עלילת המרפסת, ספרה הראשון של המאיירת הבריטית עטורת הפרסים מליסה קסטריון, מתוארת בגב הספר כך: "ילדה עוברת דירה מהכפר אל העיר ומטפחת גינה קטנה במרפסת ביתה החדש. עד מהרה הגינה עולה על גדותיה ומשנה את חייהם של הסובבים."
בבסיסו, המרפסת עוסק במעבר דירה, שהוא מנוע עלילתי נפוץ מאוד בספרות הילדים — מהיידי בת ההרים ועד הדוב פדינגטון. ספרים רבים על מעבר דירה נועדו באופן מפורש להקל על הילדים להתמודד עם השינוי, ולעזור להורים לתווך אותו ("זה לא נורא לעבור דירה", "כרובי עובר דירה", "לא עובר דירה, ודי!" — ועוד ועוד). ככזה, המרפסת אכן יכול לתרום, בהציגו סיפור אופטימי על יצירת בית חדש וחברים חדשים במקום המגורים החדש. הורים יוכלו להפיק ממנו את המסרים הרצויים להם, ולעודד את ילדיהם — "הכול יהיה בסדר. גם אתם, כמו הגיבורה, תסתדרו בסוף, תרגישו בבית ויהיו לכם חברים." כדי לוודא שהמסר לא מתפספס הוסיפה המאיירת מילים מבארות לצד האיורים — פה "חברים", שם "בית" — פתרון שהוא אולי יעיל, אך נטול אלגנטיות.
קסטריון משתמשת בכמה כלים עלילתיים ואיוריים כדי לתאר את ההבדלים התהומיים בין הכפר לעיר. הכפר של קסטריון צבעוני, הוא מוקף בטבע, לבלוב ופריחה, והחיות והצמחים הם חבריה של הילדה־הגיבורה שציפור מקננת על ראשה בכל עת, הם צוחקים כשהיא צוחקת ועצובים כשהיא עצובה. לעומתו, העיר של קסטריון קודרת, מצוירת בפלטת צבעים בגווני כחול ואדום בלבד, בלי שום ירוק או צהוב. גם צמחים כמעט שאין בעיר, ורק בעל חיים אחד מציץ מן החלון, כמו מאחורי סורג. העיר, שהילדה נאלצת לעבור אליה בשל עבודתה של אימה, היא גוש מגדלים, חלונות, גדרות, ארובות. עננים מבשרי רעה ממלאים את השמיים והרחוב נטוש. ובעוד בכפר חלונות הסלון השקיפו אל הנוף הטבעי, מהמרפסת בעיר נשקפים רק בניינים. גם השכנים בעיר בודדים, אדישים לסביבתם: ילד עצוב שקוע בספר. אישה קדורנית. גבר בודד בוהה במסך.
עם המעבר העירה, הגיבורה מבקשת להפריח את השממה האורבנית. היא שותלת בעציץ זרעים שהביאה מהכפר, ומחכה. והנה, כשהזרעים נובטים בעציץ במרפסת, החיוך חוזר לפניה והצבעים חוזרים לספר. הצמח גדל ושולח ענפים וקנוקנות לכל עבר: אל הילד העצוב, שמרים את ראשו ושם לב לראשונה לילדה החדשה, ואל השכן מלמטה, שמכבה את הטלוויזיה ומתחיל לצייר. ככל שהצמח משתלט על המרחב, העיר כולה נצבעת בצבעי הכפר. עולם החי כולו נמשך אל המרפסת הפורחת. וכולם מתיידדים: השכן והשכנה, הילדה והילד ממול, הוריה והוריו, חתול העיר וציפור הכפר. הדירה העירונית הופכת לבית, והחנויות הריקות בחזיתות הבניינים מתמלאות בפרחים, ירקות ופירות.
ניכר שהכפר והעיר של קסטריון נושאים עימם מטענים תרבותיים כבדי משקל. ואכן, כמו ספרי פעוטות וילדים רבים לפניו, גם המרפסת מציג אידיאליזציה מוחלטת של הכפרי והפסטורלי, על חשבון האורבני. לזכותה של המחברת אפשר לטעון שהיא רק חוליה בשרשרת מתמשכת של יוצרים לילדים המהדהדים מסורת ארוכת שנים הנפוצה בתרבות הילד. אבל לגנותה אטען שזו מסורת מיושנת ופשטנית, שריד של ימי התנועה הרומנטית במאה ה־18 שממשיך לרדוף אותנו עד ימינו.
בחיבורו "אמיל: או על החינוך" שראה אור ב־1762, ז'אן ז'אק רוסו הילל את הכפר כמקום האידיאלי לגידול ילדים, והשמיץ את העיר כמשחיתה את הגוף והנפש וכמי שמנתקת את האדם מהקהילה והופכת אותו לאנוכי, אדיש ונצלני. תפיסה דיכוטומית נחרצת זו הופנמה בתרבות המערב באופן עמוק כל כך, עד שהזיהוי בין ילדות לפסטורליה, והאמונה שהעיר אינה מקום לילדים, הפכו להנחות יסוד של ממש בשדה השיח על מושג הילדות. גישה זו אף עיצבה תפיסה חינוכית רווחת, לפיה יש לחשוף ילדים רק לטקסטים רכים, מעודנים ותמימים, המתרחשים בכפר ובטבע. ההעדפה הברורה של הכפרי מאפיינת לא רק את הכתיבה לילדים, אלא גם את המחקר על אודותיה. כשסקרתי חמש אנתולוגיות אקדמיות עבות כרס על ספרות ילדים שראו אור מאז שנת 2010, מצאתי כי בעוד הן דנות ארוכות בקטגוריות כמו "טבע", "פסטורליה" ו"כפר" בספרות הילדים, הקטגוריות "עיר" ו"עירוניות" פשוט לא קיימות בהן…
על פי חוקרת ספרי הילדים הבריטית ג'ני בווידג' (Jenny Bavidge), גם עמוק במאות ה־20 וה־21 ספרי ילדים רבים — וספרי פעוטות רבים עוד יותר — ממשיכים להציג אי־התאמה בין ילדות ועירוניות: העיר כמקום שאינו מתאים לילדים, והילדים כלא מתאימים לעיר. ספרים רבים מוציאים את הילדים מן העיר, ואחרים — המרפסת ביניהם — משתמשים בתום הילדי, ובקשר הבלתי אמצעי בין הילד לטבע, כתרופה לניכור העירוני.
וכך, במחצית הראשונה של המאה ה־21, שזכתה לכינוי "עידן העיר", עדיין יש בנמצא לא מעט ספרי ילדים שממשיכים להדהד את אותה תפיסה אנכרוניסטית שערים — צורת המגורים של יותר מ־60 אחוזים מאוכלוסיית העולם ויותר מ־90 אחוזים מאוכלוסיית ישראל — אינן צורת המגורים הראויה, לא לילדים ולא בכלל; ספרים מהם עולה כי ערים הן מקומות מנוכרים, מזוהמים, מפחידים, אפרוריים וקדורניים, וכי יש לתקן אותן, לשנות אותן מן היסוד, כדי להפוך אותן לראויות.
יש מה לתקן בערים, כמובן. כל עיר תרוויח מעוד צמחייה, עוד קהילות, עוד מפגשים בין־אישיים ועוד מקום לטבע. אבל נקודת המוצא לפיה ערים הן קודרות ומנוכרות, ולפיה הן זקוקות לקסם ולטוהר הילדי כדי להשתנות, היא לא רק מיושנת ומתסכלת, אלא עיוורת למציאות החיים כיום. היא מתעלמת מן העובדה שערים השתנו כליל מאז תקופתו של רוסו. הלוא היום ערים מזוהות הרבה פחות עם ניכור, אדישות ותיעוש, והרבה יותר עם פלורליזם, אקטיביזם, סובלנות וקיימות — ערים מובילות מאבקים למען זכויות האדם, נלחמות בפשיזם, ועומדות בראש העשייה הסביבתית לנוכח משבר האקלים. לא פעם השלטון המקומי פורץ דרך בעוד הממשל הלאומי מדשדש מאחור. ערים גם מאפשרות מפגש מיטיב בין זרים, ומאפשרות לכל אדם למצוא את הקהילה המתאימה לו. מכל זה עולה כי בעוד המרפסת ודומיו מספרים את אותו סיפור ישן על העיר המנוכרת, הם למעשה תורמים לניכור בין הקוראים העכשוויים לבין סביבת חייהם. כמה שוחק, מייאש ומתסכל לשבת בעיר חיה, שוקקת, מלהיבה, ולדפדף בעוד ועוד ספרים שמדגישים את הצד השלילי של העיר, ומראים ערים אפרוריות וקודרות, קהילות מרוסקות, בדידות ועצב.
לא פחות מתסכלת היא העובדה שהפתרון בהמרפסת מגיע כולו מן הפרט — ילדה פרטית אחת במרפסת פרטית אחת היא־היא הכוח המניע של כל השינויים. אבל אפשר גם אחרת — אפשר לצאת מן המרפסת אל הרחובות והגנים, אל המרחב הציבורי, שהוכתר לא פעם כליבה הפועם של העיר. כמה ספרי פעוטות וילדים מן העת האחרונה, המתרחשים במרחבים הציבוריים של העיר, מציגים רוח אורבנית מתקדמת יותר ומציגים ערים באופן מורכב ומגוון. דוגמה בולטת היא הספר "אוטובוס ושמו עדן" של הסופר והמאייר האוסטרלי הנהדר בוב גרהם (כנרת, 2014), שמתאר את התהדקותה של קהילה רב־תרבותית ורב־גילית סביב אוטובוס נטוש, ויכול לשמש כמדריך בזעיר אנפין לאקטיביסטית העירונית הצעירה. דוגמה מקומית יפה היא "סתם שדה ריק" שכתבה תמר וייס־גבאי ואיירה בלה פוטשבוצקי (כנרת וספריית פיג'מה, 2022), שמתאר את הקסם שבגילוי משותף של הטבע המצוי בעיר, ממש מתחת לאף, ואת ההנאה שבשיתוף אחרים בתגלית ובשמירה עליה. גם "מוטקה" המשובח, שכתבה דקלה קידר ואיירה אורית ברגמן (כנרת, 2021), מספר על חברות (בין כלבים) שמתהווה ומתגבשת תוך כדי מסע מסחרר ברחובות, בין גינות ציבוריות תל־אביביות, כשהוא חושף שלל פינות קסומות וטיפוסים ייחודיים.
כמוצר, המרפסת הוא ספר אסתטי, יפה ומוקפד, שנעים לדפדף בו. הספר מורכב מ־20 כפולות מאוירות, כמעט ללא מילים (ובכל זאת מצער שלא ניתן קרדיט למתרגמת, אלא רק למפיקה). האיורים — בגווני אדום, ורוד, ירוק, כחול וצהוב — מרהיבים ממש. הדפים, בצבע קרם עשיר, עבים ונעימים למגע. הכריכה אדומה, איור צבעוני גדול ומתפתל מכסה את רובה, ושם הספר מוטבע במרכז באותיות זהב שמנות. גם העיסוק שלו במעבר דירה הוא חיובי, ויכול, כאמור, לסייע למשפחות במעבר.
ועם כל זה, הלוואי שהמרפסת היה מגולל סיפור פשטני פחות, סיפור שבו העיר אינה מתוארת כאנטיתזה המוחלטת של הכפר, סיפור שאינו נזקק לכוחה הקסום של ילדת טבע אחת כדי להפוך את העיר כולה לראויה למגורים, סיפור שמעניק מקום וכוח למרחב הציבורי ולא רק ליוזמה פרטית במרפסת פרטית, סיפור שבו הפתרון אינו כרוך בהפיכתה של העיר חזרה לכפר, אלא בשמירה על הזהות העירונית תוך מימוש מכלול היתרונות האורבניים — הריבוי, המגוון והשונות שהעיר מאפשרת. ואולי הייתי רוצה שהספר יתחיל מהמשפט הכי מעניין בו, שמופיע בהקדשה בעמוד האחרון — "לחברתי הטובה מהעיר, בתודה על ההרפתקאות הנפלאות שלנו שהיוו השראה לסיפור". אפשר רק לדמיין באיזה הרפתקאות מדובר. מה שבטוח הוא שכמו שאמר ד"ר סוס, אם יוצאים [מהמרפסת, למרחב הציבורי העירוני] אפשר להגיע למקומות נפלאים.