים, חילוניים ודתיים, עשירים ועניים, בני כל המינים. דרך השלילה המקצבית, העיקשת, שחוזרת כקול הקורא, דרך המטפורה של השריטה, של הפצע – מתבררת הדחיפות של הכתוב.

במחיקה המדגישה שלו, טרטקובר משרטט גבולות: של אחריות. של יושר. של מבוכה. השלילה (המחיקה) מחזיקה את הכאב, את החלום שלא התגשם. טרטקובר, כמו עגנון, מראה מה אין. כלומר הוא מחדד את מה שצריך היה להיות: מחדד את המבט, את הרגש, את התודעה האזרחית. השלילה של טרטקובר מסמנת עד כמה "כן" רצה להיות שם משהו. מישהו. משפט. כוונה. הקו האדום חורץ לא את הכתוב בלבד, אלא גם את התודעה שלנו הקוראים.

לעצמי, לתלמידיי, למי שקורא אותי, אני מסבירה את החיים ואת הספרות כתהליך של התמצאות. להבין מטפוריקה, להרכיב מטפורה, אלו בעצם תהליכים של התמצאות: לחוש את הקו האדום כשריטה, לקרוא את המחיקה לא כמשהו שממני והלאה, אלא כקריאה לשותפות, לאחריות. ספרות איננה רק כלי (כלשונו של ביאליק) ביטוי, אלא כלי גילוי (״שהקורא ממלאו כל פעם מכוחו שלו ומזריח בו מאור נפשו״). והנה, הכרזה הזאת, כמו טקסט, מחייבת גילוי והתמצאות: טרטקובר קורא והוא מזמין אותנו, הקוראים, המביטים – להשיב בקריאה משלנו. לא "מה לא" אלא "מה כן". כשאני מביטה בכרזה הזאת אני מבקשת להבין לא רק את המטפוריקה, את המסר האזרחי, האתי, הפוליטי, או את האמירה החזותית, אלא להבין איפה אני עומדת מבחינה אתית ביחס לכתוב וביחס לפעולת המחאה של טרטקובר. וזה, במובנים רבים, שורש כל מעשה קריאה. הניסיון הפואטי או האומנותי לא רק שואל "מה זה", אלא גם "מה זה אומר ביחס אליי". זו שאלה של התמצאות.

הכרזה הזאת (כל כרזה של טרטקובר אני חושבת) מעמידה את הצופה, את הקורא, בלב השאלה. שאלה חריפה, צורבת, שאין לה פתח מילוט. שאלה שמופנית אל הגוף של המדינה, ואל הגוף של הצופה־האזרח.

היא מזכירה לנו ששום חזון איננו בטוח ושום כוונה איננה חסינה מפני הזמן. היא מזכירה לנו שהפטריוטיות האמיתית – אינה בהצדעת ה"כן", אלא ביכולת להביט ישר בעיניים, ולומר: כאן כשלנו. כאן סטינו. כאן יש עוד תקווה.

זו כרזה עצובה ואמיצה. היא איננה מדברת על מה היה, אלא על מה יכול היה להיות, ועל מה נרצה, כי נכון, שיהיה.

ובדיוק בגלל זה – היא רלוונטית עכשיו. ותמיד.