מטי ח' מובטל מעבודה. את ימיו הוא מעביר ביחידת דיור של חברים במצפה טרחני בגליל. הוא לא מעוניין לפעול בעולם, לא להתנדב עם ילדי פליטים, לא להפוך אדמה בגינה ואפילו לא "לעבוד" על פיתוח העצמי תוך כדי הוצאת והכנסת אוויר מלאות חשיבות. למעשה מטי אינו רוצה דבר, כלומר לא מאותם הדברים שאמורים להוביל אותנו קדימה. ככל שנאחז מטי בחיי הבטלה, מעוררת התנהלותו את בעתת מארחיו בפרט, ואת תושבי הישוב הכפרי בכלל. הפחד המצמית מחוסר המעש שמטי מבטא בהווייתו הוא עתיק יומין. הבטלן, המשתהה, הפך בעידן המודרני לאויבו הגדול של הסדר הנכון, גם של אותם בורגנים ובורגנים למחצה שמאכלסים את ישוב הספר המנומנם, שמטי עובר אליו לזמן קצר ומתעקש להתנחל בו. אלו תרים כל העת אחר משמעות פעלתנית לקיומם.
מטי הוא גיבור הרומן הקצר פרזיט מאת בועז יזרעאלי, שעשה לעצמו שם כאחד מהחדים שבמספרי הסיפור הקצר הישראלי. זהו ספרו השישי והרומן הראשון. הטון האירוני והסרקסטי המזוהה עם יזרעאלי נוכח גם בפרזיט. הנימה העוקצנית משרתת היטב את הצורך הניכר של המחבר לתקוע סיכה בבלון הנפיחות הריקה של המעמד הבינוני־גבוה והאשכנזי ברובו. זהו סיפור שכל כולו לעג מושחז לבורגנות מכל צדדיה, בתל אביב ובכליל, באמירים וברמת גן. הקצב של הסיפור תואם את ההוויה החזרתית שבה שרויים הגיבור, סביבתו והעולם הדל שמצטייר ברומן. החיים של מטי נעים לאט, אין לאן למהר – הילד בן 48 ויש לו חום גבוה גרסת מצפה "גזם". את הספה של ההורים משירו של אהוד בנאי מחליפה המיטה ביחידת הדיור.
למן תחילת שהותו של מטי ממטירים עליו מארחיו – עמוס, חברו מימי הלימודים, ואשתו שרון – שלל משימות ועבודות סרק יזומות. שרון, שמוגדרת כ"בחורה מעשית", מוטרדת מכך שמטי לא עושה דבר, וצופה שהבטלה תביא אותו לשקוע בדיכאון: "יומיים אחרי שנחת אצלם היא ניגשה אליו, ובחביבות שאינה משאירה מקום לסירוב שאלה אם יואיל לנסוע לסופר במושב סמוך כדי לקנות אורז" (עמ' 33). אחרי שמטי עומד בכמה משימות שליחות, שרון מטילה עליו משימה פיזית ממש ומבקשת ממנו שישתול שתילים בגינה. מטי אינו נלהב מהמשימות שניחתות עליו אבל מקבלן בהכנעה כתשלום מס למארחיו, על אף שהוא מצידו היה מעדיף להעביר את הזמן בדרכים אחרות. שרון, בחושיה הארציים המחודדים, "זיהתה בדייר שלהם יסוד של סרבנות, גם אם הוא נענה בינתיים למשחק העובד מעביד שלה" (עמ' 33). ככל שמתקדמת העלילה, הופכים יסודות הפורענות הסרבנית שנזרעו בכפייה בערוגה השלווה לנחיל מבוכות צורם, הנובע בעיקרו מסירובו של הגיבור להתיישר עם עולם המעש על כל נגזרותיו, הגשמיות והרוחניקיות.
מטי, בדומה לבטלנים ספרותיים לפניו כמו "אובלומוב" (מחברות לספרות, 2013) של איבן גונצ'רוב, מתמסר לשכיבה פרקדן ולמחשבות בלתי מעשיות ומזדהה עם מה שהוא מכנה "אצולת הפנאי": "כישרון אחד היה לו והוא ידע לנצלו – היכולת להיתפס למחשבותיו" (עמ' 42). יזרעאלי נמנע מתיאור רומנטי של הפילוסוף הנרפה שלו, ומשיב לו במנת סרקזם מצננת: "לא נטען כאן שמחשבותיו של מטי היו מקוריות במיוחד. הוא היה מרותק למלאכת הניסוח […] ויכול היה לשקוד רבות על ניסוח כמה משפטים לאמירה מזוקקת ואתלטית גם אם לעיתים חסרת שחר" (עמ' 42). גיבורנו המרדן דה לה שמאטע הוא בסופו של דבר ברייה די בינונית וגנרית. אין כאן עסק עם הניוטון של דורנו היושב למרגלות העץ ומשנה את ההיסטוריה. המהלך הדואלי של הספר, שאינו חוסך שבטו הן מהגיבור העצל והן מסביבתו המעיקה, יוצר את התחושה שחצי הביקורת מופנים לכל הצדדים, כלפי אלו שהולכים בתלם ואלו שחושבים עצמם לכאלו שלא. הבורגנות בפרזיט משמימה ומדכדכת, גם שהיא נודדת לגליל וגם כשהיא לובשת גלימת בטלות אידאולוגית למחצה.
סגנון הסיפר האירוני־סרקסטי, כאמור, מתאים להוויית הרומן. אולם יש מקטעים שבהם המאמץ ניכר מדי והגרוטסקה הופכת לכפויה ולמעט מיוזעת. כך, למשל, באפיזודה המתרחשת לעת ליל, לאחר אחת מארוחות השישי שאותן פוקד מטי בבית מארחיו. הגיבור נאלץ לחלוק מיטה עם אורח אחר של בני הזוג, טייס קרב עטור תהילה שמגלה את האור וחוזר בתשובה. ההתחלה אומנם נראית מבטיחה: "מטי התקשה להירדם. במקום שינה באו מחנק ודוחק. הוא נמלא טינה לבחור הזה, לריח האון הגברי־אמוני שנדף משכנו למיטה" (עמ' 67). אלא שבשלב מסוים יזרעאלי לא מתאפק ולוחץ חזק מדי על כפתורי הקרינג': "היישר מהגיהינום שלחה אליו התמונה ולא הרפתה: לטייס יש כוס! מה עושים?" (עמ' 67). בשורה זו נבלמת התנועה הטבעית של הטקסט ונהפכת באחת למגניבות מתאמצת. יש עוד כמה מקומות שבהם נראה שיזרעאלי מתאהב מדי ביכולת לזעזע ולעורר מבוכה.
אולם, על פי רוב החוש הקומי־אירוני מופעל במידה הנכונה, ואנו נחשפים לגלריית דמויות המעוררות, על אף הצגתן כעלובות, מנעד רגשות רחב. אחת מהן היא ליאורה, רווקה עולצת ופוחזת שמתוודה במהלך ארוחת השבת שאליה היא מוזמנת על כך שהיא "אולי בהריון, והיא ממש מקווה שכן […] כבר הרבה זמן, כך סיפרה, היא מחפשת מישהו לעשות איתו ילד. הוא לא חייב להיות בן זוג; […}מה שנדרש מהאב זה רק שיהיה אשכנזי. אני רוצה רק אשכנזי טהור! צחקה הבחורה צחוק מתחטא" (עמ' 49). יושבי השולחן המהוגנים, שהלכותיהם נורמלו היטב בידי מדריכי הפוליטיקלי קורקט, לא יודעים היכן לקבור את עצמם בעקבות הווידוי הישיר והבוטה. ואילו מטי, במחווה ניהליסטית, לא רק שאינו שותק במבוכה אלא אף מעודד את ליאורה בעליצות "כל הכבוד! הריע לה מטי, {…} יש פה מספיק בבונים" (עמ' 51). צמד מפרי הסדר ממשיכים להחליף ביניהם מני הלצות, הבולטות אל מול היאלמותם הצדקנית של זוג המארחים הנשוי.
בחלקו האחרון של הספר המהוגנות מוסרת. האלימות הכבושה מתפרצת החוצה. מארחיו של מטי מואסים לחלוטין במין הפולש, בפרזיט שהתנחל במרחב המחייה שלהם, שמשתדלים בו מאוד לקבל את האחר ולמצוא את השלום הפנימי בתוכך. לפחות עד שהבטלה היא בלתי נסבלת, עד שהארס שבאי־המעשה מכיש את הגוף המחפש משמעות. מטי מצידו מסכם אחרת: "זה גן עדן, לחש לעצמו, וחזר בקול רם. גן עדן!" (עמ' 186).
