על הזריעה

1 . זרע של גזר

 

באחרונה קראתי שוב את זרע של גזר (1945), ספרון שמוריס סנדק כינה "הסבא של כל הספרים המצוירים באמריקה". הספרון, שהוא יצירה משותפת (ומתבקש לומר צאצא משותף) של הסופרת רות קראוס ובן זוגה המאייר קרוקט ג'ונסון, מצליח לזקק ל־12 כפולות מינימליסטיות אודיסיאה של ילד קטן הטומן באדמה זרע של גזר וניצב איתן מול קולות המבוגרים הסמכותניים שמזהירים אותו — מי ברגישות מפני האכזבה ומי בחוסר רגישות ואף בגסות מסרסת מפני כישלון, בדמות זרע שלא ינבוט או לא יניב את הגזר המיוחל.

מאחר שהסיפור קצר מאוד (101 מילים במקור, 78 בתרגום של יהודה אטלס) הנה הטקסט במלואו, על פי החלוקה לעמודים:

״ילד קטן טמן באדמה זרע של גזר. (עמ' 6) / אמא שלו אמרה: "אני חוששת שזה לא יגדל." (עמ' 8) / אבא שלו אמר: "אני חושש שזה לא יגדל." (עמ' 10) / אחיו הגדול אמר: "זה לא יגדל." (עמ' 12) / יום יום הילד ניכש את העשבים שצמחו מסביב, והזליף מים על האדמה (עמ' 14) / ושום דבר לא גדל. (עמ' 16) ושום דבר לא גדל. (עמ' 18) / כולם אמרו לו שזה לא יגדל. (עמ' 20) / אבל הוא המשיך, כל יום לנכש את העשבים מסביב ולהזליף מים על האדמה. (עמ' 22) / ואז, יום אחד, (עמ' 24) / הגזר גדל. (עמ' 26) / בדיוק כמו שהוא ידע שיקרה. (עמ' 28).

במילה אחת, זהו סיפור על אמונה או חלום. אלא שבשונה מסיפורים רבים בני זמננו המדגישים ואף מקדשים, ברוח הקפיטליזם הניאו־ליברלי או דת הניו־אייג', את הרצון האישי (להיות/לעשות "מה בא לי") ומספקים בכך או בפתרון קסם זה או אחר, עלילת זרע של גזר נאמנה לאתוס האמריקני־פרוטסטנטי של עבודה קשה וגמול, מבהירה כי הרצון או האמונה לבדם לא יצמיחו גזר וכי נדרשים מאמץ והשקעה — ניכוש וזילוף מתמידים — וסבלנות. בספרון, המעבר מעמוד לעמוד מייצר סימולציה של הזמן העובר ושל ההמתנה הדרוכה למה שמתפתח במחשכים ולא ייראה אלא ברגע ההגחה אל העולם.

כל ספר הוא בבחינת נהר שאין נכנסים בו פעמיים, וכך גם הקריאה את זרע של גזר מצמיחה בכל פעם גזר אחר. והנה, בקריאתי העכשווית, בעקבות המלחמה הבלתי נגמרת המאיימת להתלקח שוב בכל רגע, חשבתי בראשונה על מועד יציאתו של הספר לאור — 1945 — וכמתחייב מזה, כסיפור רדיקלי הקורא לכמעט מרד בדור הקודם, המביע את אמונו בדור החדש, זה שמתוקף הולדתו בימי שלום אולי ניחן באמונה חזקה יותר בכוחו לעבד את גנו ולהצמיח טוב — לעצמו ולעולם. בתוך כך נזכרתי כי בילדותי "השלום" היה כמעט שם נרדף לחלום קולקטיבי, לא רדיקלי כלל, כזה שאין צורך להסביר את נחיצותו ושהחתירה אליו הייתה נוכחת מאוד בתרבות הפופולרית ובתרבות הילד, בסיפורים ובפזמונים. כעת, כשהשלום נתפס בקרב רוב הציבור היהודי בישראל כהזיה, אני עצמי מרגישה כאותו ילדון הנדרש להתעלם מהקולות — הקולניים — המבהירים לו כי הוא תמים, טיפש, בלתי מציאותי.

כמה עצוב ובלתי נתפס שדווקא דור ההורים הנוכחי, זה שנכון לקדש כל רצון ופנטזיה של הנסיך הפרטי, לא פעם עד כדי השלייתו כי הוא מסוגל לכל ומתוך התעלמות מנתונים אובייקטיביים, אינו מסוגל לחנך את ילדי התקופה לחלום לא באספמיה, לרדוף את השלום ולנכש סביבו ולהזליף קצת מים; שדווקא ההורים שכילדים עמדו במרכז וחונכו למימוש עצמי, דווקא הם אינם מתקוממים — ולא מחנכים את ילדיהם להתקומם ולהתמרד מול מציאות שבה ילדים — ילדיהם שלהם — הם שנטמנים באדמה.

 

2. הגינה

 אם זרע של גזר הוא הסבא, הגינה (1971) של הסופר והמאייר ארנולד לובל היא צאצא ישיר של הסיפור הקלאסי. מדובר באחד מסיפורי "צפרדי וקרפד" שהם צמד חברים (או זוג גברים, לפי פרשנות מקובלת המקבלת אישוש מהביוגרפיה של לובל, שיצא מהארון ב־1974).

סדרת "צפרדי וקרפד" ראתה אור בשנות השבעים כסדרה לקוראים צעירים, ומכך כבר מסתמנים ההבדלים המרכזיים שבין ספרם של קראוס וג'ונסון לבין סיפורו של לובל. בראשון הגיבור הוא ילד קטן המצוי בעולם המצומצם של המשפחה וממוקם בה בעמדת נחיתות של ידע, ניסיון וכוח. ואילו בשני, בהלימה לשלב ההתפתחותי שעולמו של הילד מתרחב בו וכולל את חברת הילדים, לפנינו צמד חברים ומפגש בין שווים, שלפעמים — ממש כמו במציאות — נמצאים משחזרים יחסי הורות או אחאות. הבדל נוסף בין הפעוט שהוא נמענו של זרע של גזר (וכמוהו כך גיבורו) לבין נמען הגינה, שקרפד הוא ייצוגו הספרותי, נעוץ במידת הסבלנות שלהם ובמסוגלותם לדחות סיפוקים. לפעוט, נמענו של זרע של גזר, זה המתמודד עם הקולות המחלישים, שני העמודים שבהם "שום דבר לא גדל" הם די והותר כדי לייצר דאגה וחשש לכישלון. לעומת זאת, קרפד זוכה לדברי עידוד מצפרדי (שאמנם נמצא בקבוצת השווים שלו אך עולה עליו כבעל ניסיון גינון) והודות לחיזוק ולעידוד הוא ועימו הקורא הצעיר — מצליחים להתמודד עם המתנה ארוכה, כלומר עם מתיחה של זמן ההמתנה וייצוגו בסיפור מורכב וארוך יותר, להבין מהי יחסיות, ולהתכונן מראש לעבודה הקשה. הנה, כך נפתח הסיפור:

״צפרדי היה בגינה שלו. קרפד בדיוק טייל לשם. "איזה גינה יפה יש לך, צפרדי, " הוא אמר. "כן," אמר צפרדי, "היא יפה מאוד, אבל עבדתי קשה בשבילה."

"הלואי שגם לי הייתה גינה," אמר קרפד. "הנה לך קצת זרעים של פרחים. תזרע אותם באדמה," אמר צפרדי, "ודי מהר תהיה לך גינה."

"כמה מהר?" שאל קרפד. "ככה, די מהר," אמר צפרדי. (עמ' 18–19).

מכאן מלווה העלילה את קרפד חסר הסבלנות. הוא רץ הביתה, זורע את הזרעים ובאופן ילדי אופייני פוקד עליהם לנבוט. כשהזרעים מסרבים לנבוט קרפד צועק עליהם, וצועק וצועק עד שצפרדי שומע את הצעקות ומופיע. אך צפרדי, שלוקח על עצמו בסיפור זה תפקיד הורי, שונה מההורה הסמכותני של הדור הקודם — האב והאם בזרע של גזר. הוא נמנה עם ההורות החדשה שנוצרה בתגובה לזו הסמכותנית, והיא הורות מכילה שנענית לנקודת המבט של הילד ונכונה להציע לו פתרונות יצירתיים שמכירים בחוויה שלו: "אתה צועק יותר מדי," אמר צפרדי, "הזרעים המסכנים האלה פוחדים לנבוט." והוא מציע לקרפד: "תן להם מנוחה כמה ימים. תן לשמש לזרוח עליהם, תן לגשם לרדת עליהם, ודי מהר הזרעים שלך יתחילו לנבוט." (עמ' 22)

צפרדי מציע לקרפד להמתין, וזאת בלי לומר את המילה שמאיימת עליו, שמנכיחה, בעצם הגייתה את הכורח להמתין, להסכין עם מה שאינו בשליטתנו. בלילה הבא קרפד כבר מזדהה עם הזרעים עד כדי כך שהוא מייחס להם פחד מהחושך. כך, ממש כמו שב"זרע של גזר" הילד עצמו הוא זרע — של המבוגר שיגדל להיות — גם כאן נוצרת הקבלה בין קרפד לבין הזרעים המפוחדים.

אבל קרפד אינו נשאר בעמדה ילדית. כעת, כשהוא מרגיש את כוחו היחסי — שהרי הוא כבר נבט — הוא מסוגל להיכנס לתפקיד הורי וליזום פתרון משלו: "אני אקרא להם סיפור," אמר קרפד, "ואז הם לא יפחדו." (עמ' 24).

קרפד קורא לזרעים סיפור ארוך. למחרת הוא שר להם פזמונים, ביום שלאחר מכן הוא קורא להם שירה, ביום שלאחריו הוא מנגן. הזרעים עומדים במרים. והרי גם להם רצון וקצב משלהם. זהו מצב בלתי נסבל לקרפד והוא מוצא מפלט בשינה, שממנה, כפי שבוודאי ציפיתם, הוא מתעורר לקולו של צפרדי, המעדכנו כי הזרעים נבטו:

"סוף סוף," צעק קרפד, "הזרעים שלי לא פוחדים יותר לנבוט!". "ועכשיו תהיה גם לך גינה יפה," אמר צפרדי. "כן," אמר קרפד, "אבל אתה צדקת, צפרדי. עבדתי בשבילה קשה מאוד" (עמ' 29).

וכך נעשית מידת הקושי אמת מידה לגודל ההישג.

 

3 . שיח הקוצים

סיפור נוסף של לובל (מ־1977) מציע נרטיב זריעה אחר, גרוטסקי וחריג. גיבורת הסיפור (המכונס בקובץ "מרק עכברים") היא זקנה בוכייה (מאוירת כעכברה) שמזעיקה שוטר ודורשת ממנו להיכנס אל ביתה ולראות במו עיניו: "שיח קוצים גדל בכורסה בחדר האורחים שלי." (עמ' 48).

כאן אין זרעים שנטמנים באהבה (ילד כפרי של ברית זוגיות) אלא זקנה ערירית מול מפגע המצריך התערבות של החוק. "איך הוא הגיע לשם?" עונה: "אין לי מושג. יום אחד ישבתי מאחור ומשהו דקר אותי." (עמ' 49).

כעת קשה להימנע ממחשבה על יחסי מין מוכחשים (מאחור) ותוצאתם — ילד לא מתוכנן, בלתי רצוי, אם להידרש לשניים מהביטויים הלא נעימים הללו — ובשל ההקשר של לובל גם על הומוסקסואליות, כלומר על השיח כילד הומו, כבשה שחורה בדמות שיח קוצני.

לשוטר — נציג החוק — יש פתרון מעשי: "גברת מסכנה, תיכף אני הולך לעקור את שיח הקוצים ושוב יהיה לך נעים לשבת בכורסה." (עמ' 50).

ואולם דווקא כעת, עם האיום על חיי "בנה", הזקנה נחרדת, אומרת שישבה בכורסה כל חייה (אולי בשל כך נחסמה צמיחת השיח?) ושכעת אין לה צורך לשבת עוד. ולפתע, בראשונה, היא מבחינה כי השיח חולה, נבול:

"אולי השיח שלך צמא," אומר השוטר, "אולי הוא זקוק למים"."מעניין, אף פעם לא חשבתי על זה," אמרה הזקנה. היא התיזה קצת מים על הכורסה. שיח הקוצים התעורר לחיים. על הענפים גדלו עלים ירוקים. בקצות הענפים גדלו ניצנים קטנים. הניצנים נפתחו לוורדים גדולים ויפים. "תודה רבה לך, שוטר!" קראה הגברת הזקנה. "אתה הצלת את שיח הקוצים שלי! אתה הפכת את הבית שלי לגן פורח!". היא נישקה את השוטר ונתנה לו במתנה זר גדול של ורדים. (עמ' 54–55).

הסיום — ובוודאי האיור החותם — מעלים בראש תמונת חתונה. אני חושבת על הילד הלא רצוי שזוכה — מוטב מאוחר מאשר מעולם — באהבת אם ובקבלתו, כפי שהוא. הביוגרפיה של לובל מפתה לקריאה כזו אבל הסיפור מחזיק ויפה — ואולי עוד יותר — דווקא כסיפור על תגובה לתחושת אי־נראות ודחייה. הילד היה שם כל הזמן אך אמו לא זיהתה את צרכיו והוא נאלץ לדקור, לנהוג בתוקפנות ובאלימות, כפי שילדים קטנים — ובני אדם בכלל — נוהגים כשהם במצוקה. מרגע שהאם מבחינה בו ומטפחת אותו — הילד פורח.

כמו ביצירות הקודמות, הסיפור הוא ביטוי של רוח הזמן המזהה את צרכיו הנפשיים של הילד והנענית להם. וכמה הייתי רוצה להישאר בקריאה זו. אבל מים רבים זרמו ב־50 שנות גידול ילדים. בעולם הזה שבו הורים נכנעים לכל גחמה של ילדם, שבו ילדים מצפים מהוריהם לדאוג לכל מחסורם והורים וילדים גם יחד נכשלים ביצירת נפרדות שהיא הבסיס להתפתחות האני, וצעירים לא עוזבים או ממהרים לשוב לבית הוריהם (NESTLEING — הוא שם התופעה המתקיימת בעיקר בערים גדולות) איני יכולה שלא לתאר לעצמי מצב שבו הזקנה ממשיכה להשקות את השיח שלה, שגדל ומסתעף ומשתלט לה על חדר האורחים ועל החיים. למען האמת, אני חוששת מאוד שכאשר אפתח את הספר בפעם הבאה לא אראה אלא סבך קוצני, פתולוגי.